מאל דפק במכות תכופות על דלת חדר המקלחת עד שקאלין פתח אותה בתנועה חדה. הוא לבש חולצה ירוקה כהה, מכופתרת עד האמצע, ומכנס שחור וארוך שקצת נפל על עקביו. הוא הניח מגבת לבנה על צווארו כדי ששיערו לא ירטיב את הבגדים שלו, והסתכל על מאל בעייפות. מאל, מנגד, השיב לו במבט קצר רוח.

"מה?" קאלין שאל ללא כוחות.

"בוא לסלון." הוא אמר והסתובב ללכת לשם. קאלין הסתכל עליו במבט לא מרוצה.

"למה בדיוק?" הוא שאל, ואז הפנה את מבטו אל טנא שנשען על הקיר והסתכל על הסיטואציה.

טנא משך את כתפיו. "זה מקרה חירום שגם אתה צריך לשמוע." הוא השיב, "זה כל מה שהוא אמר."

קאלין עדיין עמד תוהה במקומו וניסה להבין האם הוא מפספס משהו. טנא כבר איבד את הרצון לדעת מיד מה קורה ופשוט חיכה להודעה התכופה שמאל עמד לתת להם. הוא התיישר ונעמד והלך אחרי מאל לכיוון הסלון, שם מירה, שיי, איתן ומריאן ישבו וחיכו. 

טנא לא הכיר את מאל כל כך לעומק, אבל הייתה לו הרגשה שהוא עומד להגיד משהו לא טוב. הוא בקושי דיבר ובקושי חייך, והוא אוהב לחייך, גם אם זה חיוך מרומם כזה שמתישהו כבר נמאס לך לראות. וכשמאל עמד מול הטלוויזיה הכבויה והסתכל על כל הנוכחים, ידיו בתוך כיסי המכנסיים שלו וכתפיו שמוטות, טנא הבחין שמשהו חסר. מישהו חסר.

"איפה ניר?" הוא שאל לאחר שהתיישב על אחד ממסעדי הספה.

מאל תלה עליו את עיניו, ומשהו בין הוקרה לכעס הושלך לעברו. הוא נאנח. "אין לי דרך קלה להגיד את זה," הוא אמר. "פאוור מחזיק בו."

"מה?" מירה הרימה את קולה. עיניה נפערו בבהלה. "אתה רציני?"

"לא, אני משקר כי אין לי משהו יותר טוב לעשות עכשיו." הוא אמר בחוסר שעשוע.

מירה נחרה באפה. היא לא התרשמה מהתקיפה חסרת התועלת שלו.

"סליחה." הוא הוסיף לומר, נד קלות בראשו בעוד הוא לוקח נשימה גדולה נוספת. תחושת הייאוש דבקה בפניו. "רגע אחד אנחנו הולכים ברחוב לקראת היערות, רק בשביל לבדוק משהו, ורגע לאחר מכן עשן סמיך פשוט חוסם את כל מה שנמצא מסביבנו ואני מאבד הכרה. אחרי זה אני מתעורר ופאוור עומד מולי ואומר לי שאעשה בדיוק מה שהוא יגיד לי אחרת הוא יפגע בו."

"אבל לפאוור ולחיילים שלו יש את כישוף הפחד הזה, למה שהוא יצטרך לאיים עלייך בשביל שתעשה משהו?" טנא שאל. תוך כדי שהקשיב למאל מדבר, זוקו ניסה למשוך את תשומת לבו כשהתלטף עם ראשו הלבן על המכנס שלו.

"אחת, אני לא טיפש. שתיים, אתה באמת חושב שמבט עקום ממנו זה מה שיגרום לי לציית לכל מילה שלו?"

"הכישוף." טנא הזכיר.

"הפחד?" מאל התאפק שלא לצחוק. "בחייך. אני מפחד רק מדבר אחד וזה לא קלאוס פאוור."

"אז הכישוף לא פועל עלייך?" מריאן שאלה, פניה מעוותות בתהייה. הרעיון שלה היה מסקרן, ומפחיד באותו זמן. זה גרם לטנא לתהות האם יש באמת אפשרות כזאת – להיות חסין למה שפאוור מנסה לעשות לך. יכול להיות שיש פרצה?

