ניר קיווה שאת הלילה הוא יעבור בשקט, אבל מכה חזקה על בטנו גרמה לו להתעורר בבהלה ולהעיר את מאל יחד איתו.

"מה קרה?" מאל צעק בקול חפוז. הוא התרומם במיטתו שניצבה במקביל למיטה שניר שכב עליה, בצד השני של החדר שחלקו. מנורות הרחוב השליכו פנימה אור לבן מבעד לתריסים. זה עזר לו להבחין בחתול עומד על המיטה שלו בחושך. הוא נצמד אליו כל כך, כאילו היה חייב להתקרב עד כמה שאפשר. גופו רכן על רגליו, וניר הרגיש איך בעזרת עוד כמה ניסיונות הוא כבר ישליך אותו מעל המזרון בכוחות עצמו.

"החתול העיר אותי." ניר נאלץ להשיב באנחת תסכול.

מאל כנראה היה משועשע מזה אם לא היה מתעורר בשעת לילה מאוחרת. הוא זרק את עצמו לשכב חזרה ותחב את ראשו על הכרית הרכה. "תגרש אותו כדי שנוכל לחזור לישון."

ניר נסוג עם גבו אל הקיר ונשכב על צדו. זה לא היה רעיון חכם במיוחד. החתול נצמד אליו עוד יותר עד שהשתלט על חצי מזרן. "אני לא יכול לישון ככה." הוא העיר לחיה. "תרד למטה, אני לא מעוניין לחלוק את המיטה שלי."

"אני מקווה שהדיבורים האלה עוזרים לי לחזור לישון." מאל אמר ממקומו, קולו מלא תקווה לחזור לחלום ממנו נחטף. הוא הסתובב על צדו והסתכל על ניר בעודו מנסה לסלק את החתול ממיטתו. זה אולי היה בגלל החושך שערפל את ראייתו, אבל ניר היה בטוח שמאל קצת נהנה לראות אותו חסר אונים.

"אתה רוצה לחזור לישון? תעזור לי איתו." ניר אמר בקול קשיח. הוא ניסה לדחוף אותו בעדינות עם רגלו, אבל החתול היה מקובע מאוד.

"איך בדיוק?" מאל שאל אותו.

ניר ניסה לחשוב על תשובה ורעיון, אבל לא עלה לו דבר לראש. "אני לא יודע." הוא הודה לבסוף.

"כמו בנות, ברגע שהן מתעניינות בך אתה כבר לא רוצה אותן."

ניר החניק צחוק בגרונו. "ממש." אמר. "זה היה ממש שוביניסטי מצידך."

"אני צוחק." מאל אמר. הוא התרומם ופנה לדבר אל החתול. "היי, אתה. אנחנו נלך לאן שלא תרצה מחר, רק תיתן לנו לישון, בסדר?"

החתול יילל, כאילו הבין אותו. ניר התפלא מזה, אבל לא רצה למהר לייחס לזה חשיבות גדולה מדי. אם הוא באמת מבין אותם, אז זה כבר יהיה מוזר מדי. ועם זאת, נראה שכך באמת היה. רגעים אחדים לאחר האישור של מאל לגבי מה שהחתול חיכה לו כל כך, הוא קפץ מהמיטה של ניר בשביל ללכת לקראתו ולהתמקם על המיטה שלו. הוא יילל פעם נוספת.

"לא, לא," מאל אמר. הוא תפס בו מיד והוריד אותו אל הרצפה. "לא יקרה." הוא קבע בפניו. "לך לחדר של מארי, היא תשמח שתישן איתה."

מאל הצביