אור מסמא עיניים ורעש של ציפצוף טורדני אך סדיר היו הדברים הראשונים שהרגיש כאשר התעורר. אישוניו התכווצו והוא עצם את עיניו בחזרה, כופה על עצמו להשאר כך עוד רגע אחד לפחות, רק עד שהמוח שלו יצטלל. רק עד שיפסיק לשמוע את הרעש הסטטי והציפצופים המטריפים עמוק בתוך הראש שלו.

"הבחור הזה דפוק על כל הראש שלו", מישהו נבח לצידו. דאגה ופחד מסתננים לקולו העצבני. "הוא ניסה להרוג את עצמו, אם לא חבר שלו לתא שהתעורר באותם רגעים אני לא רוצה לחשוב מה היה הסוף של המטומטם הזה!"

הוא פקח את עיניו עד כמה שיכול היה למשמע הדברים, מציץ מבעד עפעף עצום למחצה על סביבתו, תחילה הכל היה מטושטש, גושים של צבעים מרצדים, באים והולכים. מעוררים בחילה איומה. אך לא עברו יותר משניות מעטות והעינים שלו התרגלו לתאורה הרצחנית שמעל עיניו והוא ומצא את עצמו שוכב על מיטת בית חולים, לבוש בחולצה ומכנס מבד גס עם קישקושים מוזרים, חסר כל סטייל כמו שרק בתי חולים מסוגלים להחזיק.

הוא עצם את עיניו שוב, מחניק אנחה עמוק בתוך הגרון הצורב. הוא אולי לא זוכר מה בדיוק קרה, ואיך הגיע לכאן במקום לעבור לעולם שכולו טוב, אבל הוא לא טיפש. אם הוא כאן ההתאבדות שלו חוותה כישלון חרוץ. וארי המעוצבן סיפק לו הסברים מבלי לדעת שהוא צד המאזין לשיחה העצבנית שלו עם אלוהים יודע מי. 

הוא מנסה להתרומם, לאותת לארי שהוא ער, לנסות לשוחח איתו. אך יד ימינו לא מצליחה לזוז מעבר למילימטר. הוא השפיל את מבטו כלפי מטה בנסיון לברר את הסיבה בגינה אינו יכול להזיז את ידו, מגלה כי היא אזוקה לידית המיטה. וכי מה חשבת, לעג בליבו. זה לא שמעשה ההתאבדות שלו ריגש אי מי והוא החליט לשחרר אותו מהכלא.

"זה לא מעניין אותי מה הוא עשה או לא עשה", הקול של ארי נשמע שוב בחלל החדר. מלא בזעם קר. "הוא חבר שלי למרות הכל והדבר האחרון שאני רוצה זה שהוא יאבד את חייו", הוא צועד קדימה, פותח את דלת החדר ויוצא בטריקה. משאיר אותו לבדו, בוהה באזיק הכסוף שהצמיד את כף ידו לשלדת המיטה.

הוא יכול היה לשחרר את עצמו בקלות, הם עשו טעות חמורה בכך שכבלו את יד ימינו החלשה והשאירו את ידו החזקה משוחררת. בפשטות, בלי הרבה מאמץ הוא יכול לנתק את האינפוזיה מזרועו ולהשתמש במחט האנפוזיה בכדי לפתוח את האזיקים. אלכסנדר לימד אותו מאות אם לא אלפי פעמים איך לעשות את זה. בדיוק באותו האופן בו לימד אותו לברוח מחלונות גם אם הם ממוקמים ארבע קומות מעל הקרקע. הפראנואיד רצה שידע להגן על עצמו ולהתחמק מכל איום שאורך החיים שלו עלול לייצר. אך לא היה בו שום חשק לעשות כן. וכי באיזו זכות ישתמש בטכניקות שלימד אותו הבעל האומלל שלו.

במקום הוא מניח לעיניו לשוטט ברחבי החדר פעם נוספת, הפעם בצלילות שעוזרת לו לקלוט שמנהלי הכלא לקחו אותו ברצינות, כל כך ברצינות עד שהם העניקו לו חדר הבראה של חולים מבודדים. מבטיחים לעצמם במעשה זה שהוא לא יצור קשר עם העולם החיצון, על הצד שכל התאבדותו היתה ללואה קטנה ממארג שלם שבסופו בריחה. מצחיקים שהם, כאילו שהיה בורח מרצונו מהגורל שמגיע לו, אם לא מוות אז לפחות עונש.

