ניר הרגיש מטושטש מאוד. הוא זכר את מה שקרה רק בהבזקים – הוא ראה את מאל מתווכח עם פאוור, ואת החיילים של פאוור אפילו לא טורחים להוציא את נשקם כשבאו ותפסו אותו. פאוור אמר לו משהו.

"תגיד לי למה זה קרה." הקול שלו היה חלקלק, צר ועמוק. הוא לא נשמע כמו הפרופסור המלומד, כביכול, שדיבר בטלוויזיה. זה הפחיד את ניר עוד יותר. הוא לא ידע למה. הוא לא ידע למה הוא מפחד ממנו.

מאל, מנגד, חייך אליו כשהעביר לו מבט ביקורתי. אף לא קמט מאוים אחד נתפס על פניו. "אין לי מושג על מה אתה מדבר, פרופסור מטורף." הוא היה חצוף, כמו שהוא בדרך כלל. ניר חשש שזה מה שיגרום לו למצוא את סופו.

"אתה שונה. למה? אתה רק ערפד." פאוור אמר. הוא התעלם לגמרי מהיהירות שמאל הפגין בנינוחות כזאת מזהירה. זה היה משונה.

ניר ניסה להרים את ראשו. הוא לקח נשימה גדולה. הוא רצה להילחם בחיילים ולברוח משם, אבל האחיזה שלהם הרגישה כמו טלפיים שצבטו את עורו, והוא חש חלש כל כך.

כשהרים את עיניו, הבחין שמאל הסיט אליו את מבטו. "ניר, אתה ערפד, פשוט תרוץ! הם לא יתפסו אותך."

ניר רצה לעשות את מה שאמר, אבל הוא לא היה מסוגל. בכל פעם שניסה להזיז את ידיו או את רגליו, משהו בעצמו מנע ממנו לעשות זאת. הוא הצליח להתרומם רק מעט מעמידתו השמוטה, ואז הרגיש במשהו קר מוצמד אל רקתו בלחיצה הדוקה.

"שלא תעז." מאל עצר את עצמו מלהתקרב עוד. ניר רק היה יכול להניח שמה שהניחו קרוב לראשו היה מאיים מספיק בשביל להעלות על פניו של אחיו ארשת פחד אמיתית.

"אם לא מתאים לך לספר לי את מה שאני רוצה לדעת, נוכל לעשות את זה אחר כך. יהיה לי הרבה זמן לשאול אותך שאלות אחרי שתעשה משהו בשבילי."

ניר פקח את עיניו. הגרון שלו היה נקי ממחנק. הכוחות שלו חזרו אליו כאילו נתנו לו זריקת התעוררות כפיצוי על האובדן שחש בדקות האחרונות. הוא סוף כל סוף הצליח להבין איפה הוא נמצא ומה קורה סביבו.

הוא נשען על קיר קשיח והסתכל על קיר נוסף שהיה עשוי מבטון אפור. משמאלו היו סורגי מתכת שמעברם עמד קיר לבן. הוא נמצא בכלא? כן, זה הגיוני. זה אותו כלא שממנו חילצו את טנא והחברים שלו.

למה שפאוור ישמור עליו שם? עלתה בו התמונה הנוראית שאולי ינסה להשתמש בו כפי שהשתמש בקאלין בשביל לחשוף אותו. לא, אסור שזה יקרה. לא, לא, לא, הוא חייב לצאת משם.

ניר קם על רגליו. הוא מעד בגלל כאב לא צפוי שלחץ עליהן והפיל את עצמו על הסורגים. הוא תפס בהם, ואז התיישר מחדש ונעמד כמו שצריך. הכאב כבר חלף.

הוא הצמיד את ראשו אל הסורגים בתקווה שהוא יצליח לראות משהו מעבר למה שחוסם אותו. "יש כאן מישהו?"

אף אחד לא השיב לו, אבל הוא הצליח לשמוע נהמות ואנחות מכמה כיוונים שונים.

"אני כאן." הוא שמע קול צעיר שפנה אליו מהתא הצמוד לשלו, היחיד מבין אלה שהחליטו רק להראות נוכחות בקול לא ברור. "אל תיעלב מהאחרים. להיות כאן לא ממש מעודד אותך להיות חברותי."

"ובכל זאת את מנסה, זה משהו." הוא אמר בחצי חיוך.

