השניים – או השלושה, אם מחשיבים את החתול – הגיעו אל תחנת הרכבת וחיכו מול המסילה לרכבת שהיו צריכים לקחת. ניר נבהל ברגע שנכנסו לתחנה כי הבחין שהחתול נעלם. מאל הרגיע אותו ואמר שהוא בוודאי יחזור אליהם ממש בקרוב. זה רגיש כאילו אמר מילת קסם – כי החתול כבר חזר להתרפק על רגלו של ניר, מבלי שהבין מהיכן הגיע. הנער לקח צעד אחורה כי החתול הרגיש לו חברותי מדי.

"הוא בטח התחמק מהשומרים בכניסה. אני לא חושב שאפשר להכניס לכאן בעלי חיים משוטטים." מאל אמר תוך כדי שהתעסק בטלפון שלו. הוא הקיש נמרצות על המקלדת הקטנה והתעמק בניסוח שניסה לבנות.

"איזו מין חיית מחמד חושבת על זה בעצמה?" ניר הופתע שזו בכלל אפשרות הגיונית. אבל עם זאת, הוא כבר היה צריך להבין ששום דבר שהוא אמור לצפות מהחיה הזאת לא יכול להיות ברור מאליו. הוא היה חכם יותר ומבין יותר מכל חיה שאי פעם נתקל בה. זה כאילו שהיה אדם תחת כישוף הסוואה.

"חיית המחמד של טנא מור." מאל אמר, הרים את ראשו וחייך אל ניר. הוא גיחך והחזיר את הטלפון שלו לכיס מכנסיו האחורי, ואז סירק הצידה את קבוצת השיערות השחורה-אדומה שהסתירה את עיניו. "שום דבר בו לא בלתי צפוי."

"שום דבר לא בלתי צפוי?" ניר ניסה להבין אם קלט את מה שאמר בצורה נכונה. לפעמים מאל לא מצליח להתנסח כמו שצריך כשיש משהו אחר בראשו.

הוא בהה בלהקת ציפורים שעפה כמשולש מנוקד בשמיים בזמן שהרכבת הגיעה לרציף. מאל מיהר לרוץ לדלת וללחוץ על הכפתור שיפתח אותה. הוא אפילו לא העיר את ניר מהמחשבות שלו בשביל זה. ניר שם לב שלא עמד לידו רק לאחר שמאל נכנס פנימה, מפלס את דרכו בין האנשים שיצאו אל הרציף.

"היי!" הוא קרא ורץ לקראתו. החתול רץ אחריו.

רק לאחר שכל האנשים התפזרו לסידוריהם, ניר הצליח להשתחל פנימה. כאשר השליך מבטים מצד לצד, ראה שמאל כבר הספיק לחכות לו במושב פנוי שמצא.

ניר השפיל את כתפיו ובא להתיישב מולו. "אתה חייב להפסיק להיות פזיז לפעמים." הוא אמר ושילב את ידיו. החתול מיהר ללכת תחת רגליו ולהתיישב בצמוד לקיר הקרון. בינתיים, אנשים הלכו ובאו והתיישבו במקומות סביבם.

"תירגע." מאל אמר, בנינוחות יתרה מדי.

"מה קרה שאתה כל כך רגוע?" ניר שאל אותו.

"אני לא." מאל הודה. "אני פשוט שחקן מצוין."

"בסדר, שחקן מצוין," ניר הסתדר בישיבתו. "אחרי שנגיע לרוזנסול – מה אז?"

מאל הקפיץ את ראשו וכיוון את עיניו אל החתול שישב למרגלותיהם. "נעקוב אחריו. הוא יראה לנו לאן ללכת."

"הוא חתול." ניר אמר.

"חתול חכם. בוא לא נחזור לשיחות הספק אחרי שאתה התחננת שנעשה משהו בקשר אליו."

"אני לא מפקפק בזה שהוא יוכל להוביל אותנו למקום שאנחנו צריכים להגיע אליו, אני מפקפק בזה שהוא יכול להוביל אותנו במדויק לשם. מי יודע מה יקרה כשנגיע."

"נשתמש באמצעים האסורים." מאל אמר.

ניר שב להצטמרר מזה. "זה נורא. אני לא אוהב את זה."

"אתה לא צריך לעשות את זה." מאל כמעט הכריז מולו.

"זה לא באמת משנה. יש סיבה לאיסור של המועצה לעשות את הדברים האלה." ניר אמר. "זה שימוש ב... יכולות שלנו לרעה."

"תראה, גברת צדק," מאל אמר, וניר נתן לו מבט מאוס כתשובה לכינוי שמצא בשבילו. תוך כדי החלפות המילים שלהם, הרכבת התחילה לנסוע. "לא נוכל לנצח אם נהיה הוגנים. אם הצד השני מפר את החוקים, אנחנו גם נעשה את זה. במקרה הזה, הצד השני מפר את החוקים וגם הורס את העולם בגלל זה, אז... " הוא הרים והוריד את ידיו לסירוגין כמציג את זרועותיו כשתי ידיות של מאזניים לא שקולות. בסופו של דבר הוא עצר כשיד אחת שלו למעלה ויד אחרת למטה. "אין כאן ממש וויכוח."