הוא פולט אנחה ומחליט לנסות להסתובב על צידו, החלטה ששואבת ממנו כוחות רבים משחשב. הוא נאנק, נלחם בגוף שלו שיזוז מילימטר לפחות. מחשבה מטרידה חולפת במוחו, מקפיאה אותו לרגעים מספר, מה אם הרגעים בהם לא עבר חמצן למוח שלו השאירו אותו משותק לכל החיים?, ברגע הבא הוא שולח את המחשבה הזאת בחזרה למקום ממנו באה, הוא לא משותק בהתחשב בעובדה שקודם לכן הצליח להרים את ראשו מהכרית, וגם אם כן שיתוק זו הדאגה האחרונה שצריכה להעסיק אותו עכשיו.

רעש של דלת נפתחת מקפיץ אותו על מקומו והוא חונק את הצווחה שעמדה לפרוץ מגרונו בקושי, בוהה בדממה בארי שצעד בחזרה לתוך החדר, צעדיו קופצניים ומבטו הזעוף נעוץ במסך המכשיר שבידו.

"חדשות מעניינות?", הוא שואל בקושי, קולו מקרקר חלושות. מבטו של ארי נורה אליו ככדור תשע מ"מ מקנה של זיג זאואר. "אתה ממש מרוכז בטלפון, חשבתי שקרה משהו מעניין", הוא מוסיף במעין התנצלות למראה עיניו הקרועות לרווחה של ידידו משכבר הימים.

"בן זונה", ארי מקלל, וזו אולי הפעם הראשונה שארי מקלל אותו, ובין הפעמים הבודדות שהוא מקלל באופן כללי. "אני יכולתי לספוד לך עכשיו רגע לפני שקוברים את האפר שלך בחלקת אדמה ארורה וכל מה שיש לך לומר לי זה חדשות?!", הוא מתקרב אליו בצעד מאיים, הבוז והכעס נוטפים ממילותיו.

"ומה רע בכך?", הוא מחזיר לו בשאלה משלו. הציניות שאיפיינה אותו מאז ומעולם נעדרת מקולו, יש שם רק עייפות ואדישות.

"אם אתה מנסה לעצבן אותי, אתה די מצליח אז אני מציע שתפסיק את החרא הזה לפני שאני אלמד אותך סבל אמיתי מהו". הוא נוחת על הכיסא שליד המיטה, מתרה באצבעו המורה לאות אזהרה.

ליאל פורץ בצחוק חלול שמטלטל את גופו הרזה על מיטת בית החולים בפראות. "אני לא חושב שהמילה סבל מספיקה דיה כדי לתאר את מה שאני חווה בכל רגע ארור שאני עדיין בחיים", הוא אומר בין פרץ צחוק למישנהו. והצחוק הופך בשלב מסויים ליפחות בכי מטלטלות, מלאות בשברו של איש שבנה את עצמו בעמל והתרסק. "אדרבה ארי", העיניים שלו בורקות ואדומות, טיפות שקופות ורותחות מתגלגלות מעיניו במורד פניו, נוצצות כתוצאה משבירת קרני האור עליהן. "בוא תלמד אותי סבל חדש שישכיח ממני את זה שקיים כבר בחיי".

"תפסיק עם זה", ארי מבקש בקול שמנסה להיות קשה אך בפועל הוא יוצא צרוד ורועד כמו רגליים חשופות על הקרח באנטרטיקה.

"עם מה?"

"עם הכל, עם הרצון הלא מוסבר שלך למות, עם הדיבורים המפחידים שלך, עם ההתפרקות הזאת, אני לא יכול לראות את זה", ארי צורח. "מה קרה לך ליאל, מה הכלא עשה לך?"

החדר מתמלא בשתיקה מחרישת אוזניים. וליאל מוצא את עצמו תר אחרי תשובה שתניח את דעתו של ארי, תשובה שאינה צינית לשם שינוי, מאחר ולארי בהחלט לא מגיע לסבול את השיט שלו. "איך אני יכול להפסיק ארי, איך?", הוא שואל בכאב עצום. בוחר את אמירת האמת בקול כתשובה ראויה לאיש היחיד שמביט בעיניו ועדיין רואה אדם. "איך אני יכול להפסיק כשרצחתי במו ידי את האנשים הכי חשובים שהיו לי בחיי?"

