כל מי שהיה בתוך המבנה יצא וחזר לעיירה. בזמן שכולם הלכו בקבוצה מגובשת, מירה שילבה את זרועה בזרועו של טנא שמצא את עצמו נשרך מאחור פעם נוספת. היא חייכה אליו, והוא חייך אליה חזרה.

הוא רצה לשמוח בשמחתה – כי אחרי הכל הם הצליחו במשימה שלהם מבלי למות – אבל משהו בו אמר לו שיש עוד דבר אחד שהוא צריך לעשות. ההרגשה הזאת ישבה על עורפו כמו יד שחנקה אותו מאחור, ולא היה לו מושג איך הוא צריך להשתחרר ממנה.

כשהגיעו חזרה לביתה של מריאן, איתן כבר שבר את הכוס שהחזיק בידו מרוב הקלה. הוא ניגש לחבק את מירה, ואפילו כאשר ניסתה להתחמק מזה, הוא הצליח להביך אותה מול כולם.

"אבא, בבקשה." היא אמרה כשלחייה מאדימות על מבטה האומלל מבושה.

"היי, יש לי את כל הזכויות בעולם להודות שאת בחיים, אין לך זכות דיבור עכשיו." הוא אמר לפני שהתרחק ממנה. "וגם, את מרותקת."

"מה?!" היא קראה בכעס.

"אמא שלך מציעה חודש, אני מציע שנה שלמה. אנחנו עדיין בדיונים."

"אבא!" היא הפצירה בו. "מריאן?" היא הסתובבה אל דודתה.

מריאן הרימה את ידיה בכפות. "אני כבר עשיתי מספיק בשביל שלא תהיה לי זכות לדבר." היא אמרה, וכדי להתחמק מהשיחה או כדי לעשות את הדבר המתאים, היא פנתה אל קאלין ואיילין. "בואו, אני אקח אתכם לבית."

שניהם הנהנו ועקבו אחריה כשעברה שוב בדלת הבית הפתוחה וירדה אל הרחוב.

"היי," קאלין נעצר בפתח הבית והסתובב אל טנא ושיי. "נתראה, נכון?"

"אה...כן." טנא הנהן וחייך אליו. הייתה לו הרגשה שזה אכן יקרה. בין אם פאוור יחזור או לא, אין ספק שקאלין גרין יראה את פניו שוב. או, טוב, שהם יראו את פניהם בפניו שוב. תלוי מי יבוא אל מי קודם. כשאתה חי בעולם של קסם, שום דבר לא יכול להיות ברור מאליו.

"להתראות, מור. ווקר." הוא הצדיע בפניהם וחזר לדרכו בצעדים זריזים.

"ביי." טנא אמר. שיי הוסיף לנופף אליו לשלום. קאלין סגר אחריו את הדלת. היה מוזר לחשוב שהכירו רק לפני שלושה ימים. טנא הרגיש כאילו ידע עליו יותר ממה שהוא מסוגל לדעת על מישהו במשך הזמן הזה, ולמרות זאת, היו הרבה דברים שעדיין לא היה בטוח לגביהם. הוא כנראה יגלה אותם בפעם הבאה שיפגשו.

"טוב, אני חושב שזה הסימן שלנו גם ללכת." מאל אמר ופנה לניר, מפר את השתיקה שנמשכה יותר מדי זמן. הוא הצביע על כיס המכנסיים שלו. "אני מקווה שהטלפון שלך עדיין פועל." הוא פנה אל אחיו.

"הוא פועל, למה?" ניר שאל, הבעה תמוהה על פניו.

"איבדתי את שלי." מאל שיקר. טנא צמצם את עיניו בתגובה.

"באמת? דווקא עכשיו?" ניר צקצק בלשונו וסידר את משקפיו על אפו. הוא נופף בידו לכיוונה של מירה – והיא נופפה אליו חזרה – לפני שפתחו את דלת הבית וירדו גם הם אל הרחוב.

"זה קורה." מאל אמר.

בהדרגה, ככל שהתרחקו, כך שיחתם הפכה עמומה יותר ויותר, מתפוגגת באוויר עד שכבר אי אפשר היה לשמוע אותה. הם לא אמרו להתראות ולא הוסיפו להתעמק יותר מדי בכל מה שקרה – רק לפני מספר דקות – בוחרים להתעלם מזה ולהמשיך בחייהם.

זו שיטה טובה להרגיע את עצמך, טנא חשב, אבל לא אחת שהוא יהיה מסוגל לפעול לפיה אי פעם.

"עכשיו, מה נעשה איתכם?" קולו של איתן הוציא את טנא מבועת המחשבות הריקות שנתקע בה. הוא הרים אליו את ראשו ופגש בעיניים קשות על מבט זועף ומאופק.

"תיקח אותנו חזרה לבלאקווד ולא תספר שום דבר על זה?" טנא ניסה את מזלו, אך לא ממש הצליח לרכך את איתן. הוא בכל זאת החליט לחייך אליו. הייתה לו הרגשה שאם לא יעשה את זה, הוא ירגיש הרבה יותר רע.

"אני מקווה שאתם יודעים עד כמה מסוכן היה מה שעשיתם." הוא אמר.

"אתה יכול לחסוך את הנאומים, אבא, אנחנו יודעים הכל." מירה אמרה חזרה. הוא לא היה מרוצה מהתשובה שנתנה לו. "יכולנו למות. אני יודעת. זה לא היה התפקיד שלנו... של רובנו, בעצם, אבל עשינו את זה כי לא רצינו שזה יקרה לאחרים."

"זה היה אידיוטי, ומטופש, ואם משהו היה קורה למישהו מכם זה היה על אחריותי כי נתתי לכם ללכת. לא ידעתי שלפאוור יש קסם, לא ידעתי שהוא השפיע על כל המקום הזה. אילו ידעתי, הייתי קושר אתכם בחנות בתור בני ערובה ולא נותן לכם לעזוב אף פעם. זה היה שווה את זה."

"אבא..." מירה הנמיכה את קולה והתקרבה לקראתו. "מה קורה?"

"יש סיבה לכך שעזבנו את המקום הזה." הוא אמר והשתדל לשמור על קולו. עיניו פזלו אל טנא ושיי. "וזה לא המקום ולא הזמן לדבר על זה."

"אבל, אבא – "

"הרכב חונה מחוץ לבית." הוא הרים את קולו והצביע לכיוון הדלת. "תתקדמו."

--- --- ---

מה שאיתן אמר לא יצא לטנא מהראש, גם לא בזמן הנסיעה שלהם חזרה לבלאקווד. מה היה יכול להיות כל כך נורא ברוזנסול שבגללו נאלץ לעזוב? הוא לא ראה את המבט החרד הזה על הפנים שלמר פרקר מעולם, אבל הוא היה מוכר מאוד. ההתעקשות להתרחק מכוחות הקסם ליוותה את טנא במשך הרבה מאוד שנים. הוא כבר היה מסוגל לדעת מי מפחד מזה, ואיתן פחד מאוד.

הוא לא נעלב כי איתן גער בהם. הוא הבין על מה דיבר, הוא ידע שיש משהו נכון בדבריו. אבל לראשונה מזה הרבה זמן, הוא לא הצליח להסכים.

מישהו שלח אותו לשם, מישהו שיודע שהוא האחד שיוכל למנוע מפאוור להוציא את התוכנית שלו לפועל. זו לא הייתה טעות שהוא הלך לשם. לקח לו הרבה זמן להפנים את זה. כנראה בגלל זה הטריקסטר שיבש להם את התוכניות. הוא ידע שאם יגיע לשם בכזאת קלות, הוא לא יהיה מסוגל להתמודד עם פאוור ויפסיד בניסיון הראשון.

אמנם הוא בטח היה יכול להתאמץ קצת יותר מאשר להשליך אותם סתם ככה אל המים. הסבר קצר גם כן לא היה יכול להזיק. זה ממש קשה כשמצפים ממך להבין מה אתה אמור לעשות כאשר אתה אפילו לא יודע מה קורה מסביב.

כשהוא עמד מול פאוור הוא לא פחד כפי שחשב שיהיה. הוא היה מסוגל לראות מאחורי מה הסתתר והוא ידע מה היה צריך לעשות. כן, הידע הזה התבלבל לגמרי בתוך עוד הרבה מחשבות סרק ודאגות מיותרות, אבל עכשיו, כשהוא חושב על זה ונזכר בדמותו של פאוור כאשר עמד מולו, הוא רואה את האמת.

פאוור ידע שטנא מסוגל לעצור בעדו, וזו הסיבה העיקרית שבגללה כל כך פחד. פאוור פחד. זו מחשבה מוזרה מדי לחשוב, אבל הגיונית אם חושבים עליה לעומק. ועכשיו, כשהוא יודע ממה פאוור חושש, יהיה לו הרבה יותר קל להתמודד איתו ברגע שהוא יחזור. כי הוא יחזור. הפחד זה לא מה שיעצור אותו, וטנא צריך להיות מוכן לרגע שזה יקרה. הוא כבר לא צריך לברוח יותר, הוא יודע מה עליו לעשות.

