דממת מוות שררה ברכב המשוריין אליו הוכנס על ידי אנשיו של האיש אותו חשב שהכיר. ליאל מצמץ בעיניו, מזיז את ראשו לכל כיוון אפשרי, בוחן בעיניים מצומצמות, מלאות בכעס את הגברתנים שהתיישבו לצידו, מקיפים אותו בטבעת של חנק. מחשבות רבות התרוצצו במוחו, שאלות וקושיות, עשרות מילים, אלפי משפטים ולכולן מוטיב זהה- כולן כעוסות, מלאות זעם וחלחלה מהטבח שהתבצע מול עיניו. היה לו הרבה מה לומר, ושאלוהים יעזור לאלכסנדר לצאת מזה בחתיכת אחת, ולמרות זאת הוא בחר לשתוק, אף חלק בו אינו מסוגל לשמוע את ההסבר שינחית את המציאות המרה על מוחו.

לב האדם הוא יצור הפכפך, עובדה שבמשך הימים האחרונים הוא היה נותן הכל כדי לראות את אלכסנדר שוב, ואילו עכשיו, משרואה אותו באופן ברור למדי, בגודלו הטיבעי הוא חש בטעמה של המרירות. עמוק בפנים הוא מאושר, לא קל לאבד את הכל בטח לא בידיעה שאתה האשם. אבל האושר שלו נרמס תחת אותם הררי תהיות שנדמה כי אין להן סוף.

"נו, איך היתה ההפתעה?", אלכסנדר פונה אליו, מתבונן בו במבט חודר דרך מראת התשקיף של הרכב. ידו האחת אוחזת בהגה וידו השניה אוחזת ב... לכל השדים, הוא מעשן, הבעל שלו, זה שכל החיים המשותפים שלהם סלד מעישון והכריח אותו להפסיק עושה זאת בעצמו. מה למען שמו באהבה קרה לו?

"יש לך טעות בזיהוי", קול מנוכר עונה, ורק בחלוף שבריר שניה הוא מבין שהקול הזה פרץ מגרונו שלו. הזעם הזה שצובע את מילותיו, מופנה בלעג לחצי השני שלו זר לו כל כך. "אני לא חושב שההבעה שלי מופתעת אלכסנדר, היא רחוקה מכך".

"אלא?", אלכסנדר הסתובב על מקומו, מישיר אליו עיניים צרות, התעניינות כנה בקולו.

ליאל שתק. הוא לא אמר לאלכסנדר להסתובב ולתקוע את המבט שלו בכביש, למרות שכל חלק בגוף שלו רצה לעשות את זה, ואם אפשר גם לעזור לו לעשות את זה מהר יותר בעזרת סטירה מצלצלת. הוא לא אמר לו שהבעתו משדרת כאב וכעס, כעס על המעשים של אלכסנדר, וכאב על כל כך הרבה חפים מפשע שנהרגו בגללו, הוא אולי לא אשם ולא היה זה שסידר להם טרמפ ישיר לשמיים, אבל כל זה קרה בגללו.

"אתה לא עונה", אלכסנדר מציין עובדה, קולו נעדר כל ציניות או נימה אחרת מלבד רצינות קשוחה.

"כמה שאתה מבריק", ליאל הגיב בזלזול, נועץ את עיניו באחורי ראשו של אלכסנדר. "תתחיל להרגיע עם השימוש באקונומיקה בבקשה, האדים לא עושים לך טוב", הוא יורה חיצי לעג שנונים מבעד לשפתיו. הוא לא רוצה לשנוא את האיש הזה, זה הבעל שלו, אבא של הילד שלו, האיש איתו חלק כל רגע בשנים האחרונות, הוא לא רוצה להגיע למקום הזה, אז למה למען השם הוא היה חייב להרוג חפים מפשע ולירות באחד החברים הקרובים לליבו, איזה דבר טוב הוא חשב שיכול לצאת מזה.

"וואוו ליאל, הכלא הפך אותך לגועלי", הוא מרים את הוינקר כלפי מעלה, מאותת ופונה ימינה, חוצה ברמזור אדום. עיניו מתרוצצות בין מראה למראה, בוחנות את הכביש בעירנות לבל תצוץ לה ניידת משטרה כתוצאה ממרדף אחריהם.

"לפחות לא ריססתי אזרחים חפים מפשע ששהו בקרבתי", למילים שלו יש משמעות רבה. הכעס ניבט מכל תא בפניו, כך שאם לאלכסנדר היתה תקווה שהוא יודה לו נרגשות ויפול עליו בחיבוק עז, היא ברגע זה נגוזה מן העולם.

"בסוף אתה תודה לי על זה ליאל", אלכסנדר מחייך אליו באדנות מבעד למראת התשקיף, מפזר הבטחות. "השקעתי בך המון משאבים ושרפתי אלפי קשרים כדי שנוכל להתאחד".

הבעה לא ברורה עולה על פניו של ליאל, והוא הזיז את ראשו, נדמה כמגרש מעליו את מילותיו של אלכסנדר. "אם לרצח חפים מפשע אתה קורא השקעה, אני יותר ממעוניין שתפסיק לחשוב עלי כעל בורסה, אני לא יהלום מזוין או ניירות ערך ואני לא זקוק שתשקיע בי השקעות שגובות חיי אדם".

"כמו שאמרתי, בסוף אתה תדבר אחרת", אלכסנדר מגיב, לא מתייחס לדבריו.

ליאל, חרד לשלומו של ארי, יגע מהתלאות שהעביר אותו הכלא והצער על המשפחה שלו שהתבררה כחיה ובועטת, הכאב על המתחולל, נשען על המושב לאחור, עוצם את עיניו. הוא הרגיש את גופו הזועק למנוחה ולראשונה הוא רצה לעשות את זה, לישון, לשכוח מהמציאות וכל הנגרר ממנה.

"אנדריי", קולו של אלכסנדר שבר את הדממה שנמשכה דקות ארוכות. עיניו נוחתות על הביריון משמאלו של ליאל. "הבאת איתך תיק עזרה ראשונה?", הוא שואל, עיניו זזות מעט הצידה, נוחתות על פניו של ליאל. כשצפה בו מקודם, זועק לעזרה על אף הסכנה הטמונה במעשהו זה, רץ ברחבי החדר ומאלתר חסם עורקים לפצע היריה של חברו, אינו חס על ידיו שנחתכו מהזגוגית, משהו בו גאה. הוא התמלא גאווה באיש שלא מוכן להסתכל בעיניו יותר מהדרוש.

"כן", האיש העונה לשם אנדריי ענה בקצרה. מסגיר במילה זו את מוצאו הרוסי.

"תחבוש לו את הידיים", אלכסנדר מורה, מחזיר את מבטו אל הכביש.

ליאל כמעט חייך בעגמומיות כתגובה לדבריו, ובכן נמצא האדם הכי מפוצל אישיות ביקום. רגע אחד טובח באנשים על ימין ועל שמאל, וברגע השני חומל על זוג ידיים שנשרטו קלות. "אין צורך", הוא פוקח את עיניו, משפיל אותן מטה, חתך עמוק בכף ידו, אינו מפסיק לדמם, סימנים של כתמי דם קרושים על אצבעותיו, היד שלו נראת זוועה.

אנדריי מתעלם ממנו, וכך גם אלכסנדר. "אל תיגע בי, בן אדם", הוא מתרה כשאנדריי רוכן אליו, צמר גפן ספוג באלכוהול בידו, וריד עצבני פועם ברקתו.

"ליאל תרגע, הידיים שלך צריכות לקבל טיפול, זה לא הזמן המתאים לשחק אותה גיבור".

"שמעת מה אמרתי נכון?!", הוא שואל בשיניים חשוקות.

"שמעתי", אלכסנדר מאשר.

"מעולה, אם כך תרחיק את הידיים של האיש שלך ממני או שהוא יפרד מהאצבעות שלו", הוא דורש. "מי כמוך יודע שאני מסוגל לעשות את זה, מאסטר!", את המילה האחרונה הוא מטיח בבוז. ובכן אלכסנדר, שנים על גבי שנים של אימונים איך לחיות עם מתנקש בדימוס וסוכן בפועל משתלמים בסופו של דבר, ולך לא נותר אלא לאכול את הדייסה אותה בישלת.

"אנדריי", אלכסנדר אומר מילה אחת בלבד שמספיקה כדי להרחיק את ידיו של האיש ממנו. "ואתה", הוא פונה לליאל, "תפסיק להערים כבר קשיים". לראשונה נראה כי בועת האדישות שעטפה אותו מתחילה להסדק, ניצנים של עצבנות צובעים את קולו.

"מה שתגיד", הוא מגלגל את עיניו כמו פרחח גס רוח. משעין את ראשו לאחור. "מה שלום אית'ן?", הוא שואל משום מקום. המחשבה על הבן שלו חוצה את מוחו. הוא היה המום מדי, כעוס וכאוב ששכח לגמרי שהאשימו אותו בהרג של הבן שלו, לא רק של אלכסנדר.

הבעת פניו של אלכסנדר השתנתה מן הקצה אל הקצה למשמע שאלתו. הוא נראה כאילו חבטו בו בעוצמה. חיוור. "הוא בסדר", עונה קצרות.

"איפה הוא?", ליאל מוסיף לשאול. דאגה, געגוע ותקווה מסתננים לקולו. לא עוד כעס.

"במקום בטוח", אלכסנדר בולע את רוקו. משהו בהבעת פניי, בקול שלו לא עובר לליאל בגרון כמו שצריך. אבל הוא בוחר שלא לרדת איתו לפרטים הקטנים. הם מילו את מכסת המריבות שלהם להיום.

"אוקיי", הוא לא דש בנושא, "אם כך תעיר אותי כשנגיע לאן שצריך", הוא אומר לבסוף, משעין את ראשו לאחור. נותן לעייפות לקחת אותו על גבה ולו לרגעים ספורים של שקט, מעדיף אותה על פני התמודדות עם האמת.

...

רכב קטן ושחור מסוג קיה פיקנטו, שרק עין מזויינת יכולה היתה לזהות שזגוגיות הרכב עשויות זכוכית משוריינת, קיפץ על גבי מהמורות הכביש המקורצף ששני צדדיו היו חסומים במחסומי פח אפרוריים למראה, מכסים על התהום העמוקה הנפרסת על גבי קילומטרים רבים תחתיהם, ספק גדול אם הם באמת יוכלו לעצור רכב מתדרדר בהגיע הזמן מהתרסקות אל משטחי הענק מכוסי הצוקים המאיימים.

בקצות הכביש הוא יכל לראות פועלים בעלי תווי פנים אסיאתים למראה, בסרבלי עבודה זוהרים למרחוק עובדים במרץ על חידושו של הכביש הישן מלא המהמורות. אומנם הרכב שבחר רגיל היה לנסוע על כבישים חדשים ומשופרים, חלקים ללא רבב, אך עד עכשיו הראה הרכב יכולות מפתיעות בכל הנוגע לנסיעה על כביש בשיפוצים, מתמודד עם המשימה בכבוד. 

אומנם את הקפיצות החזקות והטלטלות העזות הרגיש היטב, אך כל עוד הרכב לא התפרק המשיך בשתיקתו חשוקת השיניים, הוא היה בדרכו אל ביתו אחרי ערב של עימות בחירות נשיאותי מתוקשר היטב. ג'ייקוב אברהט מהמפלגה הדמוקרטית היה איש חד, שנון, וקשה לניצוח. עברו כעורך דין במדינת טקסס לימד אותו דבר או שניים על איך מנהלים ויכוח. הוא ניסה להוציא אותו באור שלילי, להעלות שערוריות שלו מהתקופה בה היה בן הנשיא, למזלו, לא היה הרבה בשר בסוגיות הללו.

העובדה שהוא נשוי לגבר, זו שחשב שתביא למפלתו, דווקא עמדה לו לזכות ברגעים בהם ג'ייקוב התגלה כהומופוב. הבעל שלו הצטייר כאיש עסקים ממולח, וזה היה בסדר. ברור שאם קהל הבוחרים היה יודע שהוא נשוי לסוכן הקולות שלו היו מתרבים, ככה זה כשיש אלטרנטיבה של אחד שגם יתמוך בקהילה הגאה וגם שייך לתא משפחתי שדואג לשלום האזרחים, מול הומופוב חכם רודף צדק. אבל התפקיד של אלק היה מסווג מספיק כדי שהוא אפילו לא ישקול להשתמש בזה לטובתו.

"אבא, אתה תזדקן מהר", הקול של אית'ן חורך את מוחו, גודע את חוט מחשבותיו.

"ואיך קבעת את האמירה השערוריתית הזאת?", הוא מתחייך.

"כי אתה מכווץ את הגבות של ככה", הילד אומר, מפלבל בעיניו בעצבנות ומדגים את כיווץ הגבות שלו. "ואז עושה ככה", הוא מוסיף להדגים. גורר מליאל פרץ צחוק. "וכל ההבעות האלו יעשו לך בסוף קמטים ואבא אלכסנדר יברח ממך", הוא אומר בטון של יודע כל.

"ולמה שהוא יברח?", ליאל שואל, משועשע מנימת דבריו של בנו הקטן.

"תפעיל את הראש שלך", הוא אומר, משאיר את אבא שלו בפה פעור. הילד שלו, או שמא האיש הקטן הזה שהוא מגדל מצליח להפתיע אותו כל פעם מחדש. אתמול הוא רק נולד, והיום, בלי שהוא שם לב בכלל אית'ן גדל. במהירות מפתיעה יש לציין, ואיתו גם הפה הזה ששומע משפטים וממחזר אותם באופן חופשי.

"אני לא מצליח לחשוב על סיבה", מודה כעבור מספק רגעים בהם עשה עצמו חושב בכובד ראש.

"זה כי לא חשבת מספיק", אית'ן מאלף אותו בינה. "אם היית מחזיר את התשובה הזאת לאבא אלכסנדר הוא לא היה מוותר לך, אני אומר לך מניסיון", הילד שלו נאנח. פאקינג נאנח כאילו הוא בן שבעים.

"תסכים לספר לי למה הוא יברח?", הוא מצמצם בעיניו, מעלה על פניו הבעה חמודה, מתחננת.

"בסדר", אית'ן מרים ידיים לאות כניעה. "כשאתה מופיע בטלויזיה, אבא אלכסנדר מפסיק את כל העיסוקים שלו ומתיישב על הספה, ואז הוא מקשיב לכל מה שאתה אומר ולא מפסיק לחפור שאתה יפה, ואתה מקצועי, ואתה כובש, ואתה מסוגל, ואתה חתיך, ואתה סקסי וכל כך הרבה אתה שבא לי להקיא!", הילד ירה את המידע. "תחשוב שאם תהיה כל כך מקומט ומכוער אבא כבר לא יחשוב את זה והוא יברח".

ליאל פורץ בצחוק, דמעות של צחוק נושרות מעיניו. יש לו כמה דברים לומר לאלכסנדר, שלא תבינו לא נכון, להשתמש במילה סקסי ליד האוזניים של הילד שלו זהו איסור מפורש. אבל עכשיו, הוא פשוט נמס בשקט על מקומו לשלולית. "ואם אני אהיה מקומט ומכוער כמו שאתה טוען, אתה גם תברח ממני?", שואל.

"אני?!", אית'ן מנפח את חזהו בגאווה. "אל תדאג, אני אף פעם לא אברח ממך גם אם תפליץ דרקונים ירוקים!", הוא מרגיע אותו.

"תבטיח לי קופיף", הוא מבקש בעיניים מצועפות מדמעות צחוק. "תבטיח שתמיד תשאר איתי".

"אתה צריך לבקש מאבא אלכסנדר להבטיח, אמרתי לך כבר שאני לא אברח לא משנה מה, אבל הוא כן יעשה את זה", אית'ן רוכן קדימה, מנסה לתפוס את עיניו מבעד למראת התשקיף. "בכל מקרה אני מבטיח לא לעזוב אותך".

"תיזהר לא לעמוד בהטחה שלך", הוא מרים לעברו אצבע מתרה, קורץ לו בעינו. "ורק שתדע שאתה טועה, אבא אלכסנדר לא יברח מהקמטים שלי, אבא שלך מכור, הוא לא יברח בחיים".

"מה זה מכור?", הילד מכווץ את מצחו בריכוז, מנסה להבין.

"אמממ, מכור זה מישהו משועבד, כמו מלך שיש לו משרתים, המשרתים הם משועבדים לו ועושים על מה שהוא אומר, מעריכים ומעריצים כל חלק בו וממש מסורים לו, ככה אבא שלך ואני, משועבדים ומסורים אחד לשני".

"זה לא שווה אז", אית'ן פוסק כעבור רגעים של הרהור בדבריו. "זה ממש לא שווה להיות מכור למישהו, אתה צריך להיות של עצמך, לא משרת".