ניר הסתכל אל התא ממנו הגיע הקול של הזרה. הוא ראה את ידיה כשנעזרה בהן בשביל לעמוד כמוהו. היא התקרבה לסורגי התא גם כן, ומעבר לגופה הצנום בעל צבע השיזוף העדין ושיערותיה הבלונדיניות המעוגלות, הוא הבחין מיד בעיניים הזהובות שלה.

הוא שתק, והיא קלטה את השתיקה שלו.

היא עיוותה את אפה ושאפה אליו אוויר בזריזות. "אתה ערפד. נכון?" היא אמרה בשקט כמוס.

ניר הנהן.

"אין לנו כאלה ברוזנסול. מאיפה אתה?" היא שאלה.

"בלאקווד. זה די רחוק מכאן." הוא הסביר. "ואת... אשת זאב. נכון? איילין?"

עיניה נפערו כשאמר את שמה. "איך אתה יודע?" היא שאלה.

"פגשתי את אח שלך. בחור נעים." ניר אמר.

איילין קלטה את העוקצנות שבקולו. "קאלין פשוט דואג." היא התגוננה במהירות, מושכת את כתפיה הצרות שנחשפו מעל חולצתה השחורה. "אבל הוא בסדר?" גופה נרפה כמעט מיד.

"חוץ מלהיות קוץ בתחת, כן. די בסדר."

היא נהמה מגרונה.

ניר החמיץ את מבטו. "מצטער." הוא אמר. "אבל תגידי, מה עושים לכם כאן?"

איילין נדה בראשה. "כמעט כלום. אנחנו מחכים."

"מחכים למה?"

"שפאוור יוציא את התוכנית שלו לפועל." היא הסבירה.

"ומה התוכנית?" ניר שאל.

איילין שוב פעם השיבה לשלילה. "לא יודעים. ובינתיים, אנחנו מחכים שקאלין יחזור." היא צמצמה את עיניה. "רגע, הוא כאן. נכון?" על פניה עלה חיוך מלא אושר.

ניר מיהר לענות באישור. הוא שמח לראות שזה הקל עליה. "אבל..." הוא היה צריך לומר משהו. היא הרימה אליו את עיניה וטלטלה את ראשה קלות כדי לשאול מה הוא רוצה לומר. "אני חושב שפאוור ישתמש בנו למשהו. את יודעת... הוא צילם את קאלין והשתמש בזה כדי שיתעניינו במה שיש לו לומר."

איילין שתקה, אבל החרדה שנפלה על פניה הספיקה לו בשביל לדעת על מה חשבה.

"רק רציתי שתדעי את זה." הוא אמר.

איילין גנחה בתסכול והניחה את ראשה על הסורגים הקרים. היא השפילה את מבטה את הרצפה. "זה בגללי." היא אמרה בקול שחוק ושקט.

"מה בגללך?" ניר שאל.

"הוא לקח אותי קודם, אבל לא השתניתי. אני פשוט לא מצליחה לעשות את זה." איילין הסבירה. ידיה התהדקו על הסורגים. "אחר כך הוא לקח את קאלין והכריח אותו לעשות את זה."

"זה לא בגללך. אל תחשבי ככה." הוא אמר לה. "זה פאוור, זה הכל בגללו."

"קאלין כל הזמן אמר לי שאני צריכה ללמוד איך לעשות את זה. אם לא הייתי מפחדת מזה, אולי לא היו תופסים אותנו מלכתחילה. אתה יודע, קשה יותר להתמודד מול שני זאבים. יכולנו להיות עכשיו בבית."

"ואז היו תופסים זאב אחר." ניר אמר לה. הוא ידע שזו הייתה האמת, וכך גם היא, אך מבטה המשיך לשקוע בדיכאון ובמחשבות אחרות. היא בלעה רוק וליקקה את שפתה התחתונה. כשעשתה את זה היא חשפה ניב חד שגלש מעל לשונה.

"אולי... נוכל לעזור אחד לשני?" הוא הציע פתאום.

איילין הסתובבה והסתכלה עליו. "איך?"

הוא הרים את ידו והביט בה. כשמתח את שורש כף ידו לאחור, בצבצו מתחת לעורו ורידים כחולים. "אם תיגעי בדם שלי, אני אוכל לגרום לך להשתנות כפי שאת רוצה. אבל... אני לא אוהב דם."