טנא הגיע למבנה של פאוור, ולבו פעם כל כך חזק עד שהיה בטוח שעוד מעט ישבור את צלעותיו מבפנים. הוא כבר הצליח לחוש באפלוליות האימה המטשטשת נספגת בעורו וחודרת לעצמותיו. היא הייתה באוויר, כמו עשן שהתפזר מסביב וגרם לך להיחנק יותר בכל צעד שתיקח.

הוא אסף לריאותיו נשימה עמוקה. אסור לא להיות מושפע מזה. אסור לא לתת לזה לחדור אליו בכזאת קלות. התוכנית שלו לא תצליח אם הוא ייכנע לפחד שלו.

מאל אמר להם: "אני מפחד רק מדבר אחד וזה לא קלאוס פאוור". היה בזה משהו. כל מה שפאוור עשה לו עד כה היה לעלף אותו ולכלוא אותו באיזה תא. הוא לא באמת פגע בו. הוא לא איים עליו. הוא לא תקף אותו עד שהתמוטט מכאב.

וואו, זומבים פיראטיים באמת יותר גרועים ממנו. או שאולי... הוא עדיין לא יודע מה מצפה לו. אולי יש לו יותר מזה? אולי יש לו איזה תכסיס אפל בשרוול?

לא, אסור לו לחשוב על זה. אם פאוור לא עשה את זה עד עכשיו, הוא לא יעשה את זה. והוא לא יעשה לו כלום אם יאמר שהוא מסכים להיכנע. הוא רק צריך... לדעת מה באמת קורה. מה פאוור מנסה לעשות לו.

אין לך סיבה לפחד ממנו, הוא חשב. יש לך כוחות שאין לאף אחד אחר, ואם החושים שלך לא אומרים לך לברוח ברגע הזה, סימן שאתה צריך להמשיך. פשוט תקשיב לתחושות שלך.

הוא לקח עוד נשימה אחת גדולה, וצעד קדימה. השומר שעמד מול הדלת נשאר במקומו ועקב אחריו עם ראשו בלבד. טנא אסף את כל כוחותיו, והסתכל עליו היטב. הפחד עטף אותו, הוא ינק את האנרגיה דרך עורו ואחז בגרונו חזק. טנא התעלם. עד כמה שגופו פשוט דרש ממנו לברוח משם, ראשו אמר לו להמשיך. הוא לא נתן לעיניו לסטות וחשב על דברים אחרים. כאשר לא התייחס מעבר למה שראה, הוא מצא את מבטו של החייל עמום ומשעמם. טנא צמצם את עיניו בחשד, ואז נד בראשו ונכנס פנימה.

הוא התכונן להכריז שהגיע, ובאמתחתו כבר הכין את כל כוונותיו. אך כשראה את הקירות הצרים שהובילו אותו לדלת נוספת, זו ששכח שעליו לעבור כדי להיכנס למתחם הפנימי של המבנה, הוא נאנח. "נכון." הוא אמר והמשיך להתקדם.

עוד כמה צעדים נוספים הובילו אותו לאולם שכבר יצא לו להכיר – שורות של שולחנות וכסאות עמדו בשורות, והרווח שנוצר בניהם היה לו כשביל עירום שהוביל לקיר העמום והמרוחק שבצד השני. הוא הסתכל סביב, וראה עד כמה ריק היה שם.

אז הוא צריך ללכת לחפש את פאוור, או שפאוור יבוא אליו? הוא מאוד מקווה שזו לא האפשרות הראשונה, כי יש גבול לנואשות שהוא מוכן להפגין כלפיו. "באתי להיכנע." הוא אמר, מעלה את קולו מספיק כדי שכל אחד שהוא לא הוא יוכל לשמוע אותו. זה הרגיש לו מגוחך, לדבר לחדר ריק מבלי לדעת אם יש מישהו שבאמת מקשיב.

הוא הסתכל ימינה ושמאלה, אנה ואנה, ולא ראה אף רמז אחד שיעיד שיש מישהו שיתקשר איתו. החששות שלו חזרו להציף אותו, והוא התחיל לחשוב שזו יכולה להיות מלכודת. מהר מאוד הוא גם מחק את הרעיון הזה מהראש. אסור לו להקשיב לזה, זה רק יסיט אותו מהעיקר.

