היי, זהו הפרק האחרון של הסיפור.

עוד כמה ימים יעלה הספר הבא בסדרה שמדבר על דמות אחרת, אחריו יעלה ספר נוסף שמדבר על דמות נוספת (סהכ שלוש דמויות שאת הראשונה (אלכסנדה) הכרתם בספר הזה.)
לאחר מכן יעלה החלק הספק האחרון בסדרה שמדבר על שלושתם ביחד.

תהנו~
ואם יש לכם שאלות, כתבו בתגובות ואשתדל לענות מהר XD

~

הוא פותח מזוודה חומה, עכשיו אני צוחקת עליו שבאמת הוא כמו ילדה שנוסע לעיר הגדולה. בפנים מקופלים ספרים, וחולצת טישרט ואחת מכופתרת, ועניבה ומכנס מכובד ויפה.

לרגליו הוא לובש נעליים יפות וחליפה שהבחנתי בה כשפשט את מעיל הגשם הדק. שיערו הכהה נתון בתספורת מסודרת ואסתטית, פניו חלקות וידיו עדינות. בין חפצי המזוודה ישנו מחשב קטן, שזה קצת פחות קלאסי ופחות מיושן אבל גם טוב.

אנחנו בוהים בחלון הרכבת, הוא מספר לי על חלומותיו. אומר שאמא שלו מתה ואבא שלו מדריך כושר. אני צוחקת ואומרת: יש לי חבר בדיוק כזה. והוא שואל לשמו ואני עונה ליאור. והוא צוחק ואומר: אחי, ליאור, אחי. ואני מופתעת לעכל הבשורה ומופתעת עוד יותר מהקלות בה אמר זאת.

כאילו להגיד שאתה אחיו של ליאור זה קשה, אבל בעבורי זה נשמע דבר גדול, כמה כבוד. אני מביטה בפניו, הם אפילו לא דומים, כמה משונה הדבר.

הוא מספר לי הרבה. על פוליטיקות וכסף ודברים שאני לא מבינה, והוא בן שש עשרה ומבין, גם בכך אין הגיון. אני שואלת אותו על משפחתו, מה השם יוצא הדופן שלו עושה במשפחה כזו. הוא מגלה לי שזה השם שאימץ לעצמו, את שמו האמיתי גנז. הוא מבקש ממני לספר לו על הילדות שלי, הכל על הכנסייה, הכל על הדת. ואני עונה ומסבירה, מסבה אושר להוריי כשאני מסבירה על האמונה ועל הצורך של האדם בה ועל האלוהים ומסבה אושר לעצמי היקרה כשאני מספרת עד כמה כל זה דפק אותי.

שידע, שאלוהים הוא לא כזה תמים. יוצא לי לדבר עם אלוהים, הוא לא עונה אבל הוא שומע ומתעלם, זו בעיה שלו, השמוק הקטן ו- אלכסנדר קוטע אותי. הוא מזכיר לי שהוא וליאור גדלו במשפחה אתאיסטית לחלוטין, שהוא מאמין לכל מילה שלי ואין צורך להתעצבן.

להתעצבן? אני משפילה את ידי, ידי קפוצות בזעם. למה אני כל כך כועסת? אני חייבת להרגע, אלכסנדר כאילו קורא מחשבותי, ממלמל: "את חייבת להרגע, את בטוחה, את בטוחה כאן. אף אחד לא מודד אותך, את לא נשפטת על ידי אף אחד."

אני עוצמת את עיני, הלוואי וזה היה נכון. אני כל הזמן, נשפטת ונמדדת על ידי עצמי. ועצמי פה, איך מגרשים אותה לרגע?

בשאר הנסיעה אני נשענת על כתפו, הוא נותן לי אוזניה אחת ואנחנו שומעים ביחד מיקס של שירי פופ משנות האלפיים המוקדמות. הוא מביט בחלון, מרותק לנוף החולף. ואני, שאף פעם לא הייתי ואף פעם לא ראיתי את כל הנוף הזה, בוהה בשטיח שלרצפת הרכבת.