"איזה מן ילד שובר לבבות קיבלתי, אלוהים", הוא מגלגל את עיניו לשמיים בשעשוע.

"אני לא שובר לב לאף אחד", אית'ן מתרגז עליו. "אני לא אדם רע, רק בן אדם רע שובר לאנשים את הלב!"

"ואתה צודק", ליאל מהנהן בראשו לאישור. "רק אדם רע שובר לאנשים את הלב, אבל אם אבא שלך יברח ממני זה ישבור לי את הלב, אתה חושב שזה יהפוך אותו לרע?"

"אני לא יודע", אית'ן מודה. "אני חושב שכן, אולי תתקשר אליו?", אית'ן שואל באותה נשימה.

"בשביל מה?"

"אני רוצה לשאול אותו משהו", אית'ן מפזר לו חלקיק מידע, עושה לו טובה הילדון.

"אוקיי", הוא מסכים. שולח את ידו למסך הרכב, מחייג לאדם היחיד ששמור ביומן. השיחה הועברה למשיבון, הוא חיכה כשלוש דקות ולאחריהם חייג בשנית, מבולבל. זו לא שעת העבודה של אלכסנדר, בדרך כלל הוא עונה לו עוד לפני שהצלצול הראשון מסתיים.

הפעם השיחה נענתה, הדי מוזיקה מקפיצה במיוחד, כזו המעוררת את המתים לצאת מקברם, מילאה את חלל הרכב בפתאומיות.

"כן ליאל?! זה דחוף?"- הקול מעבר לקו צווח, מנסה להתגבר על רעש המוזיקה ללא הצלחה כמעט, קולו נשמע כעולה מן מנהרה חשוכה ועמוקה.

"אית'ן רוצה לדבר איתך", הוא כבר לא מעיר לו על דרך פתיחת השיחה. שלום ליאל, מה קורה ליאל, איך עבר עליך היום ליאל, מה שלומך ליאל. הבעל שלו חסר נימוסים בסיסים וכמה שהוא לא מעיר לו על זה, כלום לא משתנה. הגיע הזמן להתייאש.

"מה אמרת? אני לא שומע"- הצעקות מתחזקות.

"אז תפתח את שני האוזניים שלך בניתוח חירום, עד שיראו כמו האלו של הפיל", הוא מתעצבן. ורק מבטו המזועזע של אית'ן מחזיר אותו לפסים. "או שתמצא מקום שקט, כי הילד שלך רוצה לשאול אותך משהו". מוסיף בעידון.

"מה ניתוח?"- אלכסנדר נזעק מעבר לקו,  "אית'ן צריך ניתוח? מי נגע בילד שלי? אני אטפל בו!"

"אתה תטפל בו?! קדימה!"- הוא פורץ בצחוק שלא מן העולם, גופו רועד ללא שליטה. הכביש המקורצף הגיע לקיצו, רמזור התנוסס בגאון, אורו אדום. הוא עצר את הרכב מאחורי טנדר עם מוזיקת פופ רועשת. הצעירים של היום. "במי תטפל טמבל, הילד שלך בסדר גמור". הוא משחרר את החגורה שלו, מסתובב לאית'ן, "אבא שלך משובש", הוא לוחש, מסובב את אצבעו על הרקה. גורר מאית'ן פרץ צחוק קצר.

"אז מה הבעיה?", הקול של אלכסנדר בוקע, הפעם ללא רעשים ברקע. תודה לאל, הוא הלך למקום שקט.

"אם אני אצטרך לחזור על המשפט הזה שוב...", הוא מסנן באיום, "ליאת'ן יש שאלה", הוא אומר לבסוף במתק שפתיים, מפריח מיד לאחר מכן קללה שקטה.

"אית'ן?", אלכסנדר קורא בשמו. "חמוד של אבא מה את רוצה לשאול?".

"נכון אם לאבא ליאל יהיו קמטים ופנים מכוערות אתה תברח ממנו?"

"חתיכת מניאק", ליאל מסתובב שוב, מדגדג את ביטנו של אית'ן שפרץ בצחוק פעמונים. אורות חזקים של כלי תחבורה מתקרב סינוורו את עיניו. הוא מצמץ, מזהה משאית שחורה משחור, מתקרבת אליהם באיטיות.

