אני פוקחת את העיניים, נרדמתי לרגע. מחברת חשבון זועקת לעזרה מתחת לפנים הנוקשות שלי ואני מרימה ראש. היא קצת התקמטה, אבל זה בסדר. כל התרגילים האלו, הם לא להגשה, הם לעצמי ולכן לא אכפת לי אם הדף יהיה מעט מקומט.

אני פותרת עוד חצי תרגיל, נתקעת בסעיף האחרון, אני נוטשת את המחברת ככה על המיטה וקמה. מתמתחת. אני עוברת ליד המראה ולרגע נבהלת מהפס שנוצר על הפנים שלי, זה בסך הכל סימן השקע שלהעיפרון עליו נחה הלחי.

אני פותחת את הוילון, אורן של קרני סוף היום של שמש עייפה מציף את החדר. אני פותחת את החלון, ריח חזק של בשר צלוי עולה מהגינה. השכנים שוב עושים ערב בילוי משפחתי, אני לא אוהבת את זה משום שאני לא יודעת אם כל העשן הזה עלול לפגוע בצמחים היפים שלי. אני מכניסה אותם לתוך החדר, מעמידה אותם על מדף אליו השמש בקושי מגעת. די להם, ארבע שעות הם כבר בשמש, זה מספיק לרובם. הלוואי והיה לי מדף גדול על הקיר ממש על קו אדן החלון, הצמחים יכלו לעמוד שם כל הזמן ולא הייתי צריכה להכניס אותם פנימה, רק- להסיט וילון. צריכים לחשוב על זה, צריכים לחשוב על הרבה דברים. על לאן מתקדמים ואיך יוצאים ממעגל כזה של הרגל. 

אני מביטה בהם, בחיים האיתנים בתוך העציצים. יש בהם שבריריות שכזו, בטבע הם לא היו שורדים בכזו כמות קטנה. זקוקים להגנתי, מתחננים לידיים מסורות שימשיכו לדאוג להם, הם מביטים בי.

הם ירוקים, מלאי חיים הם רעניים וכמעט ציוריים. אני משקה אותם בעזרת קנקן עשוי זכוכית כחולה עם ידית גדולה ובוהה במים מחלחלים לאדמה הכהה. הצמחים שלי ניזונים. אני באמת מקווה שהעשן הזה לא פגע בהם.

אני חוזרת למיטה, סוגרת את המחברת. זו כבר המחברת השמינית שמילאתי השנה בפתרונות לתרגילים מתוך סדרת ספרי המתמטיקה שבהם השתמשתי אי שם בתיכון. אני לא מעריצה נלהבת של מתמטיקה, אבל זה העסיק אותי המון בשנה האחרונה. בין ארבעת הקירות אלו, התרגילים הם אלו שהושיעו אותי מהחמשבות שלא מפסיקות לרדוף אותי.

אני נשכבת על המיטה ובוהה במדף ספרי הילדים בחלקו האחר של החדר. הם בטח מכוסים אבק, לא נגעתי בהם שנה, לא נגעתי בהם מאז. דפיקות נשמעות על הדלת שלי, אין לי שעון אבל אני מניחה שעכשיו אוכלים בסלון ארוחת ערב.

אני קמה בזריזות לא נלהבת במיוחד ופותחת את הדלת. אחי הגדול עומד בפתח, אין בידו צלחת גדושה כמו בכל יום. אני מרימה גבה והוא בולע רוק, אני רואה את זה על הגרון שלו.

"אפשר להיכנס?"

אני זזה מפתח הדלת ומתיישבת על המיטה. הוא סוגר את הדלת אחריו ונעמד מולי. הוא גבוה מעט יותר ממני, ואני גבוהה יחסית לשאר בני גילי. הפסקתי לספור, אבל לפני שנה הייתי מטר שבעים וחמש. לא גבהתי מאז. 

הוא הולך הלוך וחזור, הקוקו הבהיר שלו שמוטל בין שכמותיו נראה כמו זנב של סוס. הוא אובד עצות, אני שמה לב, מנסה להחליט איך לפתוח. אני מכריחה את עצמי – ומצליחה – לא להעלות השערות בראשי לגבי הסיבה שהוא כאן.

"אלכס. עוד יומיים הראשון בספטמבר."

