טנא הרגיש בלחץ חונק את גופו. הוא ניסה לקחת נשימות עמוקות ולהזכיר לעצמו שמירה בסדר. היא נמצאת עם דודה שלה, במקום בטוח, ולא קרה לה שום דבר מאז שעזבה אותם. אם היה קורה משהו מריאן לא הייתה נראית רגועה כל כך, אז הוא צריך להוציא את הדאגה הזאת מהראש שלו.

היא בסדר. לא קרה לה כלום, היא בסדר.

מריאן הובילה אותם במסלול מעוקל שעבר בין מדרכות וכבישים. קאלין הלך לצדה, בוודאי כי הכיר את הדרך. רוזנסול הייתה עיירה שקטה מטבעה, וחברותית לא פחות. כמעט כל אחד מהאנשים שראו אותם פנו אל מריאן ואמרו לה שלום. אלה שטנא שם לב אליהם יוצאים מחנויות או מדברים זה עם זה ברחוב היו נינוחים מאוד, כאילו דבר לא עמד באוויר ואיים על חייהם. הוא לא ידע אם זו תמימות, הכחשה או פחד, או אולי בכלל שילוב של הכל.

מעט מאוד מכוניות נסעו על הכבישים, אז מריאן הרשתה לעצמה לחתוך אותם אם מעבר החצייה היה רחוק מדי מהפנייה שהיו צריכים לקחת. שיי התעקש ללכת עד הפסים הלבנים בשביל לחצות את הדרך, אבל מריאן התעקשה להסביר לו שלא יקרה להם כלום. הוא החמיץ את מבטו בגלל זה, ולא היה מרוצה.

"קדימה, לא יקרה לך כלום," טנא אמר לו לפני שהחליט ללכת אחרי האחרים לצד השני של הרחוב. "המקום ריק."

שיי נאנח. "אני לא אוהב את זה." הוא דרש להזכיר לו את זה לפני שחתך את הכביש בצעדים חפוזים.

"בואו, החנות שלי נמצאת ממש כאן." היא הסבירה והצביעה להמשך הרחוב.

"יש לך חנות?" שיי שאל בסקרנות. "כמו למר פרקר?"

"אני הייתי ראשונה," היא הסבירה להם תוך כדי שהמשיכו ללכת, כאילו רצתה לוודא שידעו את הפרט הכל כך חשוב הזה. "הוא החליט להעתיק אותה כשהם עברו לבלאקווד."

"לא ידעתי שאיתן גר פה בעבר." טנא אמר, והתעניין פתאום לדעת יותר. הוא נזכר שבעצם מעולם לא שאל אותו שום דבר לגבי עצמו. הדברים היחידים שבאמת ידע היו הדברים שמירה סיפרה לו או שהוא הסביר לו כדרך אגב – בעיקר על מייקל וצ'ייס, האחים של מירה, אלי, אשתו, והצורך המתמיד שלו לגרום לטנא להבין למה כל כך חשוב לתחזק את החנות כמה שרק אפשר. הוא היה יכול לומר שמר פרקר חולה עבודה. הוא לא אהב לשבת סתם ככה ולא לעשות כלום, אף פעם.

"זה היה מזמן, כשמירה הייתה ילדה קטנה וצ'ייס אפילו לא נולד. אבל... הוא לא אוהב שאני מדברת עליו כשהוא לא בסביבה," היא גיחכה. "אז זה כל מה שאני אוכל לומר לכם. אם יש למישהו שאלות בשבילו, תפנו אליו, הוא גם נמצא כאן והוא מאוד כועס."

"מה?" טנא התפלא ופער את עיניו.

"אוקיי, יש מישהו מהמשפחה שלכם שלא נמצא כאן?" מאל העיר, אומר בקול את מה שטנא בדיוק חשב לעצמו.

"כל השאר." מריאן משכה את כתפיה וצחקה שוב. היא נעצרה ליד חלון ראווה של חנות תבלינים. ליד החלון הייתה דלת זכוכית שנאטמה בווילון, ועליה הונח שלט ירוק ועליו הכיתוב "פתוח". היא נשענה על הדלת והיא נפתחה עם צלצול פעמון. "דייל צדק, מצאתי את כולם ברחוב!"