"אני לא רוצה להישמע כמו קלישאה, אבל אני מניח שאין לי ברירה אחרת." הקול העמוק הגיע מאחוריו, וצמרמורת עלתה בגבו. טנא התיישר וקפא במקומו, כתפיו התכווצו כאילו הפכו לאבן. "אני שמח שהצלחת להגיע."

פאוור הגיח מצדו לאחר שעבר בדלת ממנה טנא עבר רק לפני כן. זה היה מוזר לראות אותו במציאות, לא דרך מסך ולא על גבי תמונות בעיתון. הוא נראה בדיוק אותו הדבר – עם אותה קרחת מבריקה וזקן צרפתי כהה ועמוס – רק שעכשיו הוא היה גדול יותר, והיה לו מבט משתק בעיניים. הוא חייך אל טנא בחיוך זחוח ומעורר חשד.

טנא הריח אפר שרוף. ריח מוכר שלאחריו הרגיש בקור שרצה להקפיא את עצמותיו מתעקש להידבק לכפות רגליו. הוא הסיט את ראשו למטה וראה את העשן שהביא אותו מלכתחילה לרוזנסול. "לא." הוא אמר בעיקשות, והניף את ידו קלות, כאילו הוא מגרש את העשן הרחק ממנו. להפתעתו, זה באמת קרה. העשן התרחק ממנו וגווע באוויר.

טנא חייך. הוא עשה את אותה תנועה בידו השנייה, והעשן נסוג גם מצדו השני.

לפתע כל הפחד שהיה בו התנדף כאילו לא היה, והוא אפילו לא שם לב לזה. רק כאשר העשן עלה בנחיל מעונן סביבו, הוא הרגיש בפחד עוטף אותו שוב. הוא הגיע עם הקור שחורר את עורו בנקודות זעירות.

"אמרתי לא." הוא הרים את ידיו מעל ראשו, והקור נעלם יחד עם הריח החריף. הוא פקח את עיניו שעצם כאינסטינקט, וראה שהכיפה המושחרת עדיין חגה סביבו בגלים, אך לא מעזה לגעת. הוא לקח רגע קצר בשביל להסתכל על העמודים המעוקלים שהמתינו שייתן להם לגשת ולמוטט אותו, ואז חייך שוב. הוא אפילו לא התאמץ. זה פשוט קרה.

"זה הטריק היחיד שיש לך?" טנא שאל והסתובב להסתכל על פאוור מחדש. העננה הסמיכה נפלה למרגלותיו ונעלמה כליל.

פניו של פאוור הרצינו. טנא הבחין במעטה חמיצות שהוא ניסה להסתיר. הוא לא אמר כלום, רק הסתכל עליו.
טנא לא הספיק למצמץ פעם נוספת, והוא ראה גוש של חיילים מתאגד סביבו, כולם מכוונים אליו את רובי ההלם שלהם. הוא הרים את שתי ידיו ובדרך חשב מה אפשר לעשות. הוא לא פחד מהם, אמנם. ברגע שראה שהם לוחצים על ההדק, הוא התכונן להרגיש את הרעד שיושלך לעברו מהקנה. הוא נזכר במה ש-שיי עשה כאשר כיוונו אליהם את האקדח הזה בפעם הראשונה.

זה דווקא היה קל. הוא לא היה צריך להתאמץ יותר מדי, אפילו לא לחשוב כל כך על דרך הפעולה שלו. ברגע שההדף ניתז לכיוונו, הוא שחרר את ידיו וגרם לו לזנק חזרה אליהם ולהטיח אותם על הרצפה.

הם לא זזו. האקדחים הצליחו לנטרל אותם.

"אוקיי, אז שני טריקים." טנא אמר ואפילו מתח שתי אצבעות במחווה תואמת.

"מה אתה עושה?" פאוור לא התלהב כמוהו ממה שעשה. הוא התקרב אליו בצעדים זריזים.

"זה לא ברור? לא באמת באתי להיכנע." טנא השיב. הוא משך את ידו אל עבר אחד החיילים ונתן לנשק שלו לעוף אל תוך אחיזתו. הוא הרים את האקדח וכיוון את פיו אל עבר פאוור.

"מה אתה הולך לעשות? להמם אותי ולכלוא אותי בכלוב?" פאוור שאל, לא מאמין אפילו לרגע בהצלחת התוכנית הזאת.