"אלכסנדרה."

"אלכסנדרה. " הוא לא מתווכח איתי. אני מרימה את ראשי.

אני תוהה, איך יכולתי לשכוח תאריך כל כך משמעותי? אבל למען האמת, אני לא מופתעת מעצמי. הניתוק שלי מהעולם כל כך כזה… עקבי וטוב, אני לא אמורה לדעת את התאריך. 

"עברה שנה מאז, ולא נגעתי בך, איפשרתי לך לעשות כרצונך. אבל עכשיו מתחילה שנה חדשה ואני תוהה לעצמי האם גם בה תישארי כלואה בחדר הזה, עם עצמך, לבדך. מה עכשיו?"

אני בוהה בו. מה עכשיו? מה הוא חושב שעכשיו?

"נו באמת, את לא יכולה להישאר ככה."

מושכת בכתפיי.

"את בטח חושבת שזה עדיף על כל אלטרנטיבה. אבל יש לי רעיון בשבילך.", הוא נעצר, מפסיק לזוז ועיניו הירוקות נעוצות בידי שהשלבו על חזי, מראות לו שאני מקשיבה לדבריו. "כשהיית קטנה החלום שלך היה להקים חממה."

הנהנתי. טיפול בצמחים הוא תחביב מאוד עיקרי שלי. אני אוהבת לתת חיים ליצורים הטבעיים האלו שמודים לי בשתיקה. 

"ישנו בית ספר-"

אני מניחה רגליי על המיטה ומסתובבת לקיר. בית ספר הוא מציע לי? מה חטאתי שעלי ללכת למקום שכזה.

"תקשיבי, באמת. את בת עשרים כבר סיימת את התיכון, זה לא בית ספר רגיל."

בולעת את רוקי, מקווה שימשיך לדבר, רוצה לשמוע.

"עובדים שם את האדמה, מתחברים לטבע."

אני מתיישבת. עובדים שם את האדמה?

"האנשים שם מגדלים את מה שהם אוכלים. אחות של ליאתי הייתה שם."

ליאתי, החברה החדשה שלו. בשנה האחרונה אחי חווה טלטלות בכל הנושא הזה. הוא מחליף חברה לעיתים תכופות. ממקומי בחדר אני שומעת דיבורים, הוא לא מרגיש שיש מישהי שיכולה להבין אותו. אבל מה הוא מצפה? כמה כבר אנשים כמוהו יש? יש, אין על זה ויכוח. אבל כמה כבר?

אני ממשיכה להביט בעיניו. "אני בטוח שיהיה לך טוב שם."

אני זוקפת את ראשי, מביעה עניין. ידי משתלבות מאליהן שנית. גופי דרוך ואוזני קרויה לשמוע את שכנועיו.

"רק תנסי. אם לא תאהבי, תחזרי לפה."

מהנהנת. הוא מביט בי במבט מופתע, משלב את ידיו. לשניה הוא שותק, מעכל את העובדה שאני מוכנה לקבל הצעה שלו. הוא יוצא מהחדר שלי ותוך שלוש דקות אחי הקטן מופיע עם ארוחת הצהריים שלי ודף.

בדף יש פרטים על שנת החיים החדשה ב"חמה." אני מניחה אותו בצד ואחרי האוכל מכניסה כמה דברים לתוך התיק הגדול שלא נגעתי בו כבר שנה. 

לא יודעת למה אני מקשיבה לאחי. אולי השעמום נמאס עליי, אולי החקלאות מפתה אותי? יודעת שסירבתי לכל כך הרבה דברים שהוא אמר וייתכן וזה אפילו הגיוני שתהיה הצעה אחת שאהיה מוכנה לקבל...

אני מכניסה לתיק אותו ניערתי מאבק, דברים חיוניים כמו בגדים ארוכים, מברשת שיניים ומסרק, טמפונים ושמפו. לרגע אחד בתוך כל הפעילויות הפתאומית שלי אני נאנחת לעצמי. עולה בי זיק של געגוע לחיים פעילים ומתקתקים כמו שעון. 

בבוקר המחרת אחי מופיע בפתח החדר שלי. "אני נוסע עכשיו לעיר קרובה. את רוצה לבוא איתי או לצאת מאוחר יותר ברכבת?"