מה יהיה איתי? איך אסתדר? במה אעבוד שיהיה בו די להכניס כסף לשכר דירה, במה אני רוצה לעסוק בכלל? אני נכנסת לשירותים ברכבת הכבדה ומביטה במראה, שוטפת פנים ובוהה בעצמי שוב.

לרגע מישהו חולף במסדרון, אני רואה אותו דרך המראה והוא כל כך יפה. הוא מעביר עלי את מבטו אני מחייכת אליו וקורצת. הוא נכנס לתא השני, מבטי חוזר למראה, המבט החושני נמוג אט אט מעיניי אבל שפתי אחוזה בשיני וכל ההבעה שלי אומרת פיתוי.

עד שהבחור מהשירותים יוצא אני כבר לא שם. אני חוזרת אל אלכסנדר שמסדר את המזוודה שלו. יש לו קטע כזה, כל פרק זמן לא מוגדר לבדוק את המזוודה שלו, להעיף מבט על מנת לוודא שהכל שם.

הוא אומר לי שאנחנו מתקרבים לתחנה. אני ממהרת לדחוף את כל מה שהוצאתי מכיסי במהלך הנסיעה (עט, טלפון ושרשרת צלב) לתוך כיסי. אנחנו יושבים עד שהרכבת נעצרת לגמריי, אלכסנדר מתעקש על זה. כשהיא נעצרת אנחנו קמים.

"ברוכים הבאים, התחנה: אולהפנד צפון."

אנחנו נפלטים אל הרציף העמוס לעייפה ואלכנסדר אוחז בידי, מוביל אותי בין ים האנשים לכיוון המדרגות. אנחנו עולים לרחוב וממהרים אל תחנת האוטובוס. כמה זמן לא ראיתי אוטובוס גדול כזה, התרגלתי לרכבת העירונית בעיר הסטודנטים ולמיניבוסים ממנה לחמה. האוטובוס כמעט עוזב כשאנחנו עולים עליו. גם לעומס שלו אני לא רגילה, אני מתחילה לחשוב שכאן אולי עמוס יותר מבעיר הסטודנטים. אבל כאן זה עומס שונה, עומס מגוון. אנשים מכל שכבות הגיל, מכל סוגי המעמדות ומכל הסוגים.

באוויר יש ריח של בושם של גברים, (כנראה מישהו שעבר) מהול בריח מנה חמה מבושלת. אלכסנדר מביט בחלון. "גם העיר שבה עברנו מעניינת, אולהפנד."

"איך קוראים לעיר שאליה אנחנו נוסעים?"

"דישט."

"העיר של רוז.." אני ממלמלת ואלכסנדר מביט בי ארוכות.

"את מכירה שם מישהו?"

"כן. מכרה שלי."

"רוצה שנקפוץ אליה?"

אני מושכת בכתפיי.

הוא ממהר לומר. "מעולה, יקח לי כמה זמן עד שאני אמצא מקום זול עם שכר דירה."

"מאיפה נשלם בהתחלה?"

הוא מחייך. "ניקח הלוואה מחברה שלי, הריבית לא גדולה."

"ריבית והיא חברה?"

הוא מהנהן. "אני בחיים לא אקח הלוואה ממישהו בלי לתת לו ריבית."

אנחנו ממשיכים לנסוע בשקט ויורדים מהאוטובוס בכניסה לעיר. גם כאן ישנה רכבת קלה עליה אנחנו עולים, התחנה שבה אנחנו יורדים נראית כאילו היא בדיוק באמצע העיר. אני לא רואה בתים בטווח של חמישים מטר סביב, רק חנויות ובתי עסקים. מזג האוויר חמים יותר אבל רוח קרה עדיין נושבת מפה לשם.

"איפה החברה שלך גרה?" הוא שואל.

אני מוציאה את כרטיס הביקור ומראה לו את הכתובת. הוא מתעסק טיפה בטלפון שלו ואז מחזיר לי את הכרטיס. "זה יהיה בסדר אם ניפול עליה?"

"אממ-" אני מתחילה לומר. רוז אומנם נורא נחמדה אבל אני לא יודעת אם יתאים לה אני נופיע בלי הודעה.

