*סקס לסביות בפרק זה*

זה עוד יום של עבודה בפרדס, המון תפוזים עגולים גדולים ויפים עוברים בידיי. לאט לאט אני מצליחה להדביק את הקצב של אוריאל.

בארוחת הצהריים רוז וחברתה האסייתית מצטרפות. מתברר לי שהן הגיעו לחמה כדי לבקר את אוריאל וג'נה, וחוזרות עכשיו לעיר שממנה באו. אוריאל ביקשה מרוז שתישאר עוד אבל זו רק צחחקה וליטפה את פניה. "תבואי את לבקר בעיר."

"מה לי ולעיר?" אוריאל שואלת ובצדק. היא ניראת כולה משופשפת מהעבודה הפיזית הקשה, ורגילה כל כך לתנאי הטבע. באמת מה לה ולעיר.

"מה לי ולטבע?" רוז שואלת ומציצה בשעונה. "אנחנו זזנו, צריכות לעבור גם אצל ג'נה לפני שנתחפף."

אוריאל ניראת מבואסת אבל מחבקת את רוז ארוכות לפני שהיא וחברתה השתקנית נעלמות. אוריאל ואני צריכות להמשיך לעבוד, אנחנו מסיימות את כל העבודה במהירות יחסית לבוקר.

"באיזו עיר רוז גרה?" אני שואלת. רוז השאירה לי אתמול כרטיס ביקור שלה, היא אומנם מעצבת גרפית ולי אין שום צורך בעיצוב אבל היא אמרה שזה בשביל שאוכל תמיד להתקשר אלייה אם ארצה לדבר.

"דישט. היית שם פעם?"

אני מנענעת בראשי לשלילה. "את היית?"

אוריאל מושכת בכתפייה. "כן, גדלתי שם."

אני מהנהנת. "אהה."

אנחנו ממשיכות ללכת עד שמגיעות להתפצלות הדרך, אני אמורה לפנות שמאלה לכיוון השטח שלי ואוריאל לכיוון הביתן שלהם.

"את רוצה לבדוק את הצמחים שלך? ג'נה לא פה היום אבל-"

"אני אשמח." אני ממהרת להצטרף אליה. אם אחזור לשטח, יהיה לי משעמם עד שליאור יחזור. הוא הודיע לי שיחזור היום מאוחר אבל יחזור. מחר בבוקר ניסע שנינו לעיר, הוא ללימודים ואני לעבודה.

אנחנו נכנסות לביתן, אני עולה לקומה השניה בזמן שאוריאל מפרקת לתוך הגרון בקבוק מים למטה. אחרי שאני בודקת שהצמחים שלי בסדר אני מתבוננת מעט בחדר. אני רואה תמונות של אוריאל עם הרבה אנשים, ותמונה של – כנראה – ג'נה, בילדותה, עם זוג הורים יפים שמביטים אחד בשני באושר.

אני תוהה על הניגוד הזה. ג'נה כל כך מצומצמת בניגוד לשאר. אני נזכרת בשיחה שלי ושל רוז. היא בחורה יפה נורא, ויש לה התנהגות בטוחה כזאת וכריזמה מטורפת.

ואיך היא דיברה איתי כל כך בפתיחות, והרגיעה את הזעם הפתאומי המלווה ברצון לקרוע תנכים. אפילו אני בעצמי לא הבנתי מאיפה בא, והיא פשוט הרגיעה אותו. הייתי רוצה שיהיה לי בן זוג כזה, כמו רוז. ליאור הוא אומנם הכי קרוב לזה, אבל לאחרונה הוא מרוחק, ואני בכלל לא חושבת שיש סיכוי שיקרה משהו בינינו.

האם אני נמשכת לרוז? זו השאלה שעלתה לי אתמול והפכה היום לשאלה מפלצתית יותר: האם אני נמשכת לנשים? כל הנשים שראיתי והרגשתי רצון להתקרב אליהן, לגעת בהן ולנסות איתן דברים. מה זה אומר עליי?

אני לא יודעת איך לעכל מול עצמי את החשש הזה. מה אם כל המיניות שבי היא כי אני נמשכת לנשים? זה הגיוני בכלל? מי יתן לי תשובות? אני נושכת את שפתיי.

חבל שלא ביקשתי מרוז להישאר עוד, שתעזור לי להבין, לנסות ולגלות את זה בעצמי. רוז המושלמת והיציבה, לבטח הייתה עוזרת לי להיסגר על המשיכה שלי. היא נראית כמו אחת שיש לה תשובות. לא, לא תשובות, דרכים לפתרון. היא הייתה אומרת לי בדיוק מה לעשות, ואני כל כך סתומה, הדבר היחיד שעולה בראשי, ההרגשה היחידה שעדיין בוערת באצבעותיי היא שאני חייבת לנסות את זה.