לוקח. את תיקי הארוז ממיטתי ופונה לדלת. יוצאת אחריו לסלון, הוא השתנה הרבה מאז הפעם האחרונה בה יצאתי אליו. כל הבית השתנה לפי מה שאני יכולה לראות מהליכה במסדרון. הקירות לא צבועים, ערימת בגדים עומדת על הספה ואחי הקטן מקפל בגדים ממנה במיומנות. חלק מהרהיטים כבר לא נמצאים שם, במקומם עומדים רהיטים חדשים קטנים יותר, מעט רעועים. אני יכולה לנחש שאחי לקח מן ההפקר. הרבה דברים נעלמו מהנוף הביתי, דברים שאני שמחה שכבר אינם נמצאים בסביבה משום שכשם שמזכירים לי את הוריי, מזכירים לי גם את אורח החיים שלהם.

כל ספרי הלימוד, כל הציורים המפוארים והצלבים המעוצבים - כל אלו נעלמו מהחלל המשפחתי. עכשיו עומד על שולחן הלימוד מחשב קטן, אחי הקטן יותר משחק בו. המטבח נקי יחסית אך מאחד הארונות הפתוחים ניבטות אלי שקיות מרשרשות של אוכל מעובד וזול. עוד אחד מאחיי הקטנים יושב ואוכל צ'יפס עם רוטב כלשהו שאני לא מזהה.

באופן כללי הבית נראה יותר ידידותי לילד. אבי היה קורא לזה הפקרות, אם היה רואה. אבל הוא לעולם יראה, לא יראה איך בנו בכורו תפס פיקוד על המשפחה בהיעדרו ולמה הפך את ביתו. 

"אני יוצא." אחי הגדול מכריז ואחי הקטנים מרימים את ראשיהם לרגע, לשניה מתעכבים עלי בהפתעה ואז חוזרים לעיסוקיהם.

"אתה לא שוכח לקנות לי את הספר-"

נערה כבת שבע עשרה מופיעה בסלון כשגופה עטוף בשמיכה דקה. ככל הנראה עירומה תחת הבד. יש לה שיער כהה ארוך בתספורות ישרה, גם הפוני שלה ישר.

"אל תדאגי." אחי מתקרב אליה, אוחז בפניה ונושק לשפתייה קלות. 

"זו אחותך?" היא עדיין מביטה בי.

הוא מהנהן. "כן ואנחנו יוצאים עכשיו." הוא פונה כעת אל אחינו הקטנים. "תתנהגו יפה, תקשיבו לליאתי."

מבטי שנעוץ אי שם ברצפה, מתנתק כשאחי פותח את הדלת ויוצא, אני נחפזת לצאת בעקבותיו. גם במובן הזה הבית השתנה. לפני שנה, לאחי לא הייתה בת זוג, וגם לא היה עולה על הדעת שהיה מנשק ככה מישהי. ובעצם, גם לא היה עולה על הדעת שתסתובב בביתנו נערה עם סדין לגופה בלבד. האם אחי…? אני קוטעת את מחשבותיי, אני לא צריכה לחשוב על הדברים שאחי הסורר עושה. אלו הם עניניו בלבד ואם הוא–מובן שהוא, משתעשע עם בת זוגתו ולא בצורה החברית, אין זה מענייני. 

ובכל זאת, אני רק תוהה לעצמי איך זה עובד איתם. רק תוהה, בקצה המחשבה, חלילה לא מדמיינת. אני אפילו שמחה בשביל אחי, בשביל החופש הזה שלו. הוא אמנם נושא על גבו את מלוא האחריות של טיפול בבית ובאחינו הקטנים אבל הוא חופשי לצאת בערבים סוף סוף, אין לו הורים להתווכח איתם. יש לי החירות להיראות איך שנוח לו ויש לו בת זוג יפה ביותר. 

אנחנו מתייבשים בתוך מכוניתו הישנה של אבי, ריח של פרחים יבשים עומד באוויר, מהול בעוד ריח שאני לא מצליחה לזהות. עשן? טבק? כל כך הרבה זמן לא יצאתי מהחדר שלי שבו הריחות היחידים שהכרתי היו ריחות תבשילי השכנים, צואת היונים המטנפות את חלוני, הסבונים באמבטיה, האדמה הרטובה בעציצים על חלוני-

"חכה." אני אומרת לאחי ברגע בו הוא מתניע את הרכב. אני ממהרת לצאת, משאירה את התיק על המושב מול מבטו המופתע של אחי לנוכח כל המרץ שתקף אותי. זהו אנדרנלין של דאגה, אני מטפסת את כל מדרגות הבניין אפילו שיש מעלית ונכנסת מתנשמת ומתנשפת הביתה. 