הוא בהה בנוף שרץ מעבר לחלון וחייך. הוא ראה שדות ודרכים, כבישים ודרכי עפר שנקרעו לצדדים ושטו אל עבר האופק. ולחשוב שבאזור כמו זה הם טיילו שעות ארוכות ולא התקדמו לשום מקום. מזל שהחיילים של פאוור היו שם בשביל לחטוף אותם.

הם משונים, החיילים האלה. טנא רק היה יכול להניח שהם חלק מהיכולות של פאוור כי התאדו יחד איתו, אבל גם בקשר לזה הוא לא היה בטוח. הוא בעצם לא ממש בטוח בנוגע לכל דבר שכדאי שהוא יהיה בטוח לגביו. כמו, למשל, מי אלה בכלל יצורי הקסם?

"היי, שיי," הוא התקרב אל חברו שישב בצד השני של המכונית ולחש אליו בקול הכי עדין שהצליח להוציא. הוא לא רצה שאיתן או מירה ישמעו אותם ממקומם בקדמת המכונית.

"מה?" שיי שאל.

"כשנחזור, אני צריך שתספר לי הכל."

"מה זאת אומרת, הכל?" שיי שאל, מעוות את מבטו בתהייה כשבעיניו נדלק ניצוץ של עניין.

"כל מה שאתה יודע." טנא אמר, רומז לו ללא מילים נוספות למה הוא מתכוון.

שיי מתח את פיו בחיוך שאישר את הסכמתו, וטנא חזר לשבת ישר במקומו. משם, הנסיעה נמשכה כרגיל. או, טוב, שקטה ומעיקה אבל לא קשוחה מדי. אף אחד לא הוציא הגה, אפילו לא מירה, שבדרך כלל נוהגת לפתוח בשיחות חולין בכל פעם שהיא מרגישה שקולות צרצרים עומדים להגיע.

טנא לא היה צריך לראות אותה בשביל לדעת שהיא מדוכדכת מסוף המסע. מצד אחד, הוא רצה להיות איתה כשיחזרו לבתיהם והיא תיאלץ להתמודד עם שיחת נזיפה נוספת מהוריה. ומצד שני, זה היה עניין שלה, והוא לא יוכל לעמוד איתה שם ולתמוך בה גם אם הכי ירצה בכך.

בסופו של דבר, לאחר נסיעה של שעה וכמה דקות, איתן עצר לצד המדרכה ברחוב הקרוב לחנות שלו. "אני יכול לעצור לכם בבית אם אתם רוצים, פשוט חשבתי שאולי עדיף שתלכו לשם בלעדינו."

"לא, זה בסדר, מר פרקר." טנא השיב והקליק לפתיחת חגורת המושב שלו. שייעשה כמוהו. הוא פתח את הדלת הצמודה אליו והתכונן לצאת החוצה.

"אה, וטנא," מר פרקר אמר כשטנא רק הניח את רגלו על קצה המדרכה.

"אה?" טנא המהם וסובב אליו את ראשו. מר פרקר סובב אליו את ראשו. קולו נשמע זך ומבטו היה רפוי ורגוע, עד שלא היית מסוגל להאמין עד כמה כועס היה לפני פחות משעתיים.

"מחר בשמונה וחצי." הוא הזכיר לו.

טנא חייך בעוקם, ניסה להסתיר את ההפתעה שחש. "אין בעיה." הוא הנהן וענה, ואז יצא מהרכב אל הרחוב. הוא הסתכל ישר, אל הכיוון ממנו עליהם להמשיך בשביל להגיע לחנות. מהצד השני, מעבר לכביש, עמדה החנות של מר פרקר, בתוך שורה של חנויות שתמכו בבניין משרדים צנוע ורחב.

הוא הסתכל איך שיי יוצא מהמכונית וסוגר את הדלת. המכונית אותתה חזרה אל הכביש, וחלון הדלת הקדמית שלה נפתח וממנו יצאה ידה של מירה ונופפה אליהם לשלום. "ביי!" היא קראה אליהם מתחת לגג המכונית, רגע לפני שהתחילה לנסוע.

טנא הרים את ידו ונופף אליה חזרה. הוא לא אמר כלום, אבל הוא קיווה שראתה.

"בוא נזוז." שיי אמר והתחיל ללכת לכיוון המיועד.

