"אני..." טנא לא היה בטוח איך הוא אמור להגיב. משהו קרה לו, זה ברור, אבל האם הוא צריך לומר את זה? פאוור נעלם, ועליו אין אפילו שריטה אחת. הוא יכול לומר שהוא בסדר. אף אחד לא ידע שהוא משקר. "לא בטוח עדיין." הוא השיב בקצרה.

מירה הסתכלה עליו בעיניים גדולות. "לא ראיתי כאן אף אחד חוץ ממך. מה קרה?" היא שאלה.

"אף אחד? אבל – " טנא נקטע עם לשונו ברגע שהסתובב והבחין ברצפה הריקה שהקיפה אותו. "היו כאן חיילים. היממתי אותם, הם נפלו על הרצפה מההדף של האקדחים שלהם."

"לא ראיתי אותם כשנכנסתי." מירה הודתה. גוון קולה העדין הודה שהאמינה לו. "אולי קאלין ראה."

"קאלין?" טנא שאל כשנזכר שלמעשה לא ראה אותו שם בכלל. או... שככה הוא חשב בהתחלה. לרגע קצר שכח לגמרי מהזאב שזינק מולו והבריח את פאוור, הזאב שבתשעים ותשע אחוזים היה קאלין, שטוף בכעס מר.

טנא הסתובב לצד השני, אל המקום שבו קאלין היה. הוא ראה שהתרחק לכיוון אחת הדלתות המרוחקות.

"היי, טנא," קול נוסף גרם לו להסתובב בשנית לכיוונה של מירה, אך זו לא הייתה היא. מאל נעמד לצדה ופניו העידו שנמאס לו לחכות בשקט כל כך הרבה זמן. טנא באמת התפלא שהוא היה מסוגל לשמור על פיו סגור במשך אותה דקה שלמה. "איפה הטלפון שלי?"

"הו," טנא אמר ויישר את עמידתו. הוא הצביע אל הכיוון אליו פאוור זרק אל המכשיר. "הוא מת. אני מצטער."

"מה?!" מאל לא התאמץ לשמור על עשתונותיו. הוא התקדם במהירות אל המכשיר המרוסק. כשהרים אותו, אחד החלקים נפל.

וואו, פאוור באמת לא שיחק איתו.

"אתה צוחק עליי?!" הוא צעק ורטן בעוצמה כזאת שגרמה לטנא לחשוב שהסוף של יצורי הקסם באמת הגיע. "איך אני אמור להודיע ל... דודה שלי שאני לא מת?"

טנא משך בכתפיו. "אני מצטער, אבל היה צריך להקריב משהו בשביל המשימה הזאת."

מירה גיחכה לצדו. "לדודה שלי – הפתעה – יש טלפון. אתה יכול להשתמש בו."

"מה גורם לך לחשוב שתכננתי עד כאן בשביל לזכור את המספר שלה בעל פה?" מאל שאל, חצי עוקצני חצי ידידותי.

מירה נדה בראשה וגלגלה את עיניה. טנא הרים גבה.

מאל נאנח והטה את ראשו מעלה בייאוש. כשחזר להתיישר ולהסתכל קדימה, הוא הצביע על הדלת הפתוחה. "הזאב הלך בלעדינו?" הוא שאל. הוא לא השאיר יותר מדי זמן לתשובות לפני שהחליט ללכת אחריו.

"הוא בטח גילה משהו, בואו," מריאן עקפה אותם וסימנה להם לבוא בהגשת יד. שיי עקב אחריה בשתיקה.

מירה סימנה לטנא עם ראשה. "בוא." היא אמרה בחצי חיוך והלכה אחריהם.

טנא הנהן אף על פי שאף אחד לא ראה, ולקח את רגליו בזריזות בשביל לצמצם בניהם את הפער.

הוא הצליח ללכת לצדה של מירה, אבל מריאן עדיין הייתה כמה צעדים לפניהם, ואחריה היה שיי, לא אומר מילה. מאל היה קצת יותר רחוק מהם, אבל עדיין היה אפשר לראות אותו.

הם עברו בין מסדרונות ריקים וכלובים עזובים, ועקבו אחרי הדלתות הפתוחות עד לגרמי מדרגות שהובילו אותם לקומה נוספת. טנא הרגיש שהוא יודע לאן הם הולכים. לפני כן לא הרגיש בכך. פתאום נפל לו האסימון שדבר לא מפריע לו יותר. פאוור לא היה שם, וגם החיילים שלו לא. רק הם נדדו במבנה הריק. מאחורי שיירת האנשים, טנא חש בעומס נדבק לגופו עם כל שנייה נוספת בה מיהרו להתקדם.

ברגע שעברו דרך הדלת האחרונה – כי טנא ידע שהיא האחרונה – העומס השתחרר. הם מצאו את מה שרדפו אחריו, וזה לא היה קאלין. מאחורי סורג ובריח, תא אחר תא, שהו אנשים שאחזו בקסם. טנא לא הרגיש את זה, אבל הוא ידע שזה נכון. איזו עוד סיבה יש לפאוור לכלוא אותם בצורה הזאת? אלה בוודאי היו האנשים שנעלמו, אלה שקאלין דיבר עליהם.

היה שם גבר צנום כבן שלושים, קירח וחיוור ולבוש בגדי ערב מלוכלכים. בתא שאחריו היה אדם זקן יותר, הרבה יותר, שפניו היו מכוסות על ידי הזקן האפור והצפוף שלו. היו לו עיניים כחולות בוהקות, והוא חייך אל טנא כשראה אותו. טנא חייך בחזרה.

על הכלובים האחרים היה לו קצת יותר קשה להסתכל. מאל חסם את השלישי, וקאלין ניסה לפרוץ את הסורגים של התא הרביעי בכוח, ללא הועיל. הוא התרגז, אבל היה שמח. הוא השתולל בקוצר רוח, ניסה ככל שביכולתו לפרוץ את הדרך ונכשל.

טנא הרים את ידו, רק בכמה סנטימטרים, ודחף את אצבעותיו אל עבר שורת המנעולים שסגרו את התאים. קולות קליק מתכתיים קדמו לקפיצה של הדלתות שנפתחו בשיירה.

מאל פרץ את דלת התא שממולו נעמד. קאלין עשה כמוהו וניתר פנימה בריצה.

כשמאל נכנס אל התא שלו, טנא הבחין בנער שחור התלתלים שעמד בצמוד לקיר. הוא חייך כשראה את מאל עומד מולו, ואז גווע בשמחתו כשהחליט להזיז את האצבע שלו מול עיניו כדי לדעת שהוא באמת בסדר.

"תפסיק עם זה." ניר תפס את ידו של אחיו ודחף אותו ממנו. היא הוכתמה בדם.

מירה התקרבה אל שניהם בצעדים חפוזים. כשראתה את ידו המלוכלכת של ניר, נשימתה נקטעה בבהלה.

"זה בסדר, זה הדם שלי." ניר הסביר להם בקור רוח.

"איך זה אמור לגרום לנו להירגע?" מירה גערה בו.

"רק ניסיתי... לעשות משהו. זה לא בדיוק עבד." הוא אמר והסתכל על הצבע האדמוני שעל ידו. הוא ניסה לנגב אותו על מכנסיו השחורים, ולפני המבט שהעניק לעצמו אחר כך, זה לא ממש עזר.

"אתה צוחק?" קאלין התערב בשיחה שלהם, ועיניו קרנו מאושר שטנא מעולם לא ראה על פניו בעבר. הוא חייך – ממש חייך – אל הערפדים. "אין לי מושג מה עשית, אבל הצלחתי למצוא אתכם ברגע שהגעתי לקומת הקרקע."

"ניר רק עזר לי להשתנות עם הדם שלו." הנערה שיצאה מהכלוב יחד עם קאלין הצטרפה להסביר. היא דמתה לקאלין מאוד – היו לה את אותן עיניים גדולות וזהובות ואת אותו מבט חד ושמרני – אך היה בה גם משהו שייחד אותה. היא הייתה יפהפייה, ללא ספק. היא סירקה את שיערה הבלונדיני כשהעבירה אותו מעל לכתפה, והוא הגיע עד מותניה בתלתלים רכים.

אז זו איילין.

"הוא עשה מה?" קאלין שאל ואז העביר אל ניר מבט חשדני במיוחד.

"כן, זה מגעיל כמו שזה נשמע." ניר הנהן וגרם לקאלין לפתוח את עיניו בחשש מתגבר.

"לא, זה לא." איילין אמרה.

"לא, הוא צודק. לגעת במישהו אחר זה דוחה." מאל הסכים עם ניר בעוקצנות ברורה מהרגיל, אחת שאפילו שיי היה מסוגל להבין. ניר העביר אליו מבט חמוץ, איילין גלגלה עיניים בחיוך ומירה גיחכה.

ואם כבר מדברים על שיי... טנא מיהר להסתובב במקומו ולחפש אותו כאשר הבין שלא שם לב היכן היה. הוא ראה את מריאן מדברת עם האנשים שהסתכלו עליו כשרק נכנס למסדרון.

שיי ליווה עוד שניים בעלי קסם-או-יצורי קסם שנכלאו בתאים הרחוקים יותר מהכניסה – בחורה צעירה בעלת שיער שחור וארוך ופנים עגלגלות ובחור צעיר, צנום ואדום שיער – והוביל אותם לדבר עם מריאן. הם חייכו אליה בשמחה גדולה והיא חייכה אליהם בצורה דומה, מה שאמר שהם הכירו אלה את אלה.

טנא הפנה חזרה את מבטו כשמריאן חיבקה את האישה. שיי עמד לצדו. הוא הסתכל עליו בקפידה, פניו אטומות ונשימתו דקה וקצובה. טנא לא היה בטוח אם הוא היה מודאג או שחש הקלה, או שהוא עצמו עדיין לא היה בטוח מה עליו להרגיש בעצם.

"זהו זה?" שיי שאל. "פאוור נעלם?"

"אני לא מרגיש את תחושת הפחד שבאה איתו יותר." טנא אמר כשמשך בכתפיו.

שיי לא השתכנע.

"אבל זה לא הסוף." הוא אמר לו.

שיי תחב את ידיו לכיסי מכנסיו האחוריים ולקח אל ריאותיו נשימה עמוקה. הוא הנהן. "זה קל מדי."

"זה לא היה קל. אבל היה לנו מזל ומצאנו את נקודת התורפה שלו." טנא אמר. "אני חושב שהוא באמת מפחד עכשיו."

שיי צמצם את עיניו בתהייה.

"זאת אומרת, הצלחתי לשחק את עצמי כאילו אני יודע שכל העיירה עומדת לצאת להילחם נגדו, ואז קאלין הגיע בשביל לעשות את זה, ואני חושב שהוא נפל בפח."

"אתה... לא חושב שהוא באמת כזה טיפש." שיי לא ממש השתכנע.

"לא טיפש, אבל מפחד." טנא ניסה להסביר את ההנחה שלו, שגם הוא עצמו לא בטוח בה במאה אחוז, והתפלל שהוא באמת צודק בקשר לזה. כי אם זה לא המקרה... יש סיבה אחרת שבגללה פאוור לא חזר אליהם.

"בואו נעוף מכאן." מירה ניגשה בדרישה אל שניהם. החשש שהצליחה לשמור בתוך עצמה כבר עמד להתפקע החוצה, והיא לא הייתה מסוגלת לחכות יותר שיעזבו את המקום.

טנא לא היה יכול שלא להבין אותה. "רעיון טוב."