"ברור שכן." מאל גרם לטנא להשליך את הרעיון על הסף, והוא שוב פעם מצא את עצמו אובד עצות בנושא. "אני שונא להסתכל עליו ואני לא רוצה להיזכר איך הוא נראה, אבל אני גם יודע שאין לי סיבה לפחד ממנו. מכשף סוג ב' שמשתמש בקסם כדי שיפחדו ממנו – זה עלוב." מאל הסביר. "ומצד שני, הוא גילה מה הפחד שלי והשתמש בו. אז הוא לא כזה טיפש."

טנא צמצם את עיניו. "ניר הוא החולשה שלך?"

"אתה מדבר כאילו אני מאוהב בו, וזה מגעיל." מאל השיב מיד. "הוא אח שלי."

טנא התבלבל. ניר ומאל אמנם דומים בהתנהגות שלהם, אבל אי אפשר לנחש שיש בניהם איזושהי קרבה משפחתית. "אבל..."

"אחים ערפדים." שיי הזכיר לו לפני שטנא התחיל להתעסק בזה יותר מדי, וטוב שכך. טנא עדיין היה זקוק לכמה שניות בשביל להבין מה זה אומר, ואז, כשנזכר בספר ששיי לקח מהחנות של מר פרקר, הוא כבר לא היה צריך לשאול. כן, הוא נזכר במה שהיה כתוב שם – אדם שננשך על ידי ערפד יישא קשר גנטי איתו. וזה העלה בו תהיות שונות לחלוטין שלא היה בטוח אם הוא מעוניין להבין.

"אה, כן." טנא סיכם לבסוף.

"כן, כן, להיות ערפד זה מגעיל. כל הדם וזה. זמן לשאלות נוספות יהיה אחר כך, אבל זה העניין: הוא רוצה שאתה תלך לשם ותיכנע." מאל הסתכל על טנא מבלי להסיט מבט, כך שטנא לא היה יכול לחשוב שההודעה הזאת לא מכוונת אליו. ועדיין, הוא לא היה בטוח שזה הגיוני.

"זה מה שהוא אמר?" הוא שאל כדי להיות בטוח.

"גם אני הופתעתי." מאל השיב. אם טנא לא היה מופתע גם כן, הוא היה נעלב.

"אנחנו לא הולכים להיכנע לו." שיי התכונן ליצור מהומה – עד כמה שהוא מסוגל ליצור אחת. גבותיו התקמטו בקשיחות וכל גופו הפך דרוך. הוא נשך את שפתו התחתונה אבל הסתיר זאת עם האגרוף שיצר בשילוב כפות ידיו אל מול פיו.

"אנחנו לא נכנע לו." טנא אמר. "לא הגענו עד לכאן בשביל זה."

"מין הסתם. אבל יש שאלה חשובה יותר שנמצאת על הכף." מאל אמר. טנא הרים אליו את מבטו עם שאלה אילמת, ומאל נאנח והסביר: "מה אתה מתכוון לעשות?"

"אני?" טנא שאל. הוא הרגיש את קרביו מתחילים להתהפך בגסות רק מעצם המחשבה שהוא אמור לעשות את מה שמאל אמר לו. הוא לא עומד להיכנע לו, אז מה הוא יעשה? יתייצב מולו? איך? יש לו חיילים, הרבה מהם, וכל אחד מהם נגוע בתחושת הפחד המשתקת הזאת שהוא לא מסוגל לגבור עליה. מה הוא אמור לעשות ברגע הזה? להעמיד פנים שזה לא משפיע עליו? פאוור לא יקנה את זה, וגם הוא לא.

זה שוב קורה. פעם נוספת הוא לא יודע איך לעשות את מה שמצפים ממנו לעשות.

"בבקשה, טנא, תרביץ לעצמך כדי שאני לא אצטרך לעשות את זה." קאלין אמר, מפתיע את הסובבים אותו. טנא הסתכל עליו במבט מהוסס. קאלין לא ניסה לעודד אותו במה שאמר, והוא בבירור גם לא הצליח. "אתה באמת לא יודע מה אתה אמור לעשות?"

טנא חשב. זוקו ניסה להזדחל בין זרועותיו כשהוא מצא את עצמו בוהה לרגע ברצפת הסלון. "אתה יודע מה? לא, אין לי מושג." טנא אמר, מרים את קולו מבלי ששלט בכך, ומוציא מעצמו מילים מהירות וחדות. הוא פשוט דיבר. גם אחרי התהיות שפשטו אל מוחו הוא לא ידע מה לומר שיוכל להיות טוב, אז הוא פשוט אמר את מה ששמר עד עכשיו. הוא קם על רגליו ונמנע מלהסתכל על האחרים, נותן לזוקו ליילל באכזבה כשנסוג חזרה אל הספה. "פשוט... תנו לי רגע." הוא אמר ופסע לכיוון הדלת. הוא פתח אותה ויצא החוצה.