"זה דווקא רעיון מאוד נחמד, אני אקח אותו." טנא אמר והנהן. "אבל גם, תראה," הוא הוציא מכיס המכנסיים שלו את הטלפון של מאל וניסה לפתוח אותו ללא הצלחה. "לפני שהגעתי הנה אמרתי לכולם על התוכנית ועל זה שאתה מפחד מכל יצורי הקסם. אחרי הניסיון הנחמד שלך לעלף אותי שוב, הבנתי שצדקתי. כי... אני לא מפחד ממך יותר. אז," הוא לחץ על המסך כמה פעמים וזיגזג עם עיניו מעלה ומטה, כאילו הוא עושה משהו אחר שהוא לא לנעול את המכשיר בטעות. "כולם בדרך לכאן עכשיו."

פאוור העלה צחוק מגרונו. "אתה באמת חושב שזה יעבוד?"

"למה, אתה מתכנן להילחם בכל התושבים של רוזנסול?" טנא שאל בנימה ספקנית. הוא הוסיף לגחך. "בסדר, שיהיה לך בהצלחה."

פאוור חטף את הטלפון הנייד מידיו של טנא. "היי, זה לא שלי!" טנא קרא. פאוור זרק את המכשיר כמה שיותר רחוק. הוא נשבר כשפגש בקיר הבטון של האולם.

"לא שלחת הודעה לאף אחד. אני לא טיפש." פאוור אמר.

"בסדר." טנא משך את כתפיו. "אבל אל תתנהג כאילו יש לך יתרון. אני יכול להעיף אותך לצד השני של החדר גם בלי האקדח הזה. וגם, אם משהו יקרה לי, אנשים עדיין יגיעו."

"כל כך בטוח בעצמך, שומר." פאוור אמר ואחז בידו. טנא קפא על מקומו. הנשק שהחזיק בידו נפל ארצה. "אבל יש לי יותר משני טריקים."

טנא רצה להגיד משהו, כל דבר, אבל פיו היה חתום. כל הכוחות שזרמו בגופו נספגו ממנו במהירות, והוא עוד מעט התמוטט על רגליו. הוא לא הצליח לנשום. רק מעט שאיפות חלשות הצליחו להסתנן בגרונו, ואלה שהצליחו לא הוציאו נשיפות תואמות. כאבים החלו לפעום בריאותיו ובגפיו, והוא כבר איבד משיווי משקלו.

ואז, נהמה פילחה את השקט שבאוויר. פאוור עזב אותו ונעלם. על המקום הריק שבו עמד התנפל זאב כהה ואימתני בעל שיניים חשופות. הוא שרט את הרצפה, כאילו הוא נחוש בדעתו לתקוף אותו אף על פי שלא היה שם. כאשר הבין שפאוור לא נמצא שם, לא משנה עד כמה חזק וכועס הוא יהיה, הוא הוציא מעצמו קול דמוי אנחה והסתכל סביב.

"טנא!" קול חזק קרא לעברו וגרם לו להסתובב. גופו נשטף בהקלה כאשר ראה אותה. מירה רצה לקראתו וחיבקה אותו חזק. הוא עטף אותה בזרועותיו. מאחוריה הוא ראה את שיי, מאל ומריאן מתקרבים במהירות.

שניהם התרחקו אחד מהשני. בעוד טנא חייך לעברה, מירה השליכה אליו מבט זועם ולא משועשע בכלל. "אני מצטער! אני באמת מצטער!" הוא מיהר להתנצל בפניה לפני שתאמר משהו נוסף.

ארשת הפנים הזועפת שלה השתנתה והפכה למבט כואב. היא השליכה את עיניה מטה והחמיצה את פיה. ידיה מיהרו לשפשף את פניה.

"אני מצטער." טנא אחז בידה ושמר עליה היטב. "אני לא אעשה משהו כזה שוב."

מירה העלתה על פניה חיוך שהכריחה את עצמה לשאת. "חסר לך שלא." היא אמרה.

טנא חייך אליה.

"קרה לך משהו?" היא שאלה בדאגה.

--- --- ---

אוקיי אז זה בעצם הפרק השלישי לפני האחרון (כולל אפילוג) (!) ואני ממש אשמח גם לשמוע את דעתכם בתגובות! (: אני גם רוצה להודות לכל מי שהמשיך לקרוא והגיע עד לכאן, תודה לכם! ^-^ ממש משמח אותי לראות שאתם אוהבים את הסיפור.