"תתקשרי אליה." הוא כנראה כבר הספיק להכניס את המספר שלה בטלפון שלו והגיש לי אותו תוך כדי שהוא מתחיל ללכת בכיוון כלשהו.

"הלו?" נשמע קולה של רוז מעבר לקו.

"היי... רוז? זאת-"

"אלכסנדרה?"

"כן." אני נושמת, היא מזהה אותי, סימן טוב.

"מה קורה נשמה?"

"אני בדישט, יש מצב אני קופצת?"

"בטח." היא צוחקת ואז מדברת עם מישהו בצד שלה. "יואל שים מים במקפיא, יש אורחים." ואז חוזרת אלי, "את לבד?"

"עם חבר."

"בסדר. תבואו תבואו, את יודעת את הכתובת? הכרטיס עוד אצלך?"

"כן, תודה רוז."

"אין בעד מה, רק תבואו."

אחרי שאני מנתקת את השיחה אלכסנדר לוקח את הטלפון ומסתכל במפות. "בואי, זה ממש קרוב."

במשך עשר דקות אנחנו הולכים צפונה ומגיעים לאזור קצת יותר מאוכלס. יש שם המון בתים פרטיים יפים וכמה בניינים שגם נראים יקרים. אנחנו נכנסים לאחד מהם, מקבלים אישור באינטרקום מרוז ועולים במעלית לקומה שש עשרה.

כשאנחנו נכנסים לבית של רוז היא ממהרת לקפוץ עליי ולחבק אותי ארוכות ולנשק אותי על שתי הלחיים פעמיים, כאילו אנחנו החברות הכי טובות. זה בסדר מבחינתי, אני אוהבת את רוז. רוז מראה לי איפה השירותים וכשאני מתיישבת על האסלה אני מרגישה הרבה פחות לחוצה מבדרך כלל. כשאני יוצאת משם אחרי חמש דקות אני מגלה שרוז כבר מנהלת שיחה עניינית עם אלכסנדר.

בחור שנראה בגילי נכנס לסלון ומניח על השולחן הנמוך שמול הטלוויזיה בקבוק מים קרים ומיץ. אחר כך לוחץ את ידי. "יואל."

"אלכסנדרה."

"כמו החמוד פה." הוא אומר ואני מהנהנת. טוב כן יש לנו שמות דומים.

אני מתקרבת ומתיישבת לצד אלכסנדר. "על מה הדיבור?"

"תגורו פה בשבוע הזה, עד שתמצאו עבודה." רוז אומרת.

"בתמורה לבייביסיטר בלילה." הוא מוסיף.

"טוב כן, חבר שלך פה רצה לשלם אבל לא הסכמתי אז לפחות תעשו לנו טובה? רק להיות כאן כל הלילה, אם היא קמה להגיד לה לחזור לישון."

"קוראים לה שני." הבחור העונה לשם יואל מתקרב.

"הבת שלכם?"

"אחיינית שלי." רוז עונה. "היא באמת חמודה, אתם תאהבו אותה. עוד מעט היא חוזרת מבית ספר."

"מעולה, ואם יש עוד משהו שנוכל לעזור, אנחנו נשמח." אלכסנדר פוזל אליי ואני יוצרת איתו קשר עין.

"יואל תיקח אותם לחדר אורחים." רוז מצווה בזמן שהיא קמה אל המטבח. אני ואלכנסדר קמים והולכים אחריו.

חדר האורחים שלהם נראה ממש כמו חדר במלון, רק שעל אחד הקירות יש ארון ובו הרבה ארגזים מסודרים. ישנה מיטה זוגית שניתנת להפרדה, אני ואלכסנדר מסכמים להפריד אותה. אחרי קצת התארגנות וכמה דיבורים אנחנו נשכבים לנוח ומתעוררים בערב.

יואל ורוז לבושים בגדי ערב ומתארגנים ליציאה, ילדה קטנה בעלת שיער שחור ארוך ועיניים מוקפות ריסים ארוכים וצפופים יושבת על הספה, מול הטלוויזיה.

"שתלך לישון בשתיים עשרה." רוז ממלמלת.

לפני שהם יוצאים היא מחבקת אותי ומנשקת על הלחי. "תישארי ערה נפטפט קצת?"