מירה ישבה מאחורי הדלפק, בוהה במדפים מלאי הצנצנות בשעמום יתר, וקפצה מיד כאשר שמעה את קריאת ההכרזה של מריאן. היא עזבה את הכסא ורצה לכיוונם.

טנא עצר במקומו כשראה אותה, והוא לא ידע מה עליו להרגיש באותו רגע. תחושות של הקלה עצומה ופחד אדיר מילאו את לבו עד שכמעט היה יכול להתפוצץ. הפחד נרגע קצת יותר כאשר היא חיבקה אותו ראשון. היה לה ריח טוב מהשיער, של פרחים, והיא לבשה בגדים נקיים שלא היו בסגנון הרגיל שלה.

"אני כל כך שמחה שאתם בסדר!" היא אמרה וקפצה לחבק את קאלין ואז את שיי. קאלין שמח לראות אותה שוב, ושיי, פעם נוספת, לא היה בטוח איך הוא אמור להגיב לחיבוק שלה. הוא לא הספיק להגיע להחלטה עד שהתרחקה ממנו. אז היא הבחינה בניר ומאל שעמדו לצידם. "מה אתם עושים כאן?" היא שאלה, לא יודעת אם היא יותר מבולבלת או יותר מופתעת.

"אנחנו ערפדים." מאל לא ניסה להתחמק מלתת תשובה כנה כאשר ניתנה לו ההזדמנות. מתברר שהוא לא היה אחד שפוחד לדבר. גם כאשר הוא נהג לדבר עם מירה הוא אהב לומר כל מיני דברים חפוזים שלפעמים היו גורמים לך להעדיף שישתוק. המבט על פניו של ניר הודה שזה בדיוק מה שחשב באותו רגע.

פניה של מירה קפאו בשוק בעוד ניר גלגל את עיניו ונאנח. "כן, ברור, תספר לכל מי שאתה יכול על הסוד שלנו."

"זו עיירה מלאה בקסם והיא יודעת את זה, איזה שקר אחר אפשר לתת לה?" מאל הצדיק את עצמו כשמשך את ידיו לצדדים.

ניר חשב בשקט לכמה שניות. "טוב, בסדר." הוא נכנע בקלות.

"ערפדים?" היא שאלה. היא ציפתה שיאמרו לה עוד, כי גופה הזדקף והיא זגזגה עם מבטיה בין שניהם. "ולא אמרתם שום דבר?" היא כעסה, אבל בלהט של התרגשות, כפי שהייתה נראית כשרק גילתה על עולם הקסם לראשונה.

מאל החמיץ את מבטו. "מה רצית שנגיד?" הוא שאל. "שאנחנו יצורי קסם שאנשים נוהגים לפחד מהם בגלל דרקולה ושאת אפילו לא יודעת שהם קיימים?"

מירה כיווצה את שפתיה. היא חשבה בינה לבין עצמה ושילבה את זרועותיה כשסיכמה על תשובה. "יש משהו בזה."

מאל חייך אליה בסיפוק. "תודה."

"מריאן!" קולו של איתן פרקר הקדים את בואו מכיוון דלת פתוחה שניצבה בצד האחר של החנות. הוא ניגש אליה מכיוון המחסן, פניו היו עייפות וקרות. היה ברור שהוא עצבני, ורק זר לא היה מבין למה. כאשר טנא הסיט את מבטו אל עבר מירה הוא ראה שהייתה לחוצה. היא החזיקה את פרק כף ידה בידה השנייה, כאילו בשביל לא לעמוד סתם כך במקום. איתן הסתכל על השאר לאחר שהסתכל עליה, והוא נאנח בתחושת הקלה. "יופי, אף אחד מכם לא מת. עכשיו אפשר לחזור לבלאקווד."

שיי היה הראשון להיות לא מרוצה ממה שאמר. "אני לא הולך לשום מקום." הוא אמר נחרצות.

"אתה בטח צוחק עליי." איתן אמר. "אין לכם מושג אפילו מול מה אתם מתמודדים ואיך לעצור אותו."

"למען האמת, יש לנו די הרבה מידע." שיי אמר בטון קשיח. הוא לא ניסה להוכיח משהו, הוא לא ניסה להתווכח, הוא פשוט אמר את זה כדי שאיתן ידע. "ואני הייתי רוצה להישאר כאן. אני לא מתכוון לעזוב כשאני יודע שהחיים שלנו יכולים להיות בסכנה."