או שכך היה נראה רגע לפני שהנהג לחץ על דוושת הגז בעוצמה.

"מה האידיוט הזה עושה"- חוסר הבנה בזעקתו, "הוא טיפש או מה? יש לפניו מכוניות", הוא מסתובב על מקומו, צופר לרכב שלפניו שיתן גז ויתעלם מהרמזור, מושך את ידית תיבת ההילוכים בטירוף. אילו רק היה נתיב נוסף לברוח אליו.

"ליאל, הכל בסדר?"- אלכסנדר מעבר לקו, צועק.

המשאית מתקדמת במהירות מטורפת, לא מותירה לו ולמכונית שלפניו זמן לנסות להימלט על נפשם, ובטח שלא להצליח. מספר שניות לפני השעה שתיים עשרה בלילה הוא הביט בעיניו הקרועות לרווחה של אית'ן בפעם האחרונה.

קול נפץ עז נשמע באוזניו, חד ומרסק, מתערבל על רקע צרחותיו של אית'ן וצעקותיו שלו. הוא עוד שומע את הקול של אלכסנדר מבעד לקו כשהמשאית נכנסת ברכב שלו, מרסקת אותו על הרכב שלפניו.

"אית'ן", הוא צורח. אוזניו מצטלצלות בתגובה לרעש המחליא, "אית'ן תענה לאבא", הוא מפחד להסתכל, מפחד לראות מה המצב של הילד שלו, ולמען האמת העובדה שהוא הולך ונמחץ בעצמו לא מותירה לו את האפשרות להסתובב, לראות למה אית'ן כבר לא צועק או בוכה. "אית'ן", הוא קורא לו בשלישית, היסטריה בקולו.

דממה מבעיתה מחזירה לו תשובה.

דממת מוות.

...

הוא מתעורר באחת, אגרוף של ברזל הולם בליבו. נשימתו נעתקה בצלעותיו, מסרבת לצאת. "אלוהים", הוא מלמל אוטומטית, מעביר יד רועדת על מצחו המיוזע. "אלוהים ישמור", הוא אומר שוב. פניו מאפירות. מה זה היה? חלום? סיוט? קטע של זיכרון? הוא שיקע את ראשו בין שתי ידיו, מנסה להזכר, לסדר את המחשבות במוחו.

"ליאל?", אלכסנדר קורא לו בעדינות. תמיהה בקולו.

"מה אתה רוצה?", הוא שואל בקול עמום, לא מרים את ראשו.

"אתה בסדר?"

"אני...", דמעה שקופה זולגת מעינו, הלב שלו מחסיר פעימה מכאב. הזיכרון כל כך חיי, כל כך אמיתי, אבל אלכסנדר אמר לו שאית'ן במקום בטוח, שהוא בסדר. "אני... אני לא יודע".

"מה קרה?"

"אני... אית'ן... משאית", הוא אומר שיברי מילים, קולו מקוטע. ליבו כבד עם כל מילה שאומר. פחד בקולו.

"מה?", אלכסנדר הסתובב אליו באחת, עיניו החומות בוערות בחרדה. "על מה אתה מדבר?"

"איפה אית'ן?", הוא מתעלם משאלתו של אלכסנדר כליל. הוא לא יכול לנשום, פשוט לא, עד שלא יאחוז בבן שלו.

"במקום בטוח?", אלכסנדר עונה שוב, הפעם הנימה שלו יותר שואלת מאשר עונה. תחושה מבשרת רעות מתחילה לנסר בעצמותיו. אלוהים בבקשה לא, זה ישבור אותו, הוא לא מסוגל להכיל את זה.

"אלכסנדר אל תשקר".

"אם אני לא", אלכסנדר עוצר את הרכב בשוליים. ידיו לופתות את ההגה בחוזקה, מאדימות מרוב מאמץ. הוא זורק את ראשו לאחור, עוצם את עיניו בחוזקה. "אם אני לא אשקר ליאל", דמעה שקופה זולגת מבעד לעינו העצומה, מחרידה את ליאל בעצם קיומה. "אתה תוכל להתמודד עם האמת?!" הוא שואל, והקול שלו חשוף לחלוטין, לא מסתיר יותר כלום. שבור.