"בהחלט." אני אומרת ואז פונה לכיוון הספה. "היי." אני מנסה להתחבב על הילדה. "מה תוכנית הטלוויזיה האהובה עלייך?"

היא נוטלת אתה שלט ומדליקה את הטלוויזיה, מזפזפת בין ערוצי ספורט וחדשות עד שנעצרת על טלנבולה, בוהה במסך כמה שניות, נוחרת בוז וממשיכה הלאה. היא נעצרת על ערוץ האוכל, מעיפה את השלט הצידה ומיטיבה את ישיבתה, צופה במסך בסיפוק.

במשך השעתיים הראשונות אני צופה איתה בשפים דגולים שופטים מנות יפהיפיות, במתמודדים שבוכים את נשמתם ובהרבה אוכל שממש מוציא את העיינים וגורם לקיבה לגרגר במחאה.

אחר כך אני קמה ומחפשת את אלכסנדר. הוא יושב בחדר שלנו, על המיטה שלו, המחשב שלו מונח על ברכיו והוא מדבר בטלפון.

"חייב לנתק." הוא אומר כשהוא מבחין בי ומניח את הטלפון מתחת לירך שלו.

"רוצה להסביר לי קצת את התוכנית הגדולה? אתה נוטש אותי?"

הוא מנענע בראשו לשלילה, בוהה בתקרה במשך חצי דקה ואז מתמתח. "כרגע יש תביעה שאני חייב לנצח בה, ומשם יהיה לי את הסכום ההתחלתי לחברה שלנו."

"אוקיי, איפה אני בזה? אני לא עורכת דין, אתה בכלל עורך דין?"

הוא השפיל מבטן. "זה עניין פרטי, אני העורך דין של עצמי."

"על מה התביעה?" אני מתיישבת על קצה מיטתו.

"את זוכרת את החטיפה שהייתה בצפון לפני כמה שנים?"

אני מהנהנת, זוכרת את המקרה. ילדה נחטפה משירותים של תחנת דלק, מצאו חפצים שלה בבית באחד היערות והרבה אפר עם שאריות של בשר חרוך. בין החפצים היה היומן שלה, בו היא כתבה על אישה שמאיימת על חייה. נוסף לכך נמצאה בזירה טבעת כסף שהנאשמת אישרה כשייכת לה, ובנוסף לכך בדיוק בתקופה הזו נעדרה הנאשמת ולא מצליחה להיזכר היכן הייתה. הנאשמת הורשעה בחטיפה ורצח בכוונת תחילה ונידונה למוות.

"אז אני מנסה להוכיח שהנאשמת הייתה חפה מפשע."

"טוב שאתה נזכר."

"הייתי כלוא שנים, לא יכולתי לדבר."

"מה השתנה עכשיו?"

"הצלחתי לברוח. עיר הסטודנטים הייתה התירוץ שלי לצאת משם, ובה היה קשה לעקוב אחרי כל כך."

בגלל זה הוא היה נעלם ומופיע רק פעם ב. אני נושמת עמוק, עוד לא מעכלת את מה שאני שומעת. אני זוכרת את המקרה עם החטיפה, כל הארץ סערה, ההורים שלי היו מקריאים דרשות על כמה שצריכים לחזור בתשובה ולא הסכימו לי ללכת לתחנות דלק בכלל.

"אוקיי, נניח אני השופט, מה יש לך להגיד?"

"בתור התחלה יש לי הוכחה להיכן שהנאשמת באמת נכחה בזמן החטיפה."

אני משלבת את ידי ופני חמורות סבר. "כן, דבר."

"יש כאן מכתבים ששלחה לאהובה, שם מתואר כיצד היא מתכננת לבלות איתו שבוע שלם." הוא מראה לי בטאבלט תמונות של מכתבים כתובים על דף מצהיב בכתב יד צפוף.

"מדוע לא התכתבו בדרך טכנולוגית? אתה מודע לשנה הנוכחית?"

הוא מהנהן ."הדרכים הטכנולוגיות קלות לריגול."

"אוקיי, המתכבים יכולים להיות מזוייפים, מה יש לך לומר על זה?"