אני מביטה בצמחים שלי שוב, מעבירה אצבעותי על הגבעולים הדקים והיפים. כחכוח קל בגרון נשמע מאחורי ואני מסתובבת. אוריאל עומדת שם, ידיים על המותניים וחיוך קטן. אני נזכרת שוב בשיחה עם רוז, אוריאל בהחלט יכולה לעזור לי. אבל איך לשאול? איך לבקש? איך שואלים דבר כזה?

אוריאל לובשת גופייה וכתפייה החשופות בוהקות לאור המנורה, יש לה ידיים חסונות כמו של ליאור מתחת לחולצה. מישהו צריך להגיד לו ללבוש גופיות.

"הצמחים שלי בסדר. " אני ממלמלת.

"אני יודעת." היא מעבירה יד בשיער. "רוצה להישאר בכל זאת?"

אני מחייכת חיוך קטן בזמן שהיא נשענת על השולחן. "אני אשמח, די משעמם בלי ליאור."

היא מהנהנת ושותקת במשך כמה שניות. "רוז דיברה איתי." היא מודה לבסוף.

"מביך." אני מצחקקת.

"למה? אני דווקא חושבת שהרעיון טוב." החיוך שלה מרומז ממש, היא שזופה בצורה כל כך יפה וכל הנוכחות שלה מאוד גברית ומושכת. זה גורם לבטני לעקצץ קצת, אני נושמת עמוק.

"אני גם."

אוריאל מחייכת "מעולה." ועדיין ממשיכה לעמוד במקומה.

אני מחליטה לעשות את הצעד הראשון, להראות נכונות. אנחנו קצת מלוכלכות מהעבודה, אבל בשביל מה יש פה כמה מעיינות.?

"אני מציעה..." אני מתקרבת לעברה, נוגעת קלות בשולי הגופייה שלה, מתחת לצוואר. היא מביטה בי בלי שהחיוך המרומז שלה יעלם. "שנקפוץ לאיזה מעיין, את מכירה מעיינות שקטים בסביבה?" אני מביטה לתוך עינייה. "בלי הרבה אנשים? רק שתינו?"

היא נושכת את שפתייה. "האמת שכן." ידה אוחזת בידי כי אצבעי החלה למתוח את שולי הגופייה מטה.

אנחנו יוצאות מהביתן. אנחנו מגיעות די מהר למעיין לא טבעי שנמצא מאחורי גל סלעים וכמה עצים. כל כך מהר אנחנו מופיעות שם, ממש כמו שבחיים שלי הכל כל כך מהר, הכל חולף.

אנחנו נכנסות למים, מתנקות ומתרעננות מכל היום הארוך הזה. אוריאל אוהבת לצלול מתחת למים וממשיכה עם זה בזמן שאני נשענת על הגדה. יש מסביב דשא, אבל שפתי בריכת המעיין עשויות אבן בצורה מלאכותית.

אני לובשת לגופי רק הלבשה תחתונה ואילו אוריאל רק תחתוני בוקסר. היא יחסית שרירית ואין לה הרבה חזה, מאוד גברי מצידה. בשלב מסוים היא נעמדת עם הגב אליי מתחת לזרם המעיין ששוצף בקול ואני מחליטה להתקרב אליה.

הישבן שלה יפה וחטוב, רק חצי ממנו מכוסה בתחתונייה, אני מניחה את ידי על מותנייה ומרגישה את ידייה על ידי. העור שלה חלק בגלל המים, אני נצמדת לגב שלה אפילו שהיא גבוהה יותר. ריח טוב של מים טריים ממלא את האוויר ואני לא מצליחה לשמוע את מה שהיא אומרת בגלל רעש המים. אנחנו מתרחקות מהזרם, הידיים שלה עוטפות אותי מחליקות מהגב על הישבן.

אני מרגישה מהמגע שלה, שהיא קצת הססנית, ממה היא מהססת? יש לה הרבה כח, היא ניראת כמו אחת שטובה בשליטה, ואני רוצה להרגיש את זה.

אני מקרבת את שפתיי אל אוזנה. "תעשי אותי הכי טוב שאת יכולה."

היא מחייכת ונצמדת אליי עוד יותר. היא מפזרת את שיערי שהיה אסוף עד עכשיו בגומייה שחורה. הוא רטוב, אני מרגישה אותו היטב על גבי. היא מלטפת את פניי בידה הנוקשה ומתקרבת לשפתיי.

כשאני צוללת איתה לנשיקה אני מרגישה כל כך טוב, היא מנשקת יותר טוב מכפיר. כמה עוצמה, כמה שליטה וכמה תשוקה בנשיקה אחת. אני נאנחת כשאנחנו מתנתקות, הידיים שלי עוטפות את צווארה. היא מנשקת אותי שוב ואני מרגישה בעננים.

