הדלת נפתחה, ומעברה הגיעו שני נערים. טנא חש בהקלה מתפרצת בכל גופו.

"כל הכבוד, ווקר!" קאלין הרים את ידו מול שיי, ושיי הסתכל עליו בעין עקומה. קאלין שמט את כתפיו. הוא תפס בידו של שיי והרים אותה כדי שתכה את ידו שלו, משלים את המחווה שתכנן לעשות.

שיי היה מבולבל, אך לא נתקע כך יותר מדי זמן. הוא הסתכל אל טנא ונופך אליו בחיוך.

טנא נופף אליו חזרה בחיוך פחות בטוח.

שני הנערים התקרבו לכיוונם בצעדים זריזים. זוקו התקדם בשביל לאחל להם שלום. קאלין חייך אליו בהתחלה, אך המבט המרוצה על פניו הפך קר יותר ככל שהמשיכו להתקרב. הוא חזר ובחן את האוויר עם אפו, ואז עיקם את מבטו בצורה מרירה.

טנא שמע גיחוך גרוני שהגיע ממקומו של מאל. "לא אמרת לנו שקאלין הזה הוא איש זאב."

"זה היה הכרחי?" טנא שאל, מיתמם במכוון. הוא דווקא עשה את זה בכוונה. הוא ידע שאנשי זאב וערפדים לא מפורסמים ביחסים הטובים שלהם. הוא לא רצה להגיש להם ריב במגש של כסף.

"תלוי." מאל משך בכתפיו. "עד כמה חם מזג איש הזאב הזה?"

"כרגע, מאוד." קאלין השיב לו בקול שחוק ומאופק. "ועכשיו, אחרי שמצאנו אותך, אפשר ללכת למצוא את איילין." הוא אמר ולקח את רגליו. הוא חתך את המסדרון בהליכה קצרת רוח, עובר על פניהם וחוזר אל האולם ובו היו כל השולחנות.

טנא עוד לא הספיק לחשוב מה יעשו הלאה, וכבר הותקף באזהרה חדשה.

"לא, אנחנו צריכים לצאת מפה עכשיו!" שיי קרא ורץ לקראתם, ובגסות דחף את כולם חזרה אל האולם הגדול. הוא מעולם לא היה נמרץ כל כך. הוא אפילו הרים את קולו.

"מה? למה?" מאל שאל, מתחמק הצידה מהדחיפות של שיי לאחר שעבר בדלת.

"מה קרה?" טנא שאל בנוסף, פונה אל שיי ומשפשף את זרועו מהמכות הקשוחות שהביא לו כשהבריח אותם מהמסדרון.

שיי טרק את דלת המסדרון בכוח, על פניו עלתה הבעה חרדה. "הם מתעוררים. החיילים מתעוררים. עוד מעט נכלא שוב אם לא נצא עכשיו."

טנא פנה אל מאל. "לא אמרתם משהו על – "

"לא אמרתי שזה יחזיק הרבה זמן." מאל קטע אותו בתשובה. לפי ההבעה שהייתה על פניו, הוא לא יהסס ללכת אחרי שיי החוצה.

"לא, אני לא יכול לעזוב עכשיו, אני צריך למצוא את איילין!" קאלין התנגד נחרצות. הבעותיו התנודדו בין כעס לתסכול, ואגרופיו היו קפוצים בכוח.

"אתה לא תצליח." שיי אמר לו. "אם תישאר כאן כל מה שתעשה יהיה לחזור לתא. נצא ונחשוב על דרך פעולה אחרת, כשלא נהיה במיעוט."

"אני תומך ברעיון הזה." מאל אמר, כפי שטנא ציפה. הוא סימן עם ראשו לכיוון הדלת ממנה הוא וניר הגיעו. "ואנחנו יודעים לאן בדיוק ללכת כדי לצאת, אז בואו נזוז."

ניר ושיי התקרבו אליו כפעולת הסכמה. טנא ניגש לעשות זאת גם כן. קאלין נשאר במקומו.

טנא הסתכל עליו כאשר התסכול השתלט על רוחו. "לא תוכל לעזור לאיילין אם תחזור לאחד התאים האלה." הוא אמר לו.

קאלין גנח בפרצוף חמוץ ובא לקראתם. "בסדר."

טנא נאלץ לדחוף אותו קלות כדי שהוא יתחיל לרוץ אחריהם, אבל בסופו של דבר הוא עשה את זה ואפילו הפך להיות בין הראשונים בקבוצה. הם עברו בתוך מסדרון ארוך נוסף ואז הגיעו לחדר גדול אחר, שם היו מספר דלפקים ריקים וכסאות מאובקים. בקיר שניצב מולם הייתה הדלת הפתוחה, ומלפניה, עמד השומר שמאל עילף לפני שנכנסו אל המבנה. לחיו הייתה מכוסה דם, והוא כיוון אליהם את הנשק שהחזיק בידיו.