אני ממהרת אך החדר שלי, פורצת אל ממלכת הבלאגן שהשארתי מאחורי בהחלטה רגעית של ערב אמש. אני מתקרבת אל החלון הענק, מסיטה את הוילון ושמחה לגלות את שורת הצמחים שלי עומדים גאים במקומם בדיוק כפי שהשארתי אותם. 

מעבירה ידי על הגבעולים, אני לא יכולה פשוט להשאיר אותם מאחור. את המספרים נטשתי, את המילים הפיוטיות ואת משחקי ההגיון אבל אלו הם… חיים. ומי ידאג להם? אחי. ומי יטפל בהם וישיר להם קינות על מנת להעשיר את עולם הידע שלהם?

לאחר סערת המחשבות שחולפת במוחי אני גומלת בליבי לקחתם איתי. אחי אמר שהמקום ההוא חקלאי, בטוח אוכל לגדלם שם ולהבטיח להם מקום ראוי בחיק הטבע. אני פורשת על השולחן עיתון ואז אט אט ובעדינות מעט מוגזמת אני מוציאה אותם ממקומם. ארבע צמחים נושמים וענוגים.

כמה זמן תארך הנסיעה? אני מקווה שהם ישרדו. אני מניחה אותם על שכבות נייר העיתון ואז עוטפת את שורשיהם עם מעט אדמה מסביב בניילון נצמד, כל אחד לחוד. לאחר מכן אני לוקחת את קנקן הזכוכית הכחולה ומניחה את כולם בתוכו. קוטרו כקוטר צלחת גדולה, למעשה הוא אמור להיות אגרטל, אני ייעדתי אותו להיות קנקן משפך. 

הם כולם נכנסים בצפיפות, אני מביטה בהם בחיבה ואז שומעת את דלת חדרי שנטרקה כשנכנסתי נפתחת. 

"אני לא מבין אלכס התחרטת או-"

אני מסתובבת אל אחי הגדול והוא משפיל מבטו אל ידיי העמוסות, אני מביטה בו ארוכות והוא מהנהן בכובד. "בואי."

אני יוצאת אחריו ואנחנו יורדים שנית, הפעם במעלית. כשאנחנו נכנסים לרכב הוא מעביר את התיק שלי למושב האחורי ואני מחזיקה את הקנקן הכחול היטב בין רגליי. 

אנחנו שותקים במשך רוב הנסיעה, לא מדברים על המצב בבית, לא מדברים על ההורים או על החברה היפה שלו שישבה על הספה בסלון והרימה גבה כשנכנסתי שנית.

הוא רק שואל אותי אם אני שמחה לצאת אל אוויר העולם. אני לוקחת נשימה עמוקה דרך האף ובלתי נמנע שאריח שוב את הפרחים הישנים ואת ריח הטבק. אני מחליטה שכן, אני שמחה לצאת מהחדר שלי, הרבה זמן חשבתי לצאת, לא ידעתי איך.

הוא מוריד אותי בצומת בה אני אמורה לחכות לאוטובוס שיביא אותי אל המקום. כשזה מגיע, אני עולה עליו, התיק בתא המטען והקנקן בין ירכיי, ידי עוטפות אותו, שומרות על יציבותו.

נער מחויך בעל שיער חום קצר יחסית ובגדים ממותגים עולה לאוטובוס תחנה אחריי. הוא מתיישב מושב אחד קדימה ממני וכעבור דקה מסתובב אליי.

"את נוסעת ל"חמה"?" הוא שואל.

אני מהנהנת, מבטי מהורהר, מאיפה לו לדעת?

והוא כאילו ידע את סימני השאלה שמתרוצצים בראשי ענה: "הצמחים."

הבטתי בצמחיי. נכון, הצמחים. 

"זה חמדוראה שפריצי?"