"אני מסכים עם ווקר," קאלין אמר והזדקף עם גופו. "ולא סתם הגעתי עד אליהם בשביל שהם יחזרו בלי לעשות כלום." הוא הצביע על טנא ושיי, וטנא עיקם מבט כשנזכר איך בעצם הגיעו לשם מלכתחילה. לרגע כמעט שכח שקאלין הגיע במיוחד בשביל לקרוא לו, והטריקסטר ההוא ששחרר אותו, זה שמסיבה שעדיין לא הייתה ברורה לעין הסיט אותם מהמסלול שלהם, היה האחד שאמר לו לעשות את זה. הוא עדיין לא גילה למה.

"נכון," טנא אמר והנהן בראשו. "אנחנו לא יכולים ללכת עכשיו. אני יכול לפתור את זה. אני עדיין לא יודע איך, אבל אני יכול."

"מה גורם לך לחשוב שאתה האחד שתעשה את זה?" איתן שאל בספק עיקש.

טנא משך בכתפיו בהודאה. "איזה מכשף קרא לי, ספציפית לי. אני חושב שיש לזה סיבה."

איתן עדיין לא הסכים להשתכנע. הוא הרים גבה. "איזה מכשף? מה הסיבה?"

"אני... לא ממש יודע." טנא נאלץ לומר בלית ברירה. "הוא לא ממש מסביר דברים."

איתן נאנח. "אתם מבינים עד כמה לא הגיוני מה שאתם עושים עכשיו?"

"אבל אף אחד אחר לא עושה כלום." קאלין הסביר. הוא קיבל מכולם מבטים, חלקם מודאגים וחלקם ספקנים. "הסתכלתי מה קורה מאז שפאוור הגיע לכאן. אף אחד לא עשה עם זה שום דבר. אם אנחנו לא נעשה כלום, מה שיקרה הלאה לא באמת יהיה משנה."

איתן הסתכל על אחותו. "מה זאת אומרת 'לא עושים שום דבר'?" הוא נראה מודאג לפתע, והפעם לא בגלל מה שיעשו, אלא בגלל מה שלא נעשה.

מריאן שמרה על השקט. עיניה נמשכו אל הרצפה.

"מריאן?" איתן שאל אותה בשנית.

"אני מצטערת." היא אמרה פתאום. "אני לא יודעת למה, אבל אף אחד לא מעז להתמודד מולו. בכל פעם שמישהו חושב על זה – בכל פעם שאני חושבת על זה, אני לא מצליחה לזוז. כל מי שניסה להתקרב לכלא הנטוש ברח מיד ואפילו לא ניסה לחזור לשם."

"אף אחד?" הוא התקשה להאמין למה שאמרה, אך המבט המבועת שלה היה אמיתי מאוד.

היא נדה בראשה, מספרת ללא מילים שכל מה שאמרה היה נכון.

"לחיילים שלו יש מעין... משהו שגורם לכל מי שמסתכל עליהם לפחד עד מוות." טנא הסביר.

"הם לא בני אדם רגילים." שיי הוסיף לומר. "אני אעז לנחש שגם פאוור לא."

מאל קימט את מצחו וגיחך כלא מאמין. "מה?" הוא שאל. "זה אפילו לא הגיוני."

"לא ראית את מה שאני ראיתי," שיי אמר לו, מסיט לעברו רק את עיניו ואז חוזר להסתכל על איתן. "הייתה להם הילה שמעולם לא ראיתי. הבסיס שלה היה חסר קסם אבל משהו אפל אפף אותה." שיי הסביר. "כמו שאמרתי, יש לנו מידע."

"ואקדח הלם." מאל הרים את הנשק שעדיין החזיק בידו כך שהקנה שלו הצביע אל התקרה. כולם נבהלו ונסוגו לאחור, ואיתן היה האחד שניגש ואסף ממנו את האקדח בזהירות.

"אל תתעסק בזה." הוא ביקש ממנו ובחן את האקדח בקפידה. "זה מוזר," הוא אמר. "אם באמת יש לו קסם למה שהוא יזדקק לאקדחים?"

