שיי צדק. טנא באמת לא האמין מה היה בתוך הספר, והוא הבין למה שיי התעניין בו כל כך.

נכתבו בו הסברים, הרבה מאוד הסברים, על כל יצור קסם באשר הוא, והם חולקו כפרקים בסדר כרונולוגי. בנוגע לכל יצור קסם נכתב הכל על גבי הכל - מה נכון ומה לא נכון, מה מסוכן בהם ומה הם מסוגלים לעשות, מה החולשות ומה המעלות שלהם. זה היה המקור הטוב ביותר להבנת עולם הקסם - כך שיי קרא לו - בשביל מישהו כמו טנא.

ואכן, הוא הפך מרותק לכל מילה ומילה.

ערפדים

המקורות מספרים שהערפדים הראשונים התפתחו אי שם במאה ה-18 ונכנסו לתודעת הציבור לאחר פרסום הספר "דרקולה" מאת בראם סטוקר, שביסס את דמות הרוזן, לפי האמונה, על ערפד אציל שפגש.

הערפדים היו מוצצי דם, רגישים לשמש, לשום ולמים קדושים. כיום נדיר למצוא ערפדים בעלי אותן תכונות, שכן הם התפתחו עם השנים והפכו דומים יותר ויותר לבני אדם רגילים. איש לא יודע למה ואיך איבדו את תכונותיהם הישנות. עם זאת, ערפדים עדיין ניחנו ביכולות על-אנושיות כמו מהירות מוגברת, ויש להם ניבים נשלפים ועיניים אדומות. עדיין לא ברור מה קורה לערפד החדש אם הוא ניזון מדם, אך ידוע שכאשר בן אדם ננשך על ידי ערפד הוא יהפוך לאחד.

הערפדים חיים בקהילות ומשפחות, וכבוד המשפחה נמצא אצלם בחשיבות עליונה. החוק של הערפדים אומר שמותר להפוך בני אדם לערפדים רק אם מלאו להם שלוש-עשרה שנים. בן אדם שננשך ומשתנה לערפד בעצמו מקבל את התכונות הגנטיות של הערפד שנשך אותו והופך למשפחה שלו על פי דם. עם זאת, נשיכה היא דרך פחות מקובלת להמשיך את שושלת הערפדים, שכן צאצאי הערפדים יהיו ערפדים בעצמם, אפילו חזקים יותר מאלה שננשכו.

בניגוד לאמונה הרווחת ערפדים אינם בני אלמוות. יש להם את היכולת להאיץ ולהאט את קצב ההתבגרות שלהם כרצונם, לכן הם מסוגלים לחיות מאות שנים או עשרות שנים לפי בחירתם.

קהילת הערפדים מגוננת מאוד ועל כן לא ידוע האם קיימים אצלם מנהיגים. הנושא הזה עדיין נשמר בקרבם.

"וואו, אז צדקת," טנא אמר לאחר ששיי קרא חלק מההסבר, "ערפדים באמת לא מוצצים דם."

"אני יודע." שיי אמר וחזר להסתכל ולעלעל בדפי הספר. הוא עבר עליהם בזריזות ובדק איזה נושאים נוספים הוא מעוניין לחקור.

שניהם ישבו על הספה בסלון בית היתומים הגדול. השעה הייתה מאוחרת מספיק בכדי שירצו ללכת לישון, אך הם לא עשו זאת. במקום זאת הם המשיכו לבחון את הספר.

"ומה עם מכשפים?" טנא שאל וגרם לשיי להרים אליו את ראשו. "מה כתוב פה על מכשפים?"

"אתה רוצה לבדוק מה אומרים עלייך?" שיי הבין.

טנא הנהן כתשובה. הוא היה סקרן לדעת אם יש לו עוד יכולות שהתלוו לאלו שכבר הכיר. מלבד טלקינזיס וחוש שישי, במה עוד זכה?

שיי דפדף בספר כמה שניות עד שעצר במקום המתאים. בראש הדף נכתבה הכותרת "מכשפים" בגופן מעוקל.

מכשפים

מכשפים הם בני אדם שקיבלו על עצמם את אחריות הקסם. בכדי להפוך למכשף על האדם ללמוד את הקסם אצל מכשף שבקיא בתחום, בדומה להתמחות בשאמניזם וכשפי וודו. מכשפים מתמחים בכישופים ושיקויים ויש להם ידע רב בכל הנוגע לתרבות הקסם. ביחס לכל שאר בעלי הקסם, אצל המכשפים נמצאת כמות הקסם המעטה ביותר מבין כולם. אחריהם נמצאים כשפי הוודו והשאמנים.

עדיין לא ברור האם משפטי המכשפות בסיילם בשנת 1692 היו קשורים לבעלי קסם אמיתיים.