כשחזר להסתכל על כביש הגישה, על הבתים הקטנים בשכונה ועל המדשאה הירוקה שקיבלה את פני הבאים לביתה של מריאן, הוא נזכר במה שמירה אמרה לו ובמה שחשב כשישבו שם רק כמה דקות לפני כן. היה לה אכפת ממנו, אולי כמו שלו אכפת ממנה, והיא חזרה לשם בשבילו ובשביל האחרים. היא סיכנה את החיים שלה בשביל לעזור להם, גם כשידעה שתחטוף בגלל זה.

והנה הוא, עומד שם בחוץ אחרי שהודה בפני כולם שהוא לא מאמין שהוא מסוגל לבצע את המשימה היחידה שהוטלה עליו. טוב, הוא לא ממש הודה בזה, אבל זה היה די ברור. היה נדמה לו שכולם שוכחים שהמשימה הזאת לא כל כך פשוטה כפי שפשוט לדבר עליה.

ברור, כל מה שהוא צריך לעשות זה למנוע מפאוור לחשוף את כל יצורי הקסם ולהוכיח שהם קיימים. אה, כן, והוא גם צריך לעקוף את כישוף הפחד הלא ברור הזה שאופף אותו ואת החיילים שלו. וגם לחלץ את ניר ואיילין ושאר האנשים שקאלין אמר שנעלמו מהעיירה. לא בעיה בכלל, נכון?

הוא לקח נשימה עמוקה. הוא הרגיש כאילו הוא עומד להימחץ על ידי סלע ענק שלוחץ על כתפיו עד כדי חנק. ידיו תפסו במעקה של גדר העץ עליה נשען. הוא שמע את דלת הבית נפתחת ונסגרת. הוא דמיין את מירה מגיעה לעמוד לצדו.

"אני לא רוצה להיות גס רוח," זו לא הייתה היא. טנא התאמץ כל כך שלא להדגיש שהוא מאוכזב ממי שהגיע. "אבל הפנים שלך דווקא כן גסות רוח, ופתאום אני שוקל מחדש את הרצון שלי להיות מתון."

"מאל," טנא אמר, לא ממהר להסתכל עליו. "מה באת להגיד?"

"שאתה חושב על זה יותר מדי." הערפד הסביר.

טנא החליט להרים אליו את ראשו. "איך אני יכול שלא?"

"בקלות," מאל אמר. "תראה, אני אסביר לך: אין לך ממה לפחד מפאוור. ברגע שתבין את זה, יהיה לך הרבה יותר קל להתמודד מולו."

"הייתי קרוב לחיילים שלו יותר מפעם אחת, ואפילו כשאני מולם אני לא מסוגל להתעלם מזה." הוא אמר.

"אבל למה שתפחד מהם כשאתה בבירור חזק יותר?" מאל שאל.

"מה?" טנא התבלבל.

"בחייך, אני לא טיפש. מירה סיפרה לי מה עשיתם עד שהגעתם לכאן. חיילים פחדנים הם כלום לעומת פיראטים זומבים."

"פחדנים?" טנא שאל.

"כן, נו," מאל דיבר כאילו טנא לא אמור להיות מופתע כל כך. "החבר שלך אמר את זה. פאוור משתמש בפחד בשביל למנוע מאנשים להפריע לו. זה אומר שהוא מאמין שהם יכולים להפריע לו. וכמו כל אדם עם תוכנית גדולה, הוא מפחד שהתוכנית שלו תיהרס."

"אני... לא ממש חשבתי על זה ככה." טנא הודה. הוא התבייש שאפילו לא התאמץ להגיע למסקנה הזאת בעצמו.

"על מה כן חשבת?" מאל שאל.

"מה אני אמור לעשות בשביל לא למות." אמר.

מאל לא השיב מיד. הוא לקח לעצמו כמה שניות בשביל למצוא את התשובה הנכונה. "אי אפשר להגיד שזה לא משהו חשוב."

