אני מפרסמת את הפרק עכשיו כי שבוע הבא אני לא אהיה זמינה כל כך ולא רציתי שהפרק יתעכב או משהו ^-^ אז תהנו מפרק מוקדם! D; אשמח מאוד לשמוע את דעתכם (:

--- --- ---

טנא לא השיב. הוא פתח את הדלת ויצא מתוך הבית. היה חמים בחוץ, ולא לח. ההרגשה הכללית הייתה די נעימה. מתחת לשמי הכוכבים הנוצצים שעטו רקיע שחור ניצב הרחוב הדומם לאותה שעה. טנא ידע שרק נראה היה עזוב. הוא חשש שמשהו עומד להגיע. הוא ירד במדרגות השיש אל המדרכה והחליט לסרוק את האזור.   

"מה אתה עושה?" שיי שאל אותו כשהמשיך לעקוב אחריו. הוא יצא מפתח הבית, אך לרגע היסס להתקדם עוד. הוא נעמד בקצה גרם המדרגות והביט על טנא ממקומו. כאשר ראה שהוא לא מתכוון לחכות לו, הוא העיף שני מבטים זריזים אנה ואנה וירד למדרכה גם כן. "אסור לנו לצאת בשעה הזאת." אמר כאשר התקרב מספיק.

"כן, כן, אבל אני מרגיש כאן משהו." טנא הסביר.

"מרגיש?" שיי שאל ואז הסתכל סביב. הוא בדק האם יש משהו שהוא צריך להבחין בו. עיניו גדלו במפתיע והוא הרפה את גופו והתרכז. הוא בחן את מה שטנא אמר. "כן. יש כאן מישהו." הוא אישר. טנא חייך כי צדק בתחושותיו. "זה חלק מהיכולות שלך?"

"כן. אני מרגיש דברים. כמוך, אבל קצת שונה."

"אם לא הייתי יודע יותר טוב הייתי יכול לנחש שאתה שאמן." שיי אמר.

טנא גיחך. "היי, אולי אני באמת שאמן."

"אתה לא." שיי מיהר לקטול את ההתלוצצות שלו.

"כן, אני יודע, זה היה בצחוק," טנא אמר. הוא צפה בשיי מגביר את הליכתו ומתרחק ממנו. פתאום הפך לאחד שהוביל את הסיור שלהם, ואז טנא מיהר להחליף תפקידים פעם נוספת. הם התהלכו זה לצד זה כאשר התקדמו בהמשך הרחוב וסקרו את הסביבה השקטה.

טנא העביר מבטים חטופים לצדדים וניסה ללכת על פי האינטואיציה שלו. כך הוא השתדל לעשות תמיד. היא אמרה לו להמשיך ללכת ישר, עד הסמטה החשוכה הקרובה. כן, זו כנראה לא הצעה שכדאי להקשיב לה בשעות האלה של הלילה. טנא מעט התנחם בעובדה שהוא לא נמצא שם לבד ושיש באמתחתו כמה טריקים בשרוול. אם באמת יהיו בסכנה הוא יוכל להשתמש ביכולות שלו כדי שיסייעו להם לברוח חזרה לבית. הוא לא ידע האם לשאמנים יש יכולות שיעזרו במנוסה, לכן כבר הכין תוכנית מילוט ליתר ביטחון – הוא יעיף פח זבל קרוב אל עבר האיום וירוץ יחד עם שיי מהמקום, כמה שיותר מהר מבלי להביט לאחור. זו לא התוכנית הכי מקורית ובטח שלא הכי מספקת, אבל אחת שתוכל לעבוד אם היכולות שלו יסכימו להקשיב לו. הוא כבר לא זוכר את הפעם האחרונה שניסה לשלוט בהן.

הוא שמע ייבבה מרוחקת מגיעה מתוך הסמטה והגביר את צעדיו. לבו חזר להלום בלחץ וידיו התהדקו באגרופיהן. הוא בלע את רוקו ופנה לסמטה, ושיי לצדו. שם, לצד אחד הפחים, הוא הבחין בדמות שהסתתרה באפלה. זה היה אדם, והוא היה יחף ולבש מכנס ארוך וקרוע. אור המנורות הגבוהות סייעו לו להבחין בו, אך הוא לא התפזר מספיק כדי לחשוף את פניו.

שיי הרים את ידו והיא זהרה באור תכול שהצליח להפשיט בפניהם את המצב. טנא התרשם שהיה מסוגל לעשות את זה, אך מיהר שלא להתלהב יותר מדי זמן. הוא חזר להתרכז באדם שניצב מולם. ככל שהתקרבו כך היבבות נשמעו ברורות יותר. אותו בחור יצר אותם. ראשו הושפל מטה, אל ידיו המטונפות מלכלוך וזוהמה. שיערו החום היה פרוע וסבוך ועורו השחום העדין פצוע משריטות וחתכים מגלידים. הוא לבש על עצמו חולצה לבנה מלוכלכת וענד שרשרת חוט ועליה תלוי קישוט דמוי ניב של חיית פרא. הוא בקושי זז, רק התנשם ומשך באפו וניסה להירגע עד כמה שהצליח. הוא התאפק לשמור על השקט, וטנא הצליח להבין שאלה היו הכאבים ששיתקו אותו.