שיי הרים את ראשו מהספר והסתכל על טנא. נראה שציפה לראות על פניו מבט שיעיד שהוא רוצה לשמוע עוד אך לא זכה לכך. הוא הרים גבה בבלבול.

"רגע, זהו?" טנא שאל.

שיי הנהן. "כן." הוא חזר להסתכל על הדף. "אחרי זה יש הסבר על תהליך הלמידה ועל סוגי כישופים שהם מסוגלים לעשות, אבל לא יותר מזה. זה ערך די קצר, האמת. למכשפים אין יותר מדי היסטוריה מוכרת."

טנא השפיל את מבטו אל ידיו. לבו מיהר להלום תחת בית החזה שלו, מהאימה שחבטה בבטנו. הוא לא הצליח להבין למה חסרים כל כך הרבה פרטים בערך ששיי קרא לפניו. ועוד יותר מזה, למה נמצא שם הסבר על לימודי כשפות אם טנא מעולם לא למד להשתמש בקסם?

"מה קרה? על מה אתה חושב? אתה דואג, ההילה שלך מתנהגת מוזר." שיי אמר וגרם לטנא להקפיץ אליו את ראשו.

"ההילה שלי?" הוא נבהל. הוא לא חשב ששיי באמת מסוגל לראות הילות של אנשים.

"היא מתנהגת מוזר. זה אומר שאתה תחת לחץ." שיי הסביר את כוונתו."על מה אתה חושב?"

טנא חיכה עם התשובה. מה שאמר אולי גרם לו להסס לרגע, אבל זו לא הסיבה שתגרום לו להפסיק לסמוך עליו. בתור שאמן, שיי אמור לדעת את כל התשובות שטנא צריך לדעת. וזה מה שהוא רוצה, לא? אם הוא מסוגל לראות הילות בשביל לעשות את זה... טוב, אף פיתרון לא מושלם. טנא החליט להודות במה שחשש. "שזה לא הגיוני," ענה. "אני... מעולם לא למדתי אצל אף אחד על קסם." הוא הבחין בפליאה שתקפה את שיי. פתאום הביטחון שלו בו התערער. "זה... לא טוב?"

"זה מוזר." שיי השיב. "אתה חייב ללמוד כדי להיות מכשף. אני בעצמי למדתי מסבא שלי, הוא היה שאמן כמוני."

"אני נולדתי עם הכוחות האלה." טנא הסביר.

שיי נד בראשו. "לא, לא, זה לא הגיוני. אף מכשף לא נולד עם כוחות."

"אני נולדתי עם כוחות." טנא הכריז.

"אז אתה לא מכשף." שיי חרץ את דין דבריו. שניהם השתתקו לפתע. מבטו של שיי היה חתום ומבולבל, ושל טנא היה מפוחד.

הוא לא רצה להאמין שאחרי כל כך הרבה זמן התברר שהוא חי בשקר. הוא חייב להיות מכשף, זה ההסבר ההגיוני היחיד שיש לכוחות שלו, גם אם הם קצת שונים מהמונח המקורי. הוא ידע שהוא לא "יצור קסם", כפי ששיי הסביר, כי אילו היה אחד שיי עצמו בוודאי היה קוטל את רעיון הכשפות עוד לפני שהיה קורא את ההסבר שבספר.

"אני כן מכשף." טנא קבע לעצמו.

"לא, אתה לא." שיי אמר בתקיפות. "הקסם שיש בך טבוע בתוכך כפי שהוא טבוע בכל בעל קסם, אבל אם נולדת איתו אז אתה לא אחד כזה."

"אז מה אני?" טנא שאל אותו, משתדל להילחם בתשישות שרצתה להכניע את רוחו."תגיד לי."

"אני לא יודע." שיי אמר, קולו חריף. "אתה גם לא יצור קסם, כי אז ההילה שלך הייתה שונה לגמרי."

טנא נתן לעצמו ליפול על משענת הספה ולהיאנח. הוא תחב את ראשו אל כריות המסעד האפורות ועצם את עיניו, נתן לעצמו לנשום ולהירגע ולחשוב לרגע. "אולי אני חצי יצור קסם?"

"אין דבר כזה." שיי שלל אותו מיד.

טנא נאנח בעצבנות. הוא חפן את ראשו בידיו במחווה של תסכול.

"זה מרתק." שיי העלה את דעתו לפתע. הוא נשמע מתרגש מדי, וזה גרם לטנא להתרגז. הוא לא הבין איך הוא מסוגל להתלהב ממשהו שהחריד אותו כל כך?

"לא, זה נורא. אתה בטוח שהספר הזה אמין?" טנא הצביע על הכרך הגדול ששיי החזיק בידיו.