היא עוברת לנשק את צווארי ויורדת עד לחזי, נושקת לשדיי, מלקקת את הפטמות שלי. אני נהנית מהתחושה ונושכת את שפתיי אפילו שזה מיותר ואוחזת בצידי ראשה. אני פוסעת כמה צעדים אחורה, מתיישבת על גדת בריכת המעיין, על החלק של האבן.

היא מתקרבת אליי, משכיבה אותי על גבי שנוגע בדשא ורוכנת מעליי. היא מנשקת אותי שוב ואז יורדת שוב לחזי, לבטני. היא משתהה שם אבל אני חסרת סבלנות, אני רוצה שהיא תנשק אותי בעוד מקומות אז אני דוחפת את ראשה קלות מטה.

אני מרגישה את שפתייה על קו התחתונים, ואת ידייה מפשיטות אותי מהם. אני מעבירה יד על בטני ואז פותחת את רגליי לאט לאט, בזהירות, ידה עוברת על מפשעתי ועינייה בוחנות את תגובתי.

אני מחייכת אליה, איך היא לא מבינה? אני רוצה את זה, כל כך רוצה את זה. האצבעות שלה שמשחקות בשפתיי איבר מיני משגעות אותי. אני שולחת את ידי אל תחתונייה ומושכת בהם קצת, היא מבינה את הרמז ורוכנת מטה.

שפתייה מנשקות את איבר מיני מבחוץ, את שיערותי שקיצרתי לפני ימים אחדים, ביום שבו כפיר נכנס בי עם כל הטוב שבו.

אני מרגישה את לשונה משחקת בי, זזה בהתאמה לגניחותי, נהנית למתוח אותי עד הקצה ואז לשחרר, לגרום לי לרצות עוד, ועוד ועוד. באותם הרגעים אני לא חושבת על זהות מינית, לא חושבת על תנך ולא על גברים.

כשאנחנו נשכבות אחת ליד השניה על הדשא, מותשות ומסופקות, אני מתמתחת. אני מציצה באוריאל, עיניה עצומות, קרני שמש אחרונות של היום מרצדות על פנייה. אני מחייכת לעצמי ועושה כמוה.

אחרי שבע דקות אני פוקחת את עיני למציאות המרה. לשאלות ששוב דוקרות אותי ככה בבטן. מה חוויתי עכשיו? זה היה אלוהי, הדבר הכי טוב שהרגשתי עד עכשיו, וכל זה נעשה בעזרת לשון. האם גם גברים מסוגלים לכאלו דברים? אני ממש מקווה שכן.

האם אהבתי את הידיים שלה, את הגוף שלה צמוד לשלי? אני לא מצליחה להחליט. רציתי שזה ימשך כמובן, התמכרתי לעונג הזה ולא רציתי שתפסיק, זה גירה אותי מינית בצורה כל כך עוצמתית. אבל האם זה אומר שגברים הם מחוץ לתחום? או שנשים עכשיו גם יעשו לי את זה?

אני מתיישבת ומעיפה בה מבט. היא עוד שוכבת שם עם עיניים עצומות, למותנייה רק תחתונים ולחזה גופיה רטובה במקצת. אני ממהרת לפשוט את החזיה שלי וללבוש את החולצה, וכך גם עם התחתונים והחצאית.

אני מתקרבת אליה, רוכנת לידה ונושקת ללחיה. "תודה." אני ממלמלת.

היא פוקחת את עיניה. "את הרבה פחות תמימה משחשבתי."

גיחוך קל נפלט מפי ואני מתרוממת בהתנשאות. "כן טוב... לא יודעת." אני מצחקקת לפני שאני הולכת לכיוון גל האבנים ועוקפת אותו. משאירה אותה לבדה.

אני מגיעה לשטחים, מחליפה לבגדים חמים יותר ותופסת תנומה. כשליאור מגיע הוא משתדל לא להעיר אותי אבל עושה זאת. אני מרגיעה אותו כשהוא מתנצל. הוא אומר שאני ניראת מותשת, אני עונה שזה נכון. הוא שואל איך עברו עליי הימים האחרונים, אני מושכת בכתפיי, עבודה בפרדס, כן כן, עבודה קשה, אני מהנהנת.

הוא מציע שמחר נצא שעה קודם כדי שנוכל לטייל קצת בעיר, הוא מרגיש שהוא נטש אותי לאחרונה. אני לא חושבת ככה, הוא לומד הרבה. זה טבעי שלא יהיה לו את כל היום להיות עם איזו ילדה שהוא החליט להיות נחמד אליה. אבל אני לא אומרת מילה, רק מהנהנת, מאשרת.

