פעם נוספת טנא נאלץ להשאיר את זוקו בחוץ. "אני מצטער." הוא אמר לו לפני שסגר עליו את דלת העץ הרחבה של הבית ונכנס פנימה. יום העבודה שלו הסתיים לקראת שעות הצהריים המאוחרות. השמיים כבר התחילו להחשיך, ועד שהגיע לבית השמש כמעט ונבלעה באופק, משאירה רק חותם שביר של אור.

רחבת הכניסה הגדולה נפרשה לצדדים והייתה כמתחם מרכזי קטן בו אין יותר מדי מקום מסתור. מימין היו ספות שתחמו שולחן מרובע עליו נחו כמה כוסות חצי ריקות של מים וספר יחיד מהארון הקטן לצדם. משמאל נבנה גרם המדרגות שהוביל לחדרי השינה ולמקלחות שבקומה השנייה, ומול הכניסה היה שולחן האוכל הארוך עליו בדרך כלל אכלו כל שוכני הבית. דלת אחת קרובה הובילה למטבח, ודלת נוספת פנתה לחדר של עדינה, המנהלת של הבית.

טנא נאנח בתשישות כאשר משך את רגליו קדימה. הוא תכנן לעלות לחדר השינה, אבל אז קלט דבר מה שהסב את תשומת לבו. על אחת הספות בצד הימני של הבית בצבץ הצבע התכול של שערותיו של שיי. הוא ישב שם, נחבא מאחורי הכריכה של הספר שמצא אצל פרקר וקרא אותו בשקידה. טנא ידע שלקח את העניין ברצינות רבה כי ישב בסלון, היכן שכל אחד יכול לגשת אליו, ולא על המיטה שבחדר, במקום הפרטי היחיד שלו, בו אף אחד לא מרבה לבלות.

התפתח בתוכו הרצון הלא מוסבר לדעת מה היה בספר ששיי מצא שגרם לו להתעניין בו כל כך. הוא התקרב, ושיי הרים אליו את מבטו. עיניו הכהות התרחבו כשהסתכל עליו.

"אתה חושב על הפרופסור?" הוא שאל וגרם לצמרמורת לעבור בגופו של טנא.

"וואו, זה היה מלחיץ." כך טנא השיב לאישור. שיי קלע למחשבותיו בדיוק. הוא צדק. מאז אותו בוקר טנא לא הפסיק לחשוב על מה שפרופסור קלאוס פאוור אמר – האם מפלצות קיימות? והאם באמת יש דבר כזה? ואם כן, אילו מפלצות משוטטות בעולם? ולמה הוא מעולם לא נתקל בהן?

"אז אתה כן." שיי הבין. "אתה רוצה לדעת איפה כולם?"

"איפה כולם?" טנא שאל בתהייה. רק אז הבחין בכך שהבית היה שומם, אפילו יותר מהרגיל. בשעות האלה רוב הילדים העדיפו לבלות במגרש בחוץ. חלק מועט מאוד בילה סביב השולחן או הספרייה, וחלק מועט עוד יותר מצא את איזור הנוחות שלו בחדר השינה, אבל הבית מעולם לא היה ריק לחלוטין.

שיי הזדקף בישיבתו וסגר את הספר על ידו. טנא הבחין שהוא החליף בגדים. הפעם לבש חולצה שחורה מבד דק ומכנס דמוי ג'ינס בצבע קרם. רגליו היו יחפות. "הם שמעו על הכתבה." הוא הסביר. "הם הלכו למצוא מקום שישדר את זה."

"באמת?" טנא התפלא. היות ובבית היתומים אין טלויזיה או מחשב ורק לצוות העובדים יש טלפונים ניידים, הם היו די מנותקים. חלק מהילדים הביאו לפעמים עיתונים חינמיים שחילקו ברחוב. על זה הם הסתמכו בעיקר. אבל בעיתון של היום לא היה כתוב שום דבר על "חשיפת מפלצות", אז איך הם גילו?

שיי הנהן. "הם שמעו אנשים שדיברו על זה, וגם עדינה וסופיה דיברו על זה בניהן אז הם שמעו אותן. הם הלכו לראות את השידור." הוא הסביר ועיניו סרקו את המקום השומם. "אתה... רוצה ללכת גם?"

"אה, אני?" טנא הופתע מההצעה. הוא שקל אותה, אך פחד לגלות מה תביא איתה. "אני, אה, לא יודע, חשבתי ללכת להתקלח אחרי העבודה."

"אני רוצה ללכת לבדוק, אבל רציתי לחכות לך." טנא התפלא כאשר אמר זאת. הוא לא ראה את שיי כמתעניין גדול בקונספירציות. "אתה רוצה ללכת לראות על מה מדובר?"