הבחור הזה לא יהיה מסוגל לתקוף אותם גם אם ירצה.

"היי," טנא העיז לפנות אליו. הבחור הרים מעט את ראשו, עיניו שקעו אל הרצפה עד שנראו כמעט עצומות. "אתה בסדר?"

"אני..." קולו היה חלש ורעוע. "צריך עזרה."

טנא ושיי הסתכלו זה על זה. הם לא אמרו שום דבר ופשוט התקדמו לקראתו.

"אנחנו נעזור לך." שיי אמר. ידו השנייה סומנה על אצבעותיה והוא הניח אותה קרוב אל פניו של הבחור. זה פער את עיניו ועצר את נשימתו. מקרוב, מתחת לאור, טנא הבחין שאישוניו היו כטבעות זהובות ובהירות, בעלות מראה פראי. הייתה לו הרגשה שגם הבחור הזה הוא לא אדם רגיל. ההתעלמות המוחלטת שלו מהאצבעות הזוהרות של שיי ליד פניו הוכיחה לטנא שהרגשתו נכונה.

הבחור נאנח בהקלה כאשר שיי הרחיק ממנו את ידו. "תודה." קולו התחזק פתאום.

"מה עשית?" טנא שאל את שיי.

"הפחתתי את הכאב, אבל עדיין לא ריפאתי אותו. אני יכול לרפא אותו, אבל אני לא חושב שזה מקום טוב כל כך לעשות את זה."

"אתה רוצה להכניס אותו לבית?" טנא השתדל לשמור על הבהלה שבו אטומה.

"אני לא נושך," הבחור הסתכל עליו בחיוך תשוש. "עדיין."

טנא גיחך באילוץ. הוא לא ידע בדיוק איך להגיב להומור מהסוג הזה, והאם בכלל עליו לחשוש.

"בבקשה, הוא יבחין שנעלמתי." הבחור אמר.

"מי זה 'הוא'?" טנא שאל.

"אני חושב שקודם כדאי שניקח אותו למקום בטוח יותר." שיי הציע. הוא ניגש להתקרב אל הבחור, הניח את זרועו על שכמו ועזר לו להתרומם. הבחור נשען עליו ותפס בו. כאשר קם טנא הבחין שהיה גבוה ומפותח קצת יותר משניהם, בעל חזות קשוחה של אדם שלא היית רוצה להיקלע איתו לתגרה. אם כך היה נראה, כשהוא חבול ופצוע ונאבק על כל נשימה נוספת בגלל הכאבים שפילחו את גופו, טנא לא רצה לדעת מה או מי גרם לו להיפצע בצורה כזאת.

כאשר שם לב ששיי מתקשה להחזיק אותו לבדו הוא מיהר לעשות כנדרש ונתן לבחור להשעין את זרועו על שכמו שלו. הוא היה כבד, אך שניהם הצליחו לסחוב אותו אל תוך הבית. היה לו ריח של אפר ואדמה וזיעה. טנא השתדל לנשום ברוגע עד שהעבירו אותו מבעד לדלת, והקפיד לחשוב שעם כמה שהוא מרגיש לא בנוח, הבחור הזר מרגיש גרוע פי כמה.

"בוא נעלה למקלחות. הן אמורות להיות ריקות עכשיו." שיי הציע.

"אבל מה אם בכל זאת יש שם מישהו?" טנא שאל.

"אז אני אסתיר אותנו." שיי השיב והם החלו לעלות במדרגות. שלושתם עשו זאת בעדינות ובשקט. טנא סרק את הסביבה בפחד שמישהו עלול לראות אותם, ובראשו עלו המחשבות והדאגות על כך שיאלצו להסביר מי הבחור הזה ולמה הם הכניסו אותו פנימה. אף תשובה שטנא חשב עליה לא הייתה מתקבלת אצלו, לכן פשוט התפלל לעצמו שיצליחו להגיע למקלחות ללא כל התעכבות.

לשמחתו, הם הצליחו בכך, ולשמחתו הנוספת, המקלחות באמת היו ריקות. טנא ושיי נתנו לבחור להתיישב על ספסל העץ הנמוך שניצב מול המקלחות. כפות רגליו היחפות לכלכו את רצפת האריחים הלבנה ויצרו עליה שביל עקבות מסגיר.