ניר שתק. הוא הניח את ידו על פניו כשנשען עם המרפק על אדן החלון.

"חוץ מזה, כולנו יודעים שרוב ההתנגדות שלך זה בגלל שאתה שונא דם."

ניר הרים את ראשו וצמצם את עיניו. הוא לא מיהר להתנגד למה שאמר כי ידע שהוא צודק. לא מכיוון שזו הסיבה שהוא לא אוהב להפר את האיסורים, אלא בגלל הדם. הוא שנא לראות את זה. לא בגלל המראה שלו, אלא בגלל מה שהוא מסמל – את החיים, ואת מה שעלול להעיד על סיומם.

"מי שמע על ערפד ששונא דם?"

"יש לי הרבה מה לענות על זה, אבל אין לי כוח עכשיו."

"בסדר. נפסיק לדבר על זה." מאל אמר. "אנחנו צריכים את כל הכוחות האפשריים שלנו כשנגיע לרוזנסול."

---

לאחר כמה דקות של שתיקה, בהם ניר הצליח לעצום את עיניו לכמה רגעים תוך כדי ההמתנה שלהם, הרכבת עצרה בתחנה של רוזנסול. שניהם, יחד עם החתול, מיהרו לצאת החוצה.

כשהם נעמדו בתחנה – היחידים שהיו שם מלבד עוד זוג ובחורה צעירה – הם השתהו קלות. עיניהם נפערו למראה הקסם חולף מעליהם כצלליות צבעוניות באוויר.

"זה בלתי אפשרי." ניר אמר והרים את ידו אל העננה החלקה. ידו לא הושפעה ממנה כלל. העננה הייתה כבלתי נראית על גבי גופו, גם אם עיניו ראו אותה מצוין.

"יש כאן כמות אדירה של קסם." מאל הוסיף. "כמעט שכחתי. אני כבר לא רגיל לזה."

ניר הסתכל עליו, ובזווית מבטו ראה את החתול רץ הרחק מהם. "היי, חכה!"הוא קרא אליו ומיהר לרוץ אחריו. מאל עשה כמוהו.

הם עקבו אחריו עד היציאה, עוברים בשערים המסתובבים וכמעט נתקעים בהם מרוב חיפזון, עד שיצאו אל הרחוב. משם, החתול רץ לכיוון לא ברור. מאל החליט לצמצם את הפער בעזרת הריצה הזריזה שלו והצליח לתפוס את החתול תוך כדי שמיהר לעשות עוד צעד נוסף.

הוא יילל בכעס ובחוסר אונים. ניר היה יכול להישבע שהוא ראה את הפנים שלו מתעוותת בזעם.

"אני מבין שאתה יודע לאן ללכת," מאל אמר לו. "אז תעשה את זה בלי לגרום לנו לרדוף אחרייך. אתה מסוגל לעשות את זה?" הוא שאל אותו. החתול שתק. "תיילל בשביל כן." הוא אמר, וזכה לקבל ממנו ייללה מידית.

ניר ומאל החליפו בניהם מבטים.

"בסדר גמור," מאל אמר ונתן לו להיזרק חזרה אל המדרכה. החתול נע מצד לצד, כאילו מנסה לחזור למחשבותיו באיזשהו ריקוד מוזר, ואז התיישר חזרה והתחיל ללכת. הפעם הוא עשה זאת בקצב מתון שיוכלו לעקוב אחריו מבלי לנצל את כל כוחותיהם בפומבי.

הם התחילו ללכת אחריו, ולאחר כמה דקות כבר נכנסו לתוך היער שסבב את העיירה. הכלהיה אסוף בעצים וסבכים שכל פנייה הייתה נראית כמו האחרת. ניר התפלא איך החתול ידע בדיוק לאן הוא הולך. הוא לא היסס לרגע, גם כאשר סטה מהמסלול בצעד וחצי הצידה, זה נעשה בעקבות החלטה מחושבת וממוקדת מטרה.

ניר עדיין לא היה בטוח. במשך ההליכה שלהם בין העצים ואל קרחת יער קטנה וחזרה אל דרך לא מסותתת, היה בו ספק. אולי הם הולכים בכלל לכיוון ההפוך? הרי מה נמצא ביער? ההיגיון דווקא אומר שהם יצטרכו להיכנס יותר לתוך העיר, לא?