טנא חשב עוד קצת והבין שהסקרנות שלו למקרה גדולה מדי. הרי לא סתם חשב על הנושא כל היום. הצורך הבוער לדעת עוד על מה שנאמר שם, הספק והפחד המצורפים לכך, הם לא עזבו אותו אף לא לרגע גם אם ניסה להתרכז בכל דבר נוסף אחר. האמת הייתה שזה שיגע אותו. חוסר הידיעה והציפייה לדעת מה הפרופסור מתכנן כרסם אותו מבפנים. גם אם יחליט שלא להתקרב לנושא הוא עדיין ישהה במוחו ולא יניח לו, כמו טפיל שדורש מזון כדי לא לעורר את תאבונו לידע. אז כן, כנראה הניסיון שלו להיראות לא מתעניין כשל עם כל מחשבה נוספת. "טוב," הוא השיב לבסוף. "בוא נלך."

הוא קלט חיוך קטן שעלה על פניו של שיי לפני שזה נעמד על רגליו. הוא נעל את הסנדלים שלו ופנה לכיוון הדלת.

"רגע, אתה לא רוצה להשאיר את הספר כאן?" טנא שאל אותו כאשר הבחין בכרך תחת ידו.

"לא." שיי נד בראשו ופתח את הדלת.

השניים הלכו ברחוב עד שהגיעו לחנות מכשירי חשמל קטנה. עמדו סביב חלון הראווה קבוצה של נערים ונערות שטנא הכיר בפנים ובשם – הם אלה שגרו איתו ועם שיי בבית היתומים. הם התלחששו בניהם תוך כדי שבהו במסך המתחלף.

טנא סימן לשיי להתקרב. "בוא." הוא אמר ונעמד מול החלון גם כן, בצד, היכן שהיה יכול לראות בחלקיות את מה שמשודר. לא היה קול לתשדיר, אבל היה אפשר להבין גם בלעדיו במה מדובר. הפנים של המרואיין היו מוכרים לו – זה היה פרופסור קלאוס פאוור. הוא דיבר והסביר לכתב דברים, ותוך כדי טנא הקשיב ללחשושים של הקרובים אליהם.

"נו, מתי ההוכחה?" הוא שמע נער אחד שואל בקוצר רוח.

"באמת נראה לך שיש הוכחה? זה הכל מתיחה אחת גדולה." נערה נוספת קטלה את דרישתו.

"אם זו מתיחה, אני רוצה לדעת איך יעשו אותה." חברתה הוסיפה לומר.

"שקט, שקט, אני חושב שמראים שם משהו." אמר עוד בחור בעל קול נמוך. ההשתקה שלו גרמה לטנא לבחון את המסך היטב. והנה, הוא גילה שצדק, ושהתמונה על המסך השתנתה.

עכשיו זה לא היה הריאיון. עכשיו שודר דבר מה אחר. במסך הופיע חדר חשוך ובו היה בחור צעיר שוכב על רצפת אבן. מזווית הצילום נראה שזו הייתה מצלמת אבטחה שמוקמה על התקרה. הדבר הראשון שטנא חשב עליו היה למה שמישהו יסכים לשדר את זה ועד כמה זוועתי זה עומד להיות. כולם חיכו, וחלק היו חסרי סבלנות. טנא רק שתק והסתכל.

ואז משהו קרה. גופו של הבחור התעוות כאילו יצא מכלל שליטה. גבו התרומם וידיו התכופפו ועצמותיו נשברו בתנועות משונות. הוא גדל והצמיח שיער כהה שבלע את בגדיו, זנב ארוך נמשך מגבו התחתון ואוזני חיה התרוממו מראשו. ניצוץ בוהק נקלט בעדשת המצלמה, ואז הוא נהם בפה פעור וארוך, חושף שיניים חדות ופראיות. האדם בסרטון הפך מול עיניהם לזאב גדול ואימתני.

"מה לעזאזל?" טנא אמר בשקט.

"זה אמיתי. הוא מצא הוכחה." שיי אמר ותפס בידו של טנא בעוד הוא גרר אותו מהמקום. טנא נאבק בו בקושי כדי לחזור ולהמשיך לראות מה יקרה, אבל שיי התגלה כחזק יותר מחזותו הצנומה. עד כמה שרצה לפנות חזרה, שיי לא נתן לו.

"אבל רגע, זה יכול להיות מפוברק – "

"זה לא." שיי קבע בפניו, קולו עולה בפעם הראשונה. "זה לא מפוברק. זה אמיתי לגמרי." הוא אמר לו. הם נעצרו בהמשך הרחוב החשוך, קרוב לפנס רחוב גבוה שנישא מעל המדרכה והעיר עליהם בעלומה יחידה.

"איך אתה בטוח?" טנא שאל אותו. אף על פי שבתוך תוכו גם לו הייתה הרגשה שמה שראה היה נכון לחלוטין, עדיין דבק בו הספק. הוא למד שתמיד כדאי להחזיק בספק, רק עד קבלת הוכחה מוצקה.

"בגלל..." שיי בא לומר אך השתתק. הוא השפיל את מבטו והסתכל על הספר שהחזיק בידו, צמוד אל החזה שלו.

"מה? בגלל מה?" טנא שאל.

"איש הזאב ההוא. הוא אמיתי. וערפדים גם אמיתיים, וזומבים, ורוחות, ומכשפים, ופיות, כל אלה קיימים. אתה יודע את זה כמוני."