"מי אתה?" שיי שאל כאשר טנא התקדם לכיוון הכניסה לחדר. הוא הניח את ידו מול המנעול והזיז את חלקיו הפנימיים עם כוחותיו כדי לנעול את הדלת. הוא הופתע כי הצליח במחשבה ראשונה. על אף החשש שלו מהבחור, הוא לא רצה לדמיין מה יקרה אם מישהו באמת יכנס ויראה אותם שם. הוא סמך על שיי שידע מה לעשות, בתקווה שזה יהיה רעיון חכם.

"קאלין. קוראים לי קאלין גרין."

טנא הסתובב וחזר אליהם. הוא ראה ששיי התחיל לרפא את הפצעים על גופו של קאלין כאשר העביר את ידו במגע עדין על זרועו – אותן אותיות בוהקות נחרטו על אצבעותיו – והעניק לעורו את ההקלה שהיה זקוק לה. בתוך החדר המואר לרווחה טנא הבחין בדמותו של הזר וגילה שלמרות מה שחשב קודם, קאלין כנראה היה צעיר יותר מסתם בחור. כנראה היה נער כמוהם, בגיל של שיי, אולי.

"אתה איש זאב." שיי העלה את התגלית בקול וטנא הרים את גבותיו. קאלין הנהן קלות בראשו לאישור. הוא לא נבהל או הופתע או התרחק כשחשפו את זהותו.

"מה קרה לך?" טנא שאל, קולו חושש, עכשיו יותר לקאלין מאשר ממנו. עצם הידיעה שיש משהו שמשותף לשלושתם גרמה לו להרגיש הקלה מסוימת שהפחיתה את דאגתו למצב. ועדיין... איש זאב? מה עוד יכול להפתיע אותו ביום הזה?

"קלאוס פאוור קרה לי." הוא השיב בקול חמור. טנא ושיי החליפו בניהם מבטים. "אתם מכירים אותו?" קאלין שאל לאחר שקלט את התגובה שלהם.

"הוא התראיין לכתבה בטלוויזיה וחשף אותנו." שיי הסביר, וקאלין פער עיניים בפליאה. אחרי שריפא את זרועו, שיי עבר לשריטות שעל פניו של קאלין. הן היו אדומות ומלוכלכות מדם קרוש. "צריך לקוות שיחשבו שזו מתיחה."

"לא. חשף אותנו? איך?" קאלין פנה לשאול את טנא. הוא הסתכל עליו עם עיניו הזהובות, וממבט קרוב טנא הבחין עד כמה היו דומות לעיניים של כלב. אותה פראיות טבעית, אותו מבט חם שמסוגל להשתנות בין רגע ולבשר לך שהוא עומד לקרוע אותך לגזרים. מבט שאתה לא יכול להיות בטוח לגביו, אלא רק אם אתה עומד מולו קרוב.

"הוא הראה וידאו עם – " טנא בלע את מילותיו לפתע. הוא השתתק כאשר הבין מה בא לומר. "זה אתה." הוא אמר.

"אני?" קאלין התבלבל.

"אתה איש הזאב מהוידאו, נכון? הוא הראה איך הוא משתנה בתור הוכחה."

"הוא צילם את זה?" קאלין בא להתרומם על רגליו אך שיי הזדרז להטיח אותו לישיבה כדי שיוכל להמשיך ולרפא אותו. קאלין שאף אוויר באנקה ונשך את שפתו, ניביו הלבנים בצבצו מעליה. "אני לא מאמין לזה. מישהו – מישהו ראה שזה הייתי אני?"

"לא, אני לא חושב." טנא נד בראשו. "היה חשוך. אני חושב שיש כאלה שבכלל מאמינים שזה מזויף."

"אני מקווה מאוד שזה מה שקרה." קאלין אמר.

"גם אנחנו, אבל האמת היא שכנראה זו רק ההתחלה," שיי התרומם וסימן לקאלין לזוז קצת הצדה. קאלין עשה כבקשתו ושיי התיישב לידו בצד השני של הספסל והמשיך לרפא אותו. קאלין התאפק לא להוציא אנקה נוספת כאשר הפצעים על זרועו החלו להגליד בזכות הקסם של שיי. "אנשים שכבר היו ספקנים עלולים לקחת את ההוכחה הזאת ברצינות, מה שאומר שגם אם יהיו אנשים שלא יאמינו יהיו כאלה שכן, ומי יודע מה הם יחליטו לעשות. מה שאנחנו צריכים לדעת זה מה התוכנית של פאוור בכל זה."

"הוא רוצה להציג אותנו לעולם." קאלין השיב. "אבל לא חשבתי שככה הוא יעשה את זה."

שיי נד בראשו בזריזות. "זו רק הקדמה." הוא אמר. "זה היה דבר שולי מדי, אי אפשר לסמוך על כתבה יחידה בטלויזיה שתעשה את השינוי."

"אז יש עוד תקווה, נכון?" טנא שאל.

"נכון לעכשיו," שיי השיב. "ולכן אנחנו צריכים למהר."

"למהר למה?" טנא שאל שנית.