החמישה – כולל זוקו – עצרו מיד. זוקו קימר את גבו בהתגוננות, וטנא הרגיש בתחושה האיומה מחלחלת שוב אל גופו, מחניקה את גרונו.

החייל לחץ על ההדק, והדף אדיר הרעיד את הכיפה השקופה שנבנתה סביבם. שיי הרים את ידיו והן זהרו בסימונים שנחרטו על אצבעותיו באור. חלק מהכוח שהכיפה ספגה ניתר חזרה אל החייל והימם אותו כך שנפל ארצה.

"הא, זה אקדח הלם." מאל אמר בעוד הסתכל על הנשק שבידו. כשהרים שוב את ראשו, שם לב שהיה האחרון שהמשיך לעמוד שם. השאר כבר יצאו מתוך המבנה ורצו כמה שיותר רחוק. "היי!" הוא קרא ורץ אחריהם.

הם המשיכו לברוח, כמה שיותר מהר וכמה שיותר רחוק, ועזבו את המבנה מבלי להסתכל לאחור.

קאלין הפך למנהיג של הקבוצה ומאל נשק לזנבו במשך כל מהלך הריצה. כאשר קאלין שם לב שהוא מתחיל להתקרב הוא ניסה להגביר את הקצב, וכשזה קרה, מאל רק המשיך להתקרב יותר. בסופו של דבר, זה גרם לכולם לרוץ בטירוף עד שחזרו אל העיירה, אולי אפילו מבלי לזכור למה הם בכלל רצים.

ברגע שקאלין נתן את הסימן, הם נעצרו, וטנא ושיי מצאו את ספסל הרחוב הקרוב ביותר אליהם כדי שיוכלו לשבת ולהסדיר את הנשימה שלהם. הגרון של טנא הרגיש חנוק ויבש, ובחילה עזה תקפה את בטנו בעוד לבו דהר כמו סוס פרא שהשתחרר למרעה. הוא היה חייב להפסיק לזוז לרגע, אחרת הוא יקיא.

קאלין שמט את כתפיו. חזהו עלה וירד בקצב מהיר לאחר הריצה החפוזה שלהם, אך הוא לא בחר לשבת. הוא הסתכל סביב, וראה מספר אנשים שהסתכלו עליהם בדאגה. זו לא הייתה דאגה בגללם, אלא דאגה לגביהם – אחרי הכל, הם הרגע הגיעו בריצה מהיערות, מאותו כיוון שבו נמצא המבנה של פאוור.

זה גרם לטנא לחשוב. פאוור נמצא כל כך קרוב אל כל כך הרבה יצורי קסם, והם לא עושיםעם זה כלום. קאלין סיפר להם שאף אחד לא העיז להתמודד מולו, ועכשיו זה נשמע לו הגיוני יותר. תחושת הפחד שנשטפה מהחיילים של פאוור תגרום לך לברוח כמה שיותר מהר וכמה שיותר רחוק, ולפי שיי, הם אפילו לא בני אדם פשוטים... אז מה בדיוק הסיפור שלהם? ומה זה אומר לגבי פאוור?

כאשר טנא הסתכל על שיי, הוא ראה ששקע עם עיניו בשמיים.

"על מה אתה חושב?" הוא שאל לאחר שנשימתו נרגעה.

שיי לא ענה. הוא המשיך לבהות.

"הא? שיי?" טנא פנה אליו בשנית. הוא ניער את זרועו קלות, וזה הצליח להחזיר את תשומת לבו אל הסביבה. הוא הסתכל על טנא בעיניים גדולות.

"מה?" הוא שאל, ואז הסיט את מבטו למעלה בשנית.

"שאלתי על מה אתה חושב. אתה נראה שקט. זאת אומרת, שקט יותר מהרגיל." טנא הסביר.

"אני לא חושב על כלום." שיי השיב, וגרם לטנא להתבלבל. זה היה דבר חדש לשמוע ממנו, כי שיי מרבה לחשוב בכל רגע נתון שמזדמן לו. הוא הצביע למעלה והסביר, "אני מסתכל על זה."

טנא לא הבין על מה הוא דיבר, אבל הוא הרים את ראשו לכיוון, ושם הוא ראה אותם – גלים צבעוניים, דמויי מריחות על מים, נעו באוויר וקישטו אותו בעננות ארוכות ועדינות. הוא הסתכל עליהם, ופתאום חש בהתרוממות רוח בלתי מוסברת. "מה זה?" הוא שאל.

"קסם." שיי ענה לו ומשך את שפתיו לחיוך דקיק. "קסם בריכוז גבוה מאוד."

"איך זה בכלל אפשרי לראות קסם?" טנא שאל. "זה... קסם."