שיי חבק אותו אליו היטב. "כן, אני בטוח." הוא השיב במלוא הרצינות, כאילו הספר היה האהבה הכי גדולה שלו ולאף אחד אסור היה לזלזל בו. כשחושבים על זה, ככה זה באמת היה נראה. שיי לא עזב את הספר מאז שמצא אותו. בכל רגע נתון, טנא ראה אותו מחזיק בו. "אבל אם אתה לא חושב ככה, אוכל להגיד לך בעצמי את מה שכבר כתוב כאן. את רוב חיי הקדשתי ללמידה של קסם. כל מה שהקראתי לך אני כבר יודע."

"רוב חייך?" טנא תהה. "אפשר לחשוב בן כמה אתה."

"שש עשרה." שיי השיב ונחר באפו. "ואחת עשרה שנה זה מספיק זמן ללמוד."

"אחת עשרה? התחלת בגיל חמש?" טנא התפלא.

"הייתה לי סיבה טובה." שיי השיב בקול שקט מהרגיל. אחיזתו על הספר התהדקה והוא השפיל את מבטו, עיניו הסתתרו מאחורי שיערותיו התכולות הרכות. טנא לא היה צריך להיות קורא הילות כדי להבין שהוא לא רוצה להיזכר בסיבה הזאת.

"אוקיי," טנא הזדקף עם גבו ולקח נשימה עמוקה. "בסדר. אני מאמין לך." שיי הרים אליו את מבטו וקלט שטנא חייך אליו. "לא חשבתי שאתה מבוגר ממני."

"אני מבוגר ממך?" שיי משך בגבותיו.

"כן. אני בן חמש עשרה." טנא הסביר.

"לא, אתה בן יותר משלוש מאות שנה." שיי תיקן אותו ללא היסוס. טנא השתנק בבהלה. הוא הרים אליו את ראשו והתקרב אליו בזריזות, ברכיו וכפות רגליו טובעות בכריות הספה כאשר הוא מנסה לנוע אליו.

"מה אמרת?" הוא שאל בשקט כמעט מופתי.

"שאתה בן יותר משלוש מאות שנה." שיי השיב, הפעם בטון קצת יותר מהוסס. טנא פשק את פיו והשתתק. הוא הרגיש איך חום גופו עולה ואיך לבו מאיץ פעם נוספת, בעוצמה חזקה אף יותר, כאילו עוד מעט הוא ינתר מחוץ לגופו וישאיר אותו לגווע באפיסת כוחות. "הו," שיי הגדיל את עיניו בהבנה. "זה היה סוד."

"ברור שזה סוד! אני נראה לך כמו זקן בן שלוש מאות?" טנא השיב בשיניים חשוקות מצעקה מאופקת. הוא השתדל לשמור על השקט עד כמה שניתן. לאף אחד אסור היה לשמוע.

"טוב, ההילה שלך די מסגירה אותך." שיי השיב.

"אתה היחיד כאן שרואה הילות!" טנא נאנח ואחז בראשו. "ממתי אתה יודע?"

"מאז שהגעת." שיי השיב. "מאז שהגעת גם ידעתי שאתה... טוב, לא בעל קסם, מתברר, אבל שאתה כמוני. זה היה מרגיע, לכל הפחות."

"מרגיע?" טנא הופתע מבחירת המילים שלו. הוא כיווץ את עיניו.

"לדעת שיש עוד מישהו שדומה לי כאן, גם אם לא היינו חברים, הצליח להרגיע אותי. לדעת שיש מישהו שאוכל להזהיר אותו אם משהו עלול לקרות והוא יהיה מסוגל להאמין לי."

"הו," כתפיו של טנא נשמטו. "בגלל זה הזהרת אותי?"

"חשבתי שתבין." שיי השיב בשקט, כמעט כופה על האכזבה הברורה שלא לפקוע החוצה.

"אני מבין." טנא אמר בניסיון לעודד אותו. "ומה שראינו בטלוויזיה קודם זו הוכחה שצדקת. אתה צודק, ההרגשות שלך לא משקרות," שיי העלה חיוך עדין על שפתיו המלאות. "אז מה עושים בקשר לזה? מתחבאים ומקווים לטוב ביותר? אנחנו עוד במצב טוב - "

"אתה רוצה להתחבא?" שיי נשמע מאוכזב.

"אמ, טוב, מה עוד אפשר לעשות?" טנא שאל, ועוד לפני ששיי בא לענות לו הוא הרגיש שמשהו מתקרב. האינטואיציה שלו שוב זעקה לו לפעול - משהו בו אמר לו שדבר מה חשוב מחכה שישימו אליו לב. הוא חש שעליו לקום ולצאת החוצה, לכן כך עשה, ללא שום היסוס.

"אה, לאן אתה הולך?" שיי קם על רגליו ומיהר ללכת אחריו.