"לא, אני לא", הוא משחרר את החגורה, "צאו מכאן", הוא מבקש מהנוכחים ברכב. "צאו מכאן כולכם ותשאירו אותנו לבד", הוא צורח בחוסר שליטה. הוא לא רוצה לשמוע את האמת, הוא לא רוצה שהזיכרון הזה יהיה אמיתי, הוא רוצה לא לדעת, הוא רוצה להמשיך לישון, להמשיך לחיות בחוסר הידיעה. "פאקינג תצאו מכאן".

אלכסנדר מסמן להם בניד ראש להקשיב לו, הם יוצאים מהרכב. משאירים את שניהם לבד. הוא כושל מטה, מתיישב על הריצפה בין המושב האחורי לקידמי, תולה באלכסנדר עיניים מתחננות. "תענה לי אלכסנדר".

"פאק", אלכסנדר מכה את ההגה. ואז מחזיר לו את מבטו, עיניו אדומות. טיפות שקופות בורחות מהעיניים שלו. "אני לא יכול, אני פשוט לא יכול", הוא אומר בקול חנוק. מסב ממנו את מבטו לתיקרה. הגוף שלו רועד. וזה מצליח לזעזע את ליאל.

"תענה לי", הוא מתעקש. כאילו שד השתלט על גופו. הקול שלו חסר נימה, הפנים שלו חסרות הבעה. והלחץ מכביד על ליבו, מאיים לפוצץ אותו.

"אתה כבר יודע את האמת ליאל", אלכסנדר עונה מבלי להסתכל עליו, קולו מלא בכאב. "אל תכריח אותי לומר את זה בקול, אני מתחנ...", הקול שלו נשבר והוא פורץ בבכי, מליט את פניו בין כפות ידיו, גופו רוטט. אלוהים שבשמיים, האיש הזה מעולם לא בכה.

לבו של ליאל שקע עד הקרקעית. הוא כבר התאבל על הבן שלו, פעמיים. פעם אחת כשזה קרה והוא לא זוכר, פעם שניה בכלא, כשחשב שהוא הגורם. והנה לו הפעם השלישית, זאת שהוא מרגיש שעומדת להרוג אותו. "לא בבקשה", הוא לוחש, מרגיש על סף התמוטטות עצבים. "תגיד לי שהוא פצוע, תגיד לי שהוא מורדם ומונשם, תגיד לי הכל, רק לא זה", הוא מתחנן, ידו מושכת בחולצה של אלכסנדר, מנענעת אותו. "תחזיר לי את הבן שלי!", הוא מרים את הקול שלו בחוסר שליטה, צועק את תסכולו החוצה. הוא מסרב. מסרב להאמין שהזיכרון שלו אמיתי, שהבעל שלו זה הדבר היחיד שיחזור אליו.

"אתה צריך לבקש מאבא אלכסנדר להבטיח, אמרתי לך כבר שאני לא אברח לא משנה מה, אבל הוא כן יעשה את זה, בכל מקרה אני מבטיח לא לעזוב אותך".

מילותיו של אית'ן עולות, חובטות בלב שלו בעוצמה משתקת. "תסתכל עלי", הוא מוסיף לבקש מאלכסנדר, מתחנן, הוא צריך אותו, הוא צריך אותו יותר מכל דבר אחר כרגע. שיחזיק לו את היד, שיחבק אותו, שיבטיח לו שהכל יהיה בסדר.

"בבקשה ליאל", אלכסנדר נדחק לכיוונו כמה שיכול. הוא משחיל את כף ידו בזו של ליאל, אך לא מעז להפנות אליו את מבטו. הלב שלו שורף. הלב שלו לא יכול להכיל את זה יותר, את הכאב על הבן שלו, את הזיכרון האבוד של הבעל שלו, את החודשים האחרונים בחיים שלו שמשליכים אותו פעם אחר פעם ליום השחור בחייו.

ליאל לא מחזיר לו תשובה, שובל הדמעות על פניו מתייבש, עיניו בוהות קדימה באפטיות מוחלטת, חסרות רגש לחלוטין, חלולות. עד שראשו צונח על כרית תיבת משענת היד שבין המושבים הקידמיים והוא מאבד את הכרתו.

הגוף שלו לא מסוגל לעמוד בזה.

___________________________________________

ובכן, אני ממש מקווה שתמצאו בעצמכם את הכוח לסלוח לי 🥺

רק לי כואב שהם מתמודדים עם הכאב בנפרד?!