"אבל עכשיו אני אחשוב על זה." טנא אמר ואף הוסיף להנהן עם ראשו בתנועה חדה. הוא הקיש עם אצבעותיו על מעקה העץ וצמצם את עיניו. לרגעים מחשבותיו התנתקו ממה שהיה צריך לעשות לכדי קו דממה ריק. בכל פעם שזה קרה הוא מיד חזר לחשוב על מה שהוא אמור לעשות.

אז מה באמת הוא אמור לעשות? לעצור את פאוור. אבל איך? זו בעצם השאלה שלא הצליח לענות עליה מאז שקאלין דרש ממנו לעשות את זה לראשונה. הוא נזכר במה ש-שיי אמר ואז במה שמאל אמר – פאוור לא רוצה שיפריעו לו. הוא רוצה שטנא ייכנע. זה אומר שהוא יודע שטנא יכול לעצור אותו.

זהו זה.

"אני יודע!" הוא קרא ברגע שהבין מה עליו לעשות. המחנק שלחץ על לבו השתחרר בבת אחת. שטף אדרנלין החל לזרום בו עד שהוא הרגיש שהיה מסוגל לרוץ קילומטרים. הוא חייך.

"מה?"

"שיי אמר שפאוור מתכנן לגרום לכל חסרי הקסם להתקומם נגד יצורי הקסם, והוא משתמש בפחד בשביל למנוע מיצורי הקסם לעצור אותו. זה אומר שהוא יודע שהם יכולים לעשות את זה. אם הוא רוצה שאכנע לו, זה אומר שהוא יודע שאני יכול לעצור אותו."

"אוקיי, אבל איפה התוכנית?" מאל שאל, מעקם את פיו.

"זו התוכנית," טנא הסביר כאשר הסתובב אליו. "אני אגרום לו להאמין שאני יודע איך."

"איזו מין תוכנית זאת?" מאל שמט את כתפיו וגער בו. "אתה יודע מה, בוא נחזור פנימה ונחשוב על זה ביחד."

"לא, לא, לא, לא, אני יודע," טנא הרים את ידיו במטרה להשתיק אותו. "אני צריך שהוא יאמין שאני יודע מה אני עושה, ואני צריך שהוא יאמין שאני יכול לעצור אותו. אני צריך להיות שחקן טוב מאוד."

"אתה שחקן טוב?" מאל היה ספקן בקשר לרעיון הזה. טנא לא היה ספקן פחות, אבל הוא סמך על הרעיון שלו. הוא ידע שאם רק יצליח להוכיח לפאוור שהדבר שהוא הכי חושש ממנו מתגשם, כל מה שיקרה הלאה כבר יהיה פשוט מאוד.

"אני לא יודע." טנא אמר. "אבל אין ברירה אחרת, נכון?"

"יש. תיכנס פנימה ונחשוב על משהו טוב יותר." מאל אמר, מצביע עם ידו אל הדלת הסגורה.

טנא הסתכל עליה ונזכר בכל מי שחיכה בתוך הבית. הם חיכו לו, שיחזור ויעשה את מה שנדרש ממנו. אבל הוא לא רצה לחזור. הוא לא חשב שהם צריכים לבזבז עוד זמן בחשיבה. "אני יודע מה אני עושה." הוא אמר למאל, והרים את עיניו כדי להביט באלה שלו מקרוב. אולי אם יצליח לשמור על קשר עין מספיק זמן, הוא יוכל להאמין לו. מאל לא ענה, אז טנא המשיך לדבר. "וגם," הוא אמר והושיט אליו את ידו הפרושה. "אני צריך טלפון. יש לך טלפון?"

"אה, כן," מאל הושיט את ידו אל כיס מכנסיו האחורי והוציא את המכשיר שלו משם. "למה?"

"תמסוך עליי." טנא ביקש. הוא לקח את הטלפון מידו והכניס אותו לכיס המכנסיים שלו.

"זה קשה כשאני לא בטוח מה אתה מתכוון לעשות." מאל אמר.

"פשוט... תסמוך עליי. בסדר?"

מאל התקשה להשיב לו. הוא כיווץ את שפתיו בתנועה חמוצה וצמצם את עיניו. "אוקיי." הוא השיב בלב חצוי.

"תודה." טנא אמר ועבר על פניו. הוא התחיל לרדת במדרגות אל כיוון המדרכה. הוא לא הסתכל לאחור. הוא פחד לעשות את זה. הוא לא רצה לראות את המבט המהוסס של מאל שישלח לכיוונו ויגרום לו לחשוב שנית על מה שהוא רוצה לעשות.