ארי נעצר על מקומו, עיניו מתרוצצות הלוך ושוב מפניו אל החדר, מהחדר אל פניו וחוזר חלילה. דממה איומה עומדת ביניהם. ארי פוער את פיו לומר דבר מה ואז סוגר אותו בחרטה. פוער פעם נוספת בחלוף מספר שניות וסוגר שוב. הוא עושה זאת כל כך הרבה פעמים שליאל חדל מלספור ורק המתין למוצא שפתיו. "מה אתה רוצה שאני אומר לך?", הוא שואל לבסוף בשיניים חשוקות. "אלכסנדר היה אדם טוב, ואומר את זה הן אדם שצולק על ידו, אית'ן היה אהבת חיי מהרגע שהחזקתי אותו בבית חולים, אבל רק אתה מחזיק בתואר החבר הכי טוב שלי ליאל, אז גם אם אני חושב שאתה חתיכת רוצח מתועב וגם אם עולם שלם יחשוב את זה אני עדיין אבקש ממך לחיות את הרגע הבא גם אם אין לכך סיבה מוצדקת מבחינתך, גם אם הרגע הבא מייסר וכואב יותר מן המוות".

"זה השלב שאתה עובר לדבר שטויות", הוא מתרה באוזניו. "אל תצחיק אותי ארי, אני אולי הייתי חבר טוב שלך אבל רק פסיכופת יכול לעשות את מה שאני עשיתי, ובדרך כלל כשמגלים על אדם מסויים שהוא פסיכופת שומרים ממנו מרחק מחיה די רחב, ואתה משום מה עדיין נוכח בארבע אמותי, אז בבקשה ממך, בוא ותתן לי סיבה אחת אמיתית למה עלי להפסיק".

"אתה מעצבן אותי ליאל, באופן כזה שכל מה שאני רוצה זה להדביק לך סטירה מצלצלת שתזיז את הפרצוץ המרגיז שלך לצד השני".

"אף אחד לא עוצר אותך", הוא עונה לו בציניות. "בטח לא אני", מחווה על ידו האזוקה למיטה.

"אוקי", ארי אומר, נותן בו מבט מלא משמעות שהוא לא מצליח להבין. ואז מתרומם, "אני יוצא לנשום אויר כמה דקות", הוא מנסה להסוות את העצבנות שבקולו אך לא מצליח בכך יותר מדי.

"תביא לי סיגריות מהקפיטריה?!", ליאל ספק שואל ספק מבקש, וכשארי נועץ בו מבט שואל ומעוצבן בו זמנית
הוא מחליט להסביר את עצמו, "עוד מעט יחזירו אותי לכלא ושם אני לא אוכל לעשן, אני זקוק לשתי סיגריות כדי להרגע".

ארי מהנהן בראשו לאישור, פולט אנחה שמבהירה היטב את מורת רוחו מהעישון שלו ויוצא מן החדר בטריקת דלת עדינה, משאיר אותו לבדו פעם נוספת.

הוא עוצם את עיניו, מתרגל נשימות בדממה ומנסה להסיט את המחשבות שלו בכוח מהנושא היחיד שהן מתעקשות לשוב אליו שוב ושוב. הוא זקוק לשינה עמוקה, כזאת שתשכיח ממנו את כל מכאוביו ואילו לזמן קצר. אבל היא לא מגיעה, והוא נכשל כישלון חרוץ בנסיון שלו להדחיק את הכל. ידו המשוחררת מכה את המיטה בהתקף זעם ריגעי, מלאת תסכול.

הוא כבר לא מזהה את עצמו יותר.

"אתה תפגע ביד שלך בקצב הזה", ארי שהשקיף עליו מבעד לזכוכית הדלת קודם שנכנס לחדר אמר. מתקרב לכיוונו עם חבילת סיגריות.

"וזו ככל הנראה אמורה להיות הדאגה האחרונה שלך", ליאל עונה בסלחנות. חונק בכוח את הדמעות בבסיס עיניו. נלחם בגוש העומד בגרונו. שונא את עצמו על הנמושה שהפך להיות, על אלכסנדר שמת במקום להרוג אותו, על הילד המתוק שלו שהיה כל עולמו שהעז למות גם הוא, על כל פאקינג דבר שאי פעם היה בו.

"תסתום את הפה שלך", ארי עונה בחוצפה שאינה אופיינית לו. לאחרונה כלום ממה שסובב אותו לא אופייני. מוציא מצית מכיסו, מדליק סיגריה אחת ומגיש לו אחר כבוד. "תעשן את הזבל הזה שלך לפני שאחד הסוהרים ששומרים על החדר שלך יגלה את זה".

הוא לוקח ממנו את הסיגריה בדממה, לא טורח להשיב למשפט האחרון. מצמיד אותה לשפתיו ושואף עמוק לתוך הריאות. הוא לא נחנק אל עף שעבר נצח מאז עישן סיגריות רגילות בזכות אלכסנדר שאיים להרוג אותו אם ימשיך לגרום לבית שלהם להריח כמו מקדש מלא קטורת.

חלק בו עושה את זה בכוונה. צורח לבעל שלו שהינה הוא לא מקשיב. שהוא מעשן. שיבוא להרוג אותו. הוא פוער את פיו, נותן לעשן להסתלסל מפיו בטבעות. בוהה בו כמו תינוק שרואה את אימו לראשונה.

"מנהל הכלא ביקש להעביר אותך לכלא אחר", ארי מתיישב על כיסא לידו, בוהה בו בחמיצות שמקורה אינו ידוע. מעקם את אפו בתגובה לריח.

הידיעה כי הוא מועבר לכלא אחר התקבלה על ידו של ליאל בשוויון נפש גמור. "אוקיי, רק תדאג להעביר לי תמונות של אלכ...", הקול שלו נשבר, הוא בולע את רוקו בכבדות, טוחב את הסיגריה לפיו פעם נוספת בדכיפות.

"אוקיי?", ארי שואל כמעט בשאגה. נראה כמו אדם שדעתו עומדת להשתבש עליו. "תגיד לי בן אדם, מה למען השם נסגר איתך?" הוא נעמד על מקומו בעצבים, מגדף חצי עולם.

"אני חושב שאני זה שצריך לשאול את זה, מה זה משנה באיזה כלא אני מרצה את העונש שלי ארי? ותפסיק כבר לקלל זה מתחיל לעלות לי על העצב..."

הוא נקטע למשמע שאגות אדירות וקולות בכי ובהלה מחוץ לחדר, הופך מבולבל. הוא לא בבית חולים?  במחלקה מבודדת? לא אמור להיות כאן שקט? קולות חריקה ושעתות רגליים גרמו לו להרים מבט שואל לכיוונו של ארי שהחזיר לו מבט דומה לחלוטין.

"אני חושב שאני אצא לברר במה מדוב...", עוד לפני שסיים את דבריו דלת החדר נפרצה בידי הסוהרים ששמרו על חדרו מבחוץ, נכנסים לפנים החדר בנשימות סתורות וטורקים את הדלת אחריהם, נועלים.

"מה הולך שם?", ארי שואל בחששות הולכים וגוברים. משהו פה לא מרגיש נכון.

"יש כאן פיגוע", אחד השומרים מעדכן, איגלי זעה ניגרים ממצחו כמעיינות. "חמושים פרצו לבית החולים והחלו לירות לכל עבר".

"מה לעזאזל", ארי המום. "מה עושים אם הם פורצים לכאן? יש פה אסיר שצריך לחזור לכלא בחיים היום!".

"פותחים באש על מנת להרוג", הוא עונה. מסמן באצבעות ידיו לעמיתו להשאר להשגיח על הדלת בשעה שהוא עצמו פונה לכיוון חלון החדר במטרה להשקיף על העולם שבחוץ.

פניו של ליאל פונות באופן אוטמטי הצידה, עוקבות אחרי מסלולו של של הסוהר. הוא מועך את הסיגריה בצד המיטה, מכבה אותה ומשליך מתחת לשידה שבצד, משמיד ראיות לפני שהסוהר יתפקח מספיק בכדי לשים לב למעשיו.

רעש של סירנות ואורות אדומים כחולים לכדו את מבטו. ובתוך פחות ממאית השניה כיסו ניידות את הרחוב בשעתת צמיגים מול עיניו הנדהמות. בחיים הוא לא נתקל בכזאת תגובה מהירה מצד המשטרה, מה שגרר חששות רבים בנוגע למצבם העכשיו, אם הם הגיעו בכזאת מהירות, מה הם יודעים למען השם על מה קורה בחוץ...

ב-ו-םםםם

רעש אדיר של פיצוץ נשמע. ליאל יכל לראות מחלון החדר את הניידת הראשונה בשיירה הופכת לכדור של אש בוערת. רעש שריקה נשמע ולאחריו פיצוץ נוסף, מחריד בעוצמתו לא פחות מקודמו וגם הניידת השניה בשירה הפכה למאכולת אש. מישהו מפגיז את הניידות בטילי כתף בדייקות, בשיטיות. מנסה להיפטר מהשוטרים. וזה הופך את הסיפור הזה לרע מאוד.