"לקסם יש כוח," שיי הסביר, עדיין שקוע במראה שהיפנט אותו. "ככל שהוא חזק יותר הוא מסוגל לשנות דברים. בדרך כלל זה יהיה שינוי של צבעים."

עיניו של טנא נתלו על שיערותיו התכולות של שיי.

"מה?" שיי שאל אותו כאילו אין לו מושג למה טנא מסתכל עליו ככה פתאום. לטנא הייתה הרגשה שבאמת אין לו מושג. בשבילו, השיער בעל הצבע המשונה כבר היה חלק בלתי נפרד ממנו עד שלא היה מיוחד יותר מעיניו השחורות.

"השיער שלך תכול." טנא הסביר. "זה בגלל הקסם?"

"הו," שיי אמר ואז הנהן. "כן. כן. שאמנים הם בעלי הקסם הכי חזקים שיש, לכן הגוף שלהם גם מושפע מזה. הקסם הופך להיות חלק מהם עד שהוא משנה אותם קצת. אותנו, קצת."

"זה יכול לשנות יותר מרק צבע שיער?" טנא שאל.

שיי בא לענות, אך נקטע על ידי צעקה שהגיעה מרחוק. "קאלין!" אישה בשנות השלושים המאוחרות לחייה רצה לקראתו כשחיוך מעטר את פניה. היא לבשה שמלה פרחונית ארוכה שנקשרה בחוט על מותניה הדקות, ושיערה החום ריקד ברוח.

"מריאן!" קאלין קרא אליה וכבר נתפס בחיבוק שלה. הוא צחק כאשר ראה את פניה שוב.

השם צלצל לטנא מוכר. "מריאן?" הוא שאל והחליט להתרומם על רגליו, ופתאום הרגיש עד כמה כאבו. הוא החליט להתעלם מהכאב והמשיך להתקדם. שיי עקב אחריו וקם מהספסל גם כן.

שניהם ניגשו אל האישה שהסתכלה עליהם בחיוך מלא בחום. הוא דמה מאוד לחיוך של עדינהכאשר הייתה לה הודעה מרגשת שרצתה למסור להם, אך בחיוך של מריאן היה משהו... שובבי יותר, ומדויק יותר, ומוכר. עיניה הירוקות הכהות היו כמו מראה למשהו שראה בעבר, אך הוא לא הצליח להבין מה זה היה. מחשבותיו התרוצצו מזיכרון לזיכרון, אך הוא לא הצליח לקלוע בדיוק למה שחיפש, וזה שיגע אותו.

מריאן הסתכלה עליו ועיניה התרחבו. "אתה בטח טנא." היא פנתה אליו, מנסה לעמם את ההתרגשות שעטפה אותה.

"את מכירה אותי?" הוא שאל, מצביע על עצמו ואז פונה לשיי במילים חלושות. "למה אנשים זרים מכירים אותי?"

"יש לך את הפס הבלונדיני על השיער השחור שלך, אני אזהה את זה בכל מקום." מריאן הסבירה.

"את מכירה אותו?" קאלין שאל אותה בפליאה.

"אני לא, אבל מירה כן והיא דיברה עליו."

"רגע, דיברת עם מירה?" טנא שאל, המום.

"את מכירה את מירה?" קאלין הוסיף לשאול, מופתע לא פחות.

"כן." מריאן הסתכלה על שניהם והייתה לא פחות מבולבלת. "היא האחיינית שלי."

עכשיו טנא הבין למה היא נראתה לו מוכרת כל כך. היא הזכירה לו את מירה. לבו החסיר פעימה והוא נלחם בחיוך שניסה להתפשט על פניו כאשר הבין שהיא בסדר.

"היא באמת דיברה על זה שדודה שלה גרה כאן," קאלין נזכר פתאום. "לא חשבתי שזאת את!"

"כי אני נראית צעירה מדי בשביל להיות דודה של מישהו?" מריאן חייכה והניפה את שיערה.

קאלין לקח לעצמו כמה שניות של שתיקה. "כן, בואי נלך על זה."

מריאן גלגלה את עיניה וגיחכה. "בואו, היא תשמח לראות אתכם." היא אמרה, הסתובבה והתחילה ללכת.

"רגע, מה?" טנא רץ לכיוונה ומיהר לעצור אותה. "מה זאת אומרת, 'היא תשמח לראות אותנו'?"

"שהיא תשמח לראות אתכם?" מריאן חזרה על שאמרה מבלי להבין מה לא בסדר בזה.

פתאום הוא כבר לא שמח לשמוע מה שלומה, לא כאשר ידע שהיא לא חזרה הביתה. "היא כאן?" הוא שאל.

מריאן הסתכלה אנה ואנה לפני שענתה, כאילו היא מחפשת מישהו שיסביר לה למה הוא כל כך מבולבל. "כן." היא ענתה.