כאשר הם ראו באופק מבנה רב קומות שכמעט עשה לו בחילה כאשר רק ניסה להסתכל על המגדלים שלו מלמטה, הוא הבין שלא. בתוך מבוך העצים שנראה היה אינסופי, נפרשה קרחת יער רחבה ואפרורית ועליה הוצב המבנה. זה לא היה בית. הוא היה גדול בהרבה. והוא לא היה מפואר. הוא דמה יותר לבית מלון נטוש שממציאים עליו סיפורי רוחות. הוא היה עצום בגודלו, חסר צבע ובעל מספר חלונות שאפשר לספור על כף היד – רובם מותקנים למעלה.למבנה הייתה דלת אחת, קשתית ועשויה עץ עבה חתום בברזל. לצד הדלת עמד אדם לבוש מדיםשחורים, וקסדה ומסיכה שהסתירה חצי מפניו.

לפתע, כשניר שם לב אליו, עברה בו חלחלה עזה. האינסטינקט הראשוני שלו אמר לו להסיט את מבטו מיד ולא לחזור להסתכל עליו שוב, וזה באמת מה שעשה. עיניו צנחו אל הרצפה, והוא מצא את עצמו בוהה בחתול שסמר את שיערותיו. הוא יילל בקול חנוק, כאילו הוא יודע שאסור לו לעשות הרבה רעש.

ניר החזיק בעץ הקרוב אליו, וגופו רק רצה לצנוח ארצה ולהסתתר. "מה לעזאזל?" הוא שאל.

כאשר הרים את ראשו, ראה שמאל עדיין עמד. הוא הופתע שלא הרגיש בזה גם כן, עד ששם לב לידיו הקפוצות ומפרקיו הלבנים. הוא נלחם בהרגשת התבוסה הזאת.

"משהו מוזר קורה כאן." הוא אמר. "אני חושב שהגענו למקום הנכון."

ניר בלע את רוקו. עיניו הפכו לפתע עייפות. "אתה... חושב?" הוא צנח אל הקרקע והתיישב בכבדות.

"מה אתה עושה?" מאל הסתובב ומיהר לרוץ לכיוונו. "היי, תתעורר מזה. תילחם בדבר הזה." הוא משך אותו, כמעט חטף אותו, חזרה למעלה. הוא ניער אותו בכתפיו והצליח להעיר אותו רק לכמה שניות. העייפות התמוגגה, אבל הלחץ שהרגיש סביב צווארו עדיין נשאר.

הוא הניח את ידו על גרונו. "אני לא יכול להתקרב לשם."

"אתה לא צריך." מאל התרחק ממנו תוך כדי שהוא צועד לאחור. ניר ראה שכיסה את פיו עם ידו, ואז, לפני שהוא רץ לכיוון השומר, הוא הסתכל על ידו שהפכה מגואלת בדם. ניביו היו שלופים, צבועים גם כן באדום.

"לא, אל..." ניר ביקש, אך כבר היה מאוחר מדי. מאל התרחק ממנו והסב את תשומת לבו של השומר. האיש היה מבולבל מאוד, אך גם עוין ביותר. הוא הניח את ידו על נדן חגורתו במטרה לשלוף משם את נשקו, אך מאל היה מהיר יותר. כל מה שהוא היה צריך לעשות זה לגרום לשומר לגעת בדמו, והוא עשה את זה בצורה האלגנטית ביותר שהייתה יכולה להתאים לו – הוא "מעד", ו"בטעות" הכה את לחיו.

השומר התכונן לשחרר את זעמו, אך לא היה מסוגל. המגע של דמו של הערפד עשה את העבודהמהר מאוד. קודם כל, השומר קפא. הוא לא הצליח לזוז. ולאחר מכן, הוא התמוטט על הקרקע כאילו היה בובה שגזרו לה את החוטים.

כאשר זה קרה, כל גופו של ניר רפה בהקלה. התחושה הנוראית שנישאה באוויר נעלמה במכה אחת, כאילו מישהו יצר חור בבועה שסגרה עליו. ניר מיהר לקום על רגליו ולרוץ לכיוונו של מאל, שניגב את ידו המלוכלכת על מכנסיו השחורים. החתול רץ אחריו. גם הוא השתחרר מההרגשה שהתישה את רוחו.

"מה עשית?" ניר שאל כאשר הסתכל על השומר חסר ההכרה. טביעת יד אדומה נמרחה על פניו. ניר החמיץ את מבטו.

"תירגע, הוא רק ישן." מאל הרגיע אותו. הוא משך את ידו והסתכל על כפתו. היא לא הייתה נקייה לגמרי, אבל הפצע שיצר לעצמו מהנשיכה כבר נעלם. "עכשיו בוא ניכנס פנימה." הוא הצביע על הדלת בחיוך מלא גאווה.

ניר נד בראשו. החתול כבר מיהר לרוץ אל הדלת ולשרוט אותה עם אחת מרגליו הקדמיות. כאשר פתח את הדלת – שהייתה כבדה כפי שציפה שתהיה ופתוחה כפי שלא ציפה שתהיה – החתול נכנס, וניר אחריו. הוא העביר מבט אגבי לכיוונו של מאל שדרש ממנו לבוא אחריו לפני שנכנס פנימה.

מאל משך בכתפיו ועשה כדברו.