אזרחים שהצליחו להמלט מחוץ לבית החולים התחילו לצרוח בבעתה למראה הניידות המתפוצצות. ליאל בהה במתרחש בעינים קרועות לרווחה. האדרנלין שוצף בדמו, צועק לו לקום, לבדוק את המתרחש ולהעניק עזרה למי שרק יכול. אבל במציאות הוא סתם רוצח עלוב שכפות למיטת בית החולים שאינו יכול להציל את עצמו, שלא לדבר על אנשים ברחוב.

הוא הסתכל בחשש, רואה את השוטר האוחז בהגה הניידת השלישית, שהבין לאן הדברים הולכים ומתרדרים, מנסה לזגזג בפראות תחת אש המקלעים, חרד על חייו, אך אש צפופה, מדויקת להפליא ריתקה אותו למקומו, הופכת אותו לאבק כוכבים בקול פיצוץ נוסף.

דימעה זולגת מעינו למראה הנורא, תחושת קבס עולה בגרונו. מתוככי בית החולים ומחוצה לו עלו שאגות אימה מחרידות בעוצמתן. אחוז טירוף הוא העביר את עיניו הלאה, לניידת הבאה בשיירה. מתפלל לכל אל שקיים שהניידת תצליח להמלט. עיניו התמגנטו למראה הקצין ששלח את ידו בכדי לקחת את מכשיר הקשר אליו. ככל הנראה בניסיון ליצור קשר עם מפקדיו הישירים. הוא רצה לצרוח לו ללכת משם, לנסוע כל עוד הוא יכול. אך רסיס של קליע ממקלע בראונינג כבד שהתרסק על מכשיר הקשר, מנפצו לאלפי רסיסים קטנים, קטע לו את התקווה.
כאוס מושלם.

חלק מהאנשים ברחוב ניסו לברוח מהרחוב לאן שרגליהם יצליחו לשאת אותם כל עוד רוחם בנפשם, וחלקם האחר צעקו. צווחותיהם מתערבלות זו בזו, יוצרות בליל צעקות
שאינו מובן. ליאל השפיל את ראשו, ידו הפנויה מכסה את עיניו הדומעות, רועד כעלה נידף בשלכת, הוא מנסה להגן על עצמו מהמראות ככל שיכול. תחושת ההלם והחרדה מציפה את כל ישותו. אשד של מחשבות חוצה את מוחו,  מחשבה מחליפה מחשבה במהירות מסחררת. מי בשם האלוהים מסוגל למחוק בכזאת אכזריות כמות של שוטרים מבלי לנהל משא ומתן?!

תחשוב ליאל, תחשוב- הוא פוקד על עצמו. ידו נשלחת מאליה מטה תולשת את האינפוזיה מהיד בכוח. הוא מפריד את המחט בעזרת שיניו, יורק את הצינור אל הריצפה. תחשוב היטב, דפוס הירי שמשתולל כאן שייך רק לטרוריסטים, זה בולט לעין. רק טרוריסטים יהרגו בכזאת אכזריות שוטרים צעירים. רק טרוריסטים יפרצו לבית חולים ויחרידו למוות אנשים חולים.

הוא בולע את רוקו בכבדות, דוחף את המחט לתוך האזיקים, מתכווץ אל תוך עצמו. מישהו מנסה להיפטר ממנו לפני שיגיע לכלא אחר, ההבנה מאירה את מוחו כברק המאיר את השמים בסופת גשמים. איך לא חשב על כך קודם. כמה פשוט להכנס לבית החולים ולזייף פיגוע בסדר גודל שלא נראה מאז מעשי אל-קעידא. כמה שלא יחקרו אחר כך לא ימצאו את הסיבה, אך הוא לא יהיה כאן יותר בכדי להפריע. השאלה למי הוא מפריע?! מה הוא עשה לא נכון?!

רחש של שריקה איומה קטעה את סדר מחשבותיו, בום אדיר, מחריד בעוצמתו וריח שרוף עלה באפיו. תוצאה של פגיעת פגז 20 מ"מ מתותח וולקן בניידת המשטרה האחרונה בשיירה. הניידת הפכה תוך שניות מספר למאכולת אש כקודמתה. רסיסי מתכת בוערים התעופפו באוויר. ליאל ששחרר את עצמו מהאזיקים נעמד על מקומו בקושי, מבועט.