"הניחוש הכי טוב שלי זה בשביל לתעתע. אם הוא בעל קסם שמתחזה לחסר קסם, הוא לא ירצה שיגלו את זה." שיי הציע. האבחנה שלו הייתה די מרשימה, בעיקר כי טנא הכיר אותו מספיק טוב בשביל להבין למה. הוא היה מסוגל לקרוא תוכניות מורכבות של מכשפים, אבל לא היה מסוגל לזכור מה הוא צריך ולא צריך לעשות ברגע שהוא נתקל בסיטואציה חברתית שאמורה להיות פשוטה לחלוטין. זה אחד מהדברים המעניינים שטנא עדיין ניסה להבין לגביו.

"ועכשיו יש לי שאלה יותר חשובה – " קאלין אמר בהרמת אצבע. "למה? למה שהוא יתחזה לחסר קסם?"

"מין הסתם, בשביל להיות חזק יותר." שיי אמר, כאילו כולם היו אמורים להבין מה זה בעצם אומר. כשהסתכל על האחרים בעוד הם חיכו לו שימשיך את ההסבר שלו, הוא שתק.

"מה זה אומר?" טנא היה הראשון לשאול את השאלה המבוקשת.

"הוא משתמש בפחד בשביל לשלוט באנשים. ככה הוא מגן על עצמו מהתערבות של האנשים בעיירה, ככה הוא בוודאי משכנע אנשים לעשות כפי שהוא רוצה, וככה הוא גורם לאנשים להאמין לו. גם אם הם לא מרגישים את התחושה שאנחנו הרגשנו, האיומים שלו מעוררים בהם חשש וספק שיכול להניע כל אדם לעשות משהו שהוא לא רוצה אם הוא מאמין שזה יגן עליו. וחסרי הקסם, בתור היחידים שלא מודעים לעולם הקסם, יהיו בעלי הפחד הכי גדול מפניו. ככה שברגע שהוא יחשוף אותנו לגמרי, לא נתמודד רק מולו, נתמודד מול כל חסרי הקסם בעולם."

"אתה אומר שהאיום יהיה בכל מקום?" טנא שאל. הוא לא ידע מה יהיה גרוע יותר, להתמודד מול הכוחות של פאוור, או מול כל אלה שיחשבו שהם הרעים. לא הייתה לו תשובה לשאלה הזאת, כנראה בגלל שאין אחת כזאת. שניהם גרועים, והוא שנא לחשוב שהם כל כך קרובים בשביל לראות אותם מתגשמים.

"כן." שיי ענה בהבהרה זריזה.

"איך הגעת לזה?" קאלין שאל אותו, מתפלא ומסתקרן.

"חשבתי, מאז שעזבנו את התא."

פניו של איש הזאב התעוותו בתמיהה. "ורק עכשיו אמרת את זה?" הוא שאל שוב, מנסה שלא לצעוק.

"רק עכשיו זה היה רלוונטי." שיי השיב לו בקלות. הוא נראה לא מרוצה כי קאלין הרים את קולו, אך לא נתן לזה להשפיע עליו יותר מדי.

קאלין צחק. "אלוהים, ווקר, אתה יחיד במינו. אבל בפעם הבאה, אם יש משהו שחשוב שנדע, תגיד אותו בהקדם."

"כן, אין בעיה." שיי הנהן, ואז חזר להסתכל על איתן. "יש לנו הרבה מידע. אני אשמח אם תיתן לנו להשלים את המשימה."

"יש איזושהי ברירה?" הוא הסתכל על מריאן. היא כפתה את ידיה ועל פניה נישא מבט אשם. "מה יקרה לכם אם אתעקש?"

"אבא," מירה פנתה אליו. היה עליה המבט הזה שאמר לך שאין צורך להמשיך בויכוח שהסתיים. "אתה יודע את התשובה."

איתן לא היה מרוצה. לא היית צריך להיות גאון כדי לשים לב לזה. "חסר למכשף הזה שהוא לא צודק בקשר אלייך, מה שלא תעשה." הוא הצביע על טנא, במיוחד, והוא היה מאיים. איתן אמנם היה אדם נחמד מאוד, אבל לא היה כדאי להרגיז אותו.

"כן. מה שלא אעשה." טנא אמר.