אני מאשרת את דבריו עם עיניי. הוא מעביר את אצבעותיו על עליו הארוכים הירוקים של הדקל הביתי שלי. הוא מחייך אליי. "אמא שלי אהבה כאלו."

אני מרימה גבה. "אהבה?" לוחשת.

"כן. היא מתה לפני חודשיים." הוא מושך בכתפיו אף שנראה שזה לא קל עבורו כפי שזה נשמע. "היא הייתה מורה ב"חמה" ואני שנאתי את המקום הזה. עכשיו אני הולך לחיות שם."

אני לא מסוגלת להמשיך להביט בעיניו אז אני מעבירה את מבטי לאורך גבעולו של הצמח אותו הזכרנו.

"מה את הולכת ללמוד?" הוא שואל בעניין ושובר עוד קצת מהקרח.

"לא לומדים שם חקלאות?" אני שואלת בבלבול.

הוא צוחק בקול ואז מתנצל. "לא הסבירו לך הרבה?"

אני מנענעת בראשי לשלילה.

"המקום הזה, "חמה" אני מתכוון זה כמו שכונה כזאת של דירות קטנות של סטודנטים בעיקר. הריי זה בעיר האוניברסיטאות, סטודנטים שרוצים לגור בסביבה ירוקה יותר מכל המעונות מפוצצי הטכונלוגיה, מגיעים לשם. עובדים שם גם את האדמה, זה חלק מהשותפות שם."

הנהנתי.

"אין לך מושג לגבי לימודים."

כתפי רפו ועיני הביטו בו בדאגה מאשרות את דבריו.

"זה בסדר.תבואי לשם, תבחרי איזה קורסים בא לך ותירשמי."

"כמה זה עולה?" אני שואלת 

"הקורסים בכל אוניברסיטה זה עלות בפני עצמה, לחיות בחמה? זה לא עולה, את פשוט צריכה לעבוד בשביל האוכל שלך, אם את צריכה חשמל להשיג אותו ולתת את השעות השבועיות שלך למקום."

גבותיי מורמות ומבטי הופך להיות בוחן, אי האמון שלי משעשע אותו והוא מחייך ומעביר יד על שיערו.

"אני נודר לך. ככה זה. אבל יש שם כללים נוקשים שאם לא ממלאים אותם עפים ואז לא מתקבלים בקלות חזרה. ואם את צריכה כסף לעוד דברים את יכולה לעבוד בעיר."

אני מהנהנת. יכול להיות שהבחור הזה ממציא לי סיפור שלם לצורך שעשוע, ויכול להיות שזכיתי להישלח למקום שנשמע טוב באופן סוריאליסטי. אני תוהה לעצמי מה יהיו הפגמים בו.

"ההורים שלך כנראה ממש אוהבים אותך אם הם שלחו אותך לשם." הוא אומר בזמן שמציץ בשעונו היקר.

"ההורים שלי לא פה." אני ממלמלת.

"מתו?"

בולעת רוק. הלוואי. "הם נסעו לחופשה, ביקשו לא לחפש אחריהם, ולא חזרו כבר שנה."

הוא די המום אבל אז מגחך על מנת לצאת מאי הנוחות ואז מעיף מבט בחלון. "עכשיו יש לכם קצת חופש?"

לחיוך הקטן שעולה על שפתיי לוקחות כמה שניות טובות להימרח. זו דרך מעניינת להסתכל על זה. 

"עוד שתי תחנות יורדים." הוא ממלמל.

מעולה, אני חושבת ומהדקת את אחיזתי בקנקן הכחול. כעבור כמה דקות אנחנו יורדים מאוטובוס. אני מניחה את האגרטל לרגליי, תיקי מונח על האספלט לימיני, הבחור שדיברתי איתו עומד משמאלי.

כמה מטרים ממני ישנו שער עץ צבוע לבן מאחוריו נגלים שורות של עצים. במרחבים לצידי הפרדסים ישנם שדות גדולים, ובאופק, מאחורי כל הירוק הטהור הזה, מתנשאת העיר ההררית שאין בה פיסת אדמה בה לא בנוי בניין נוצץ או אפוררי. והעיר הזו הרועשת, גדולה מאוד ומטילה צל מאיים עלי ועל ארבעת חבריי הירוקים במסענו אל מקום שקט.