"לאאא"- הוא צועק בחוסר שליטה. חמש ניידות בוערות לו מול העיניים כמו חללית שפגשה בצד הלא נכון של האטמוספירה. בכל אחת מהניידות ממוצע של שניים עד ארבע שוטרים שמתו לו מול העיניים. נמחקו כאילו היו זבובים.

על רקע הדי הפיצוצים נשמע לחש שריקות כדורי 9 מ"מ וקול מחליא של זכוכית מתנפצת. זגוגית החלון של חדר בית החולים מתפרקת למאות חלקיקים הצונחים יחד עם גופו לריצפה. מבוהל הוא קובר את ראשו בין ירכיו. ידיו הרועדות מכסות על אוזניו. הוא לא בנוי לזה. הוא לא האדם המתאים להתמודד עם פיגועים בסדר גודל שכזה, היחיד שיכול להוציא אותו מהסיפור הזה כבר אינו בין החיים. והוא כל כך מתגעגע אליו. כל כך פאקינג מתגעגע.

הוא שמע את הצעקות של ארי והסוהרים, נדמה לו שארי קרא בשמו. אך רעש חילופי היריות גרם לו לדחוס את ראשו יותר עמוק אל תוך יריכיו. כל גופו רעד, והוא גרר את עצמו בזחילה, נצמד לקיר הרחוק ביותר מהחלון. בבקשה אלוהים, תפסיק את זה, הוא מתחנן. "פשוט תעשה שזה יפסיק", הוא ממלמל. גל של בכי פורץ מגרונו. הוא רצה למות, אלוקים עדו שהוא רצה למות ולשלם על מה שעשה למשפחה שלו. אבל אף חלק בו לא רצה שאנשים נוספים ילקחו יחד עימו מהעולם.

לאחר דקןת ארוכות של חרדה, הדי השאגות ושריקות הכדורים בחדר גוועו. אוזניו של ליאל הצטלצלו מהדממה שבאה לאחר גל ההתקפה. וכשהשקט נמשך יותר משלוש דקות על פי השעון הביולוגי שלו שיש סיכוי סביר שהשתבש, הוא העז להרים את ראשו מבין ברכיו. יותר מכל, הוא מודאג מהשקט הבא תחת זעקות החרדה
האנושיות שנשמעו באוזניו עד לפני מספר רגעים.

לראשונה הוא הסתכל סביב בניסיון לגלות את שעבר על חדר בית החולים בו שהה בדקות האחרונות. המחזה שנגלה לעיניו החריד אותו, ובעקבותיו עלה בו הדחף להימלט על נפשו. הסוהרים שכבו על הריצפה, שקטים כדגים. עיניהם חסרות החיים פעורות, מביטות קדימה בהלם קפוא, מעוורות. כתמי דם אדומים כיסו את מדי הסוהרים שלבשו לגופם באיזור ליבם .

הוא עוצם את עיניו בחוזקה. בולע את הקיא שעלה בגרונו בכוח. טעם של מרירות מחליף את הקיא כמעט מיד. נשימותיו מכות באוזניו, שורקניות.

"סכנה לא כזאת מפחידה כמו שעושים אותה, זה או שאתה מת או שאתה שורד, כשאתה מתחיל לפחד זה הרגע בו אתה מאבד את שיקול הדעת שלך, זה הרגע בו אתה מת בייב, כי הסכנה שואבת לתוכה פחדנים מזויינים, אז אם אי פעם תתקל בסכנה ואני לא אהיה לידך תביט לבת זונה הזאת בעיניים ותצחק, תשרוד, תעשה הכל כדי לשרוד כי מהחומר הזה אתה קרוץ"

המילים שאלכסנדר אמר לו אחר אחד הלילות הנדירים בהם שכבו קופצים בבהירות במוחו. אומנם אז הוא ניסה לדבר אל הפחד שלו להתמודד לנשיאות עם כל הג'יפה שקבורה בעבר שלו אשר עלולה להיחשף. אך המילים הללו נסכו בו כוח גם עכשיו.

הוא פוקח את עיניו, סורק את החדר פעם נוספת. מבטו נעצר על ארי ששכב ליד הדלת, לבן כבובת חרסינה, שלולית של דם סביב לגופו. "אלוהים לא", הוא ממלמל בפחד. גורר את עצמו במהירות לכיוון, שומר על גוף מכופף רק למקרה ונותרו כדורים ברובי הצלפים.