"זה אומר שאנחנו צריכים ללכת לישון עכשיו." אני אומרת. "אחרת את תירדם מחר בשיעור ולבלונדה יהיה משעמם."

הוא מצחקק בזמן שהוא פורש את שק השינה החדש שלו, גדול פי שניים מאחד רגיל. כשקנה אותו אמר שזה בגלל שהוא שמן, אני גערתי בו, לא שמן - שרירי.

"לבלונדה תמיד משעמם." הוא ממלמל ואני תוהה אם יש טינה מאחורי המילים האלו, האם הוא אומר זאת מתוך כעס עליה, על זה שהכל משעמם בשבילה? האם ניסה לגרום לה להתעניין ונכשל? לא נראה לי הגיוני, ליאור לא נראה כמו אחד שיכשל עם בנות, כי עד שהוא בוחר מישהי ראויה, איך תהיה מסוגלת לדחות אותו? כזה גבר מושלם שכולן רוצות.

הוא נכנס לשק השינה שלו ומסתכל עליי. "את באה?"

"מה?"

"את באמת חושבת שאני שמן?" הוא מחייך אליי. "בואי בואי."

אני מחייכת בשביעות רצון ונכנסת ביחד איתו לשק השינה. אני מניחה את זרועותיו סביבי ונצמדת לחזהו. התחיל להיות קריר, אבל כאן בפנים חמים. אני שואלת את עצמי במן ניצחון כזה האם גם הבלונדה ההיא זכתה להיות כל כך קרובה לליאור, לישון ממש בחיקו. ובעצם, אני לא יודעת מה היה שם בכלל.... ואיך אדע?

הוא מקרב את שפתיו אל אוזניי. "אם זה קרוב מדי בשבילך..."

"אני בסדר." אני עונה. "תודה."

הוא שותק, אני נושכת את שפתיי. "איך עברו עלייך הימים האחרונים?"

"נורא, הגעתי לדירה של סאכין וישר נרדמתי, הייתי ממש קרציה. היו לנו שני מבחנים."

"כבר?"

"כן, אני מזכיר לך שבאתי באמצע, הם כבר הספיקו די הרבה מההתחלה. הייתי צריך להשלים."

אני מדמיינת אותו לרגע יושב על שטיח עם מלא ספרים סביבו, יוצא מדעתו בלמידה. "אתה חושב שהצלחת?"

"כן, טחנתי חומר, ברור שעברתי לפחות."

"ואם לא?" אני שואלת בחשש, מפחדת לפגוע באגו שלו.

"אם לא, נלמד שוב, להיבחן שוב. לא נורא."

"ואם שוב תיכשל?" אני מותחת קצת את הגבול שבין מתעניינת למעצבנת.

הוא צוחק. "אני אלמד שוב, אני לא מתכוון לוותר על זה."

"ואם-"

"תפסיקי לשאול שאלות ונישן קצת? אלכסנדרה, אני אענה לך על הכל מחר אני מבטיח." הוא נאנח.

"אוקיי."

"טוב, לילה טוב."

"לילה טוב." אני לוחשת.

הוא נרדם בתוך כמה דקות, אני ממשיכה להנות מחיבוקו החום, מרעש דורסי הלילה והנחירות הקטנות שלו. אני בקושי יכולה לזוז בתוך שק השינה, אבל טוב לי ונוח לי. אני חושבת על אוריאל.

זה היה טוב מכדי להיות אמיתי, כאילו כל כולה שם בשבילי, בשביל לספק אותי ולגרום לי לחייך. זו הרגשה טובה, אהבתי את זה. ובכל זאת, עכשיו אני יכולה לחשוב על זה, שבין כל הגניחות, המגע והעונג, היה חסר משהו. היה חסר את הזיפים על הפנים, את נוקשותו של החזה המוצק, וגם.. כן, הזין בין הרגליים. היה חסר שם גבר.

אני יכולה להבין איך לסביות חיות, נשים שלא מעניין אותם איבר המין הגברי, נשים שהסיפוק אליו הן כוספות מגיע מבחורה ולא בחור. זה לא שהמין עם אישה הוא נורא.

אבל בשבילי, הוא היה חסר. אפילו אם זה לא התבטא בפעם הזאת כי גם גבר יכול לרדת, ולגעת, לנשק ממש טוב. אם היה יותר, היה חסר, אז אני שמחה שלא המשכנו לעוד דברים של לסביות.

אולי אני כמו רוז, ואולי אני בכלל לא אוהבת נשים וההורמונים משפיעים עליי, אבל דבר אחד היה ברור לי.

שיהיה כמו כפיר, שיהיה כמו ליאור, אני צריכה גבר.