טנא גיחך. "אני מצטער, אני לא יודע כלום – "

"טנא, אתה חלק מהעולם הזה. יש בך קסם, אל תשקר." שיי היה בטוח כל כך במילותיו עד שנראה היה לפתע כמו אדם שונה לגמרי. קולו החלש הפך עיקש וחזק, ומבטו לא זז מעיניו של טנא, גם כאשר טנא עצמו לא הסתכל עליו.

"אני לא אוהב לדבר על זה," טנא הודה.

"גם בי יש קסם." שיי הודה בפניו. "תמיד ידעתי על יצורי הקסם, אבל מעולם לא ראיתי אחד אמיתי."

"יצורי קסם?" טנא שאל.

"ככה קוראים ל... מפלצות. אבל הם לא מפלצות, הם יצורי קסם. ואנחנו, אלה שנולדנו בלי קסם וקיבלנו אותו אחר כך, אנחנו בעלי קסם. ובני אדם שמודעים לקסם, הם נקראים צופים."

"אני מצטער, מה?" טנא חש מבולבל פתאום. המושגים ששיי הטיח בפניו היו מסודרים מדי בכדי שיצליחו להיקלט במוחו כמו שצריך.

"מה?" שיי התנהג כאילו לא הבין למה טנא התקשה עם מה שאמר.

"אתה אומר... שכל ה... יצורי הקסם," שיי הנהן לאישור שם המונח. "הם אמיתיים."

"כן." שיי אמר.

"אז למה לא נתקלתי באף אחד כזה מעולם?"

"הם מתחבאים טוב, טוב מאוד." שיי הסביר. "או לפחות... עד עכשיו."

"מה אתה?" טנא שאל.

"שאמן." שיי הסביר. "אני מרפא רוחני."

"אתה? רופא קסום?" טנא כיווץ את עיניו.

"אני מניח. כן."

טנא עדיין התקשה לקבל עליו את ההודאה. הוא פקפק בקלות שבה גילה על כך, בקלות שבה שיי פרש לפניו הכל כמו מפת שטח מדויקת. אבל מצד שני, הוא ידע שטנא עצמו הוא מכשף, ואולי זו הסיבה שהסכים לחשוף את סודו בפניו. שיי הוא שאמן? אולי זה יכול להסביר את כל המבטים החוקרים שהוא העניק לכולם ואת הידע הבלתי נדלה שלו בכל העל-טבעי. "יש לך הוכחה?" טנא ביקש ממנו.

שיי לא ענה. הוא הרים את ידו המשוחררת, עליה היו סימונים דמויי אותיות עתיקות טבועים בזוהר בקצות אצבעותיו. הוא משך את ידו אל רקתו של טנא והניח אותה על עורו. כאב חד פילח את צד ראשו והוא כשל על רגליו ונסוג לאחור, התרחק משיי עד כמה שהיה מסוגל.

ראשו פעם מכאב.

"בדרך כלל אני עושה את ההיפך." שיי אמר כאשר טנא החזיק בראשו בייסורים שכפתו את נשימתו.

"או – אוקיי." טנא אמר במחנק של הפתעה. "לא הייתי צריך לבקש הוכחה."

"בוא נזוז." שיי הסתובב והחל ללכת.

"אה, רגע, רגע, שיי," טנא מיהר להתיישר בכוונה ללכת אחריו, אך כאב הראש שלו הכה בו בשנית והקפיא אותו לגמרי. הוא לא הצליח לזוז מבלי שמצחו יקדח בפעימות. "ללכת לאן?"

שיי הסתובב, הסתכל עליו ואז הרים את ידו בשנית. הוא הניח את אצבעותיו הזוהרות על רקתו פעם נוספת ושאב את כל הכאב שהחדיר אליו. הלחץ ירד ממנו והניח לטנא לנשום בהקלה. "לעשות משהו בקשר לזה. אם אנשים יאמינו למה שהם ראו עלול לקרות אסון."

"אבל אמרת שזה אמיתי, כנראה שהם יאמינו." טנא אמר.

"אסור שזה יקרה." שיי הסביר. "יש סיבה שאנחנו שומרים על החיים שלנו בסוד, אתה בטח יודע."

טנא השפיל את מבטו. "כן, אני יודע." הוא נזכר למה הוא מעולם לא שקל לחשוף את זהותו האמיתית. אנשים ישתגעו מהידיעה שהוא מסוגל לעשות דברים שקשה להאמין להם. הם עלולים לפחד, אולי אפילו לנצל את יכולותיו לרעה. שלא לדבר על הקללה... עליה טנא לעולם לא יספר. רק זה חסר לו, שאנשים יתעסקו כל הזמן בזמנו בעולם וינסו להבין כיצד יוכלו להישאר צעירים לנצח.

"אז אתה מבין אותי." שיי אמר. "אני עומד לחפש בספר משהו שאולי יוכל לעזור. אני לא יודע מה, אבל כל דבר יעזור עכשיו."

"הספר? הספר שמר פרקר הביא לך?" טנא התפלא.

"כן," שיי חייך. עיניו המלוכסנות בהקו מאור המנורות שהודגש בתוך הלילה החדש. "לא תאמין מה נמצא שם."

טנא הגדיל את עיניו. "מה?"