הוא מגיע אל ארי שהחל פולט הבהרות חסרות פשר, עיניו מזוגגות. שלושה כדורים חוררו אותו, אחד בבטן, השני בכתף והאחרון ברגל. השלולית האדומה בה טבל סיפרה לו כמה דם איבד חברו, ועל פי בחינה אובייקטיבית לחלוטין הוא יכול לראות שלא נשאר לו הרבה זמן לחיות אם לא יקבל טיפול חירום בדקות הקרובות.

ליאל הביט סביב, תזזיתי. גופו עבר למצב הישרדות. מתמלא דחף פראי לפעול. בית החולים הזה הפך מלכודת מוות לשוהים בתוכו, המיקום שלו מאחורי הקיר, הרחק מעיני היורים, הציל את חייו. נואש, הוא מתח את ידיו קדימה, מכוון אליו את פניו של ארי. כפות ידיו מתלכלכות בדמו, אם ארי ימות היום, מי שירה בו יכול להפרד מהחיים שלו לשלום. אומרים שהוא רצח כבר שני אנשים, אז כמה כבר קשה יהיה להרוג אדם נוסף?!

"תישאר איתי", הוא צורח לפניו הדוממות של ארי שפסק מלמלמל, ועיניו נעצמו באיטיות מייסרת שהורידה חלק נכבד משנות חייו. הוא מושיט שני אצבעות רועדות, מניח אותן על צווארו של ארי במטרה לבדוק דופק. "בבקשה ארי", הוא צועק ובוכה גם יחד. "צא מזה ילד זין, אתה לא יכול למות לי גם", הוא מתייפח בצורה עלובה אבל לא אכפת לו. הוא רק רוצה שארי יביט בו שוב. שיצעק עליו, שיעקם עליו אף. שיעשה הכל רק שיחיה. הוא לוקח נשימה עמוקה, מטביע את אצבעותיו עמוק יותר בעורו של ארי, נושם לרווחה כשמזהה את הדופק הפועם. הדופק חלש עד לא קיים. ארי איבד את הכרתו, אך הוא עדיין בחיים, בקושי.

"עזרההה", הוא צורך בגרון ניחר. מתעלם מהדמעות שגורמות לקולו להישבר. מרגיש כמו בתוך סיוט עוועים בו הוא צורח אבל אף קול לא יוצא לו מן הפה. "הצילווו", הוא מנסה שוב. דמעות רותחות זולגות מעיניו כשהוא מניח את כפות ידיו ואת ברכו הימנית על פצעיו של ארי בניסיון לעצור את הדימום.

פניו מתעוותות למראה הדם שסביבם. קבס בגרונו, גל של בחילה עולה בגופו. רעד בלתי רצוני והוא כבר לא יכול להתאפק יותר, מקיא את שאריות ארוחת הערב שאכל בכלא.

"מישהו שומע אותנו?", הוא שואג כשהקיבה שלו מצטמקת בחזרה. "מישהו עומד למות!", לא אכפת לו שחמושים מסתובבים בבית החולים והם עשויים לשמוע אותו, לא אכפת לו מכלום.

"בבקשה ארי, אני מתחנן שתתעורר, אני לא אצליח לחיות את מה שנשאר מהחיים הדפוקים האלו גם בלעדייך", הדמעות שלו נושרות על פניו של ארי. "פשוט קום כבר".

"הוא צריך החיאה", קול עמוק, אדנותי ושליו נשמע מאחוריו. תלוש ביחס למציאות הכואבת הנפרסת מול עיניו.

ליאל נרתע לאחוריו. "כן"- הוא מגיב. "תעזור לי עם זה, הידיים שלי תפוסות", הוא לא מרים את עיניו מפניו של ארי, מלא חרדת מוות שהלה ינפח את נשמתו אם יפנה את מבטו. הוא גם אינו נותן את דעתו לעובדה שהאיש אינו נשמע מבוהל מהמראות הקשים . הוא שמח באמת ובתמים עם העזרה משמיים שהגיעה עד אליו.

האיש גחן לצידו והתחיל לבצע החייאה בארי מחוסר ההכרה. ליאל, שקוע במשימת ההצלה התרומם ממקומו, רץ כאחוז תזזית למיטת בית החולים, תולש ממנה את הסדין ומשם הוא רץ לאיזור שבו פעם היה חלון, מרים חתיכת זכוכית גדולה יחסית, מתחיל לקרוע את הסדין לרצועות ארוכות במהירות ובחוזקה שגורמת לאצבעותיו להלבין ממאמץ.