טנא עדיין עמד במקום, גם אחרי ששיי התרחק ממנו. הוא אסף לעצמו כמה שניות לפני שהסתובב ורץ לקראת חברו בשביל להשיג אותו.

הרחובות של בלאקווד נשארו כשהיו, ועם זאת הם נראו שונים לטעמו מאוד. אולי זה היה המחסור בקסם שפתאום הפריע לו. פתאום הכל הרגיש נורא דל ורגיל, פחות שלם ממה שהוא מרגיש עכשיו. ואולי... אולי זה סתם בגלל שהוא עבר יותר מדי דברים מטורפים להחריד עד שעיירה כמו זאת נראית כמו דף לבן וריק לגמרי. מי יודע.

"מה אנחנו אמורים להגיד לעדינה כשנחזור? אין מצב שהם לא שמו לב שעזבנו." טנא שאל לאחר שעלו על מעבר החצייה הראשונה בדרך שלהם. הם עברו על פני כמה וכמה עוברי אורח, כולם תופסים את עיניהם על שיערו של שיי, כרגיל, והוא לא מתעניין במבטים האלה, כרגיל.

"שהלכנו להציל את כל יצורי הקסם, כמובן," שיי הסביר כאילו זה היה מובן מאליו.

"מה? לא!" טנא מיהר למחות. הוא כבר ניסה לבנות בראשו הסברים משכנעים לכך שזה רעיון גרוע, אבל אז הוא ראה ששיי גיחך. או צחק בשקט. הוא לא היה בטוח, כי שיי לא מרבה לצחוק.

"לא באמת." הוא הרגיע אותו, וטנא נשף במהירות.

"הבהלת אותי." טנא אמר.

שיי צחק הפעם. פיו נפתח לכדי חיוך שחשף קצת משיניו. "אני יכול לגרום להם לשכוח שנעלמנו, אם אתה רוצה."

"אה... אני לא בטוח עד כמה זה אתי." טנא הודה. הם פנו שמאלה ברגע שהגיעו לחנות ממתקים צבועה בורוד.

"אז... נגיד שישנו אצל חבר והם לא מצאו את הפתק שרשמנו להם? זה לא ממש שקר." שיי אמר.

"תלוי איך מסתכלים על זה ואם אתה מחשיב את פאוור לחבר."

שיי נד בראשו.

"חוץ מזה שאין לנו ממש חברים, זה יהיה שקר ברור." טנא אמר.

"תמיד אפשר לא לענות." שיי אמר. "או להגיד שהיינו איפשהו והם לא יוציאו את זה מאיתנו אף פעם."

טנא חשב. הוא לא הצליח לחשוב על שום תירוץ נורמלי שיהיה אפשר להאמין לו. הלב שלו אמר שהם צריכים לחשוב עוד, אבל המוח שלו היה עייף מדי בשביל זה. "יודע מה?תשכח מחסרי הקסם. תעשה שהם ישכחו מזה."

שיי הנהן. "בסדר." וכך הוא גם עשה.

טנא ושיי קיבלו נזיפות וחיבוקים מצוות הבית ושאלות מפי כל הילדים, והתשובות שנתנו להם היו מעורפלות מאוד. בלילה, אחרי שכולם נרדמו, שיי עבר בכל החדרים וטפח עם קסמו על ראש כל אחד מהישנים.

"זה יסדר הכל, אני מקווה." שיי אמר לטנא לאחר שסיימו עם החדר האחרון. הם יצאו ממנו חזרה אל המסדרון, ואז טנא היה חייב להעלות את המחשבה האחרונה שקפצה לראשו.

"בשבילנו." הוא אמר ובלבל את שיי. "מה עם כל שאר האנשים? זאת אומרת, כולם ראו את התשדיר של פאוור. חלק בטח עשו או יעשו משהו בקשר לזה. מה אז?"

שיי נד בראשו בחוסר ידיעה. "אני לא יודע." השיב. "אני מניח שבקשר לזה פשוט נצטרך לחכות ולראות."

--- --- ---

אוקיי אז בעיקרון נשאר חלק אחד לסוף הספר, והוא האפילוג! אבל, בגלל שאני לא רוצה לתלות אתכם באוויר, אני אפרסם אחריו גם את הפרולוג לספר השני. וגם, אני תוהה אם לעשות חלק של שאלות ותשובות. הייתם רוצים משהו כזה? אשמח מאוד לשמוע! וגם לשמוע את דעתכם לגבי הפרק הזה.