הוא מרים את ראשו, כמו כל פעם אחרי שהיה מקשיב לטענתי. "שישנה רק דרך אחת להוכיח את זה, והיא שהמאהב שלה יעיד בבית המשפט."

"ומי המאהב שלה?"

הוא שוב משפיל את ראשו. "אני עדיין לא יודע לגמריי, אני יודע שהוא היה איש צבא בדרג גבוה, לפי תוכן המכתבים."

"זה עדיין לא מספיק, אתה צריך למצוא אותו כדי להוכיח את זה."

הוא מבין "אני יודע וזה בדיוק הקטע, איך לגרום לו לצאת ולחשוף את עצמו."

אני מושכת בכתפיים. "עוד כיוונים?"

"מובן שאם רוצים להוכיח שנאשם הינו חף מפשע, אנחנו צריכים למצוא את הרוצח האמיתי."

"ומי הוא?"

"אני לא בטוח. אבל מישהו שרוצה להפליל אותה, מישהו שדומה לה, שמכיר אותה טוב-"

הילדה מופיעה בפתח הדלת. "אפשר קורנפלקס?"

אנחנו באים אחריה למטבח, כבר חצות הלילה. אחרי שהיא מסיימת לאכול בעצלתיים השעה כבר כמעט אחת. אלכסנדר מתמרמר באוזני לאחר מכן איזה דור מתוחכם יש בימינו.

אחר כך אנחנו יושבים בעצמנו מול הטלוויזיה ונרדמים. כשרוז מעירה אותי בשמונה בבוקר אני מרגישה מלאת אנרגיה. אלכסנדר לא נמצא וכך גם יואל. אנחנו אוכלות ארוחת בוקר ואז היא יוצאת לעבודה. אני מבקשת ממנה שתראה לי את מרכז העיר ומתחילה לשוטט שם בניסיון לאתר מקומות עבודה פוטנציאליים.

אני מתרחקת בהליכתי עד לכיוון מערב העיר, שם בתי העזק נעשים גדולים יותר ופתאום כל השטח מלא במפעלים ענקיים ובנייני מגורים שיתופיים. שזה טוב, במפעלים תמיד צריכים עובדים. אני נכנסת לאחד שנראה מזמין, אותיות אדמדמות על הבניין שכולו אפור.

אני נכנסת לתוך חדר קבלה קטן בו יש כורסאות ישיבה שלצידן מגזינים. המזכירה, אישה פורייה בשנות העשרים לחייה מחייכת אליי. "מה בשבילך ליידי?" היא מגלגלת את המילה על לשונה.

"אני מחפשת עבודה, אתם מחפשים עובדים?"

"תמיד." הדיבור שלה קצת נמרח ומעצבן, כמו החולצה שלה.

אני מביטה לצדדים, "איזה תפקידים יש לכם להציע."

היא צוללת רגע אל מאחורי הדלפק ושבה ועולה עם עלון קטן. יש עליו ציורים גרפיים של נשים בהלבשה תחתונה, ואני רק חושבת על זה שאני לא יודעת לתפור. אני מביטה בעלון, פותחת אותו לרגע ומתחילה לעיין ולהבין שהמקום אליו הגעתי אינו תמים כמו שחשבתי. הטלפון שלי מתחיל לצלצל ואני ממהרת להתרחק מהדלפק ולענות.

"הלו? אלכסנדרה?" זהו קולה של רוז והוא מבוהל. "תפגשי אותי דחוף במרכז העיר." היא מנסה להתגבר על הרעש שסביבה.

אני דוחפת את העלון לכיס המעיל שלי, ובלי להעיף מבט מיותר במזכירה, יוצאת ומתחילה לרוץ לכיוון שממנו באתי, לפחות לרוץ התרגלתי בחמה.

אני מגיעה למקום בו אני ורוז נפרדנו הבוקר, אני רואה אותה, אנחנו ממהרות לאזור בו מותר רכבים ונכנסים לאוטו אדום קטן.

"את יכולה להסביר לי מה קרה?"

"אלכסנדר נדרס בדרום העיר ומפונה עכשיו לבית החולים בביפורט."