מתעלם מהדם שנזל על כפות ידיו מאצבעותיו שנחתכו מהזגוגית הוא רץ בחזרה, מתיישב לצידו של ארי. ומתחיל לבצע חסם עורקים.

"הוא חזר להכרה"- האיש מעדכן אותו, מפסיק לבצע עיסויים.

"אני מסיים עם חסם העורקים, יש לך טלפון? אני רוצה להתקשר ל-911 שיעבירו אותו לבית חולים אחר לניתוח חירום"

"יש לי טלפון, אבל אתה לא תקבל אותו, עכשיו אתה עוזב איתי לפני שהאזור יתמלא במשטרות ואמבולנסים, ליאל". הוא מרים את ראשו במהירות של כדור הנורה מתותח. מבוהל למשמע שמו על שפתיו של אדם אותו לא פגש
מעולם. רואה אותו בפעם הראשונה. האיש לבוש היה שחורים מכף רגל ועד ראש ואלוהים יודע איפה השכל שלו היה ולמה הוא לא בדק לפני מי עוזר לו.
הוא מקמט את מצחו במחשבה. האם האיש מכיר אותו והוא שכח את דמותו? "למה עזרת לי איתו? אתה מכיר אותי?", הוא שואל. קולו רועד .

"היכרות קרובה"- האיש שולף את אקדחו מצד מכנסיו, מכוון אותו אליו באיום. הנשק נראה שמוט בידיו, אך ליאל שם לב כי אחיזתו של האיש באקדח חזקה, הוא ירים אותו ברגע אחד וירה אם רק ירצה בכך.

התבוננות נוספת והוא קלט, האקדח מכוון לגופו של ארי שרק עכשיו טרח לשמור עליו בחיים. האיש מאיים עליו, אם הוא לא ייכנע מי שיפגע יהיה ארי האומלל. "בוא איתי ליאל, ואני אדאג שהמנתחים הכי טובים ידאגו לשלומו של ארי, תמשיך לבזבז זמן עד לבוא המשטרה ואני אקרא לקברנים".

ליאל חושק את שיניו בזעם, יש לו הרבה מה לומר לאיש על מעשיו. אך עכשיו זה לא הזמן לכך. רעש סירנות רכבי ההצלה החלו להישמע מרחוק. הוא מרים את ידיו באוויר לאות כניעה שקטה. האיש הזה ביצע מתקפה שלימה רק כדי לחטוף אותו מבית החולים. מסיבה שאיננה גלויה
לפניו עדיין. מה למען השם קרה לפני שהוא הרג את המשפחה שלו? באיזה רגע הכל התחיל להשתבש?

"יש לך שלוש שניות ליאל", הקול העבה חדר לאוזניו שוב, נשמע כאילו מגיע ממעמקי האדמה, דבר הנחשב מוזר בהתחשב בעובדה שהוא לצידו. הוא כועס על כך. אבל לברוח יהיה חסר טעם לחלוטין.

חמושים בתתי מקלע פורצים לחדר, נעצרים למראה האיש לבוש השחורים. "בית החולים בשליטה שלנו", הם מדווחים ביראת כבוד.

"תלוו אותו אל תוך הרכב ושבו משני צדדיו, תורו לכולם לסגת, יש לנו חמש דקות לכל היותר להסתלק לפני שהמשטרה תצטרף לחגיגה", האיש, שמתברר מרגע לרגע כמנהיג הכנופייה מבקש מאנשיו בטון קולו השלו. מחייך.

ליאל הסתובב על מקומו, מסרב ללכת ללא קבלת הסברים, הוא יורה את מבטו אל האיש, פניו משדרות זעם נורא. "מי אתה?"- הפחד, הזעזוע והכעס מתערבבים בקולו לעיסה קשה של רגשות. קולו יוצא קשה, כמעט בנביחה. "למה עשית את כל זה?" זעם רותח מבעבע במעמקי עיניו, צל שחור באישוניו.

"ארבעה חודשים ואתה שוכח?", פליאה בקול המוזר. "בייב אני מזהה את ההליכה שלך כשאתה נכנס לרחוב שלנו, ואתה לא מזהה אותי בגלל כובע גרב ומסיכה לעיוות קול? איזה מן בעל אתה?"

___________________________________________

אממממ,
מחשבות מישהו?

נ.ב-
תודה שחיכיתם לי כל הזמן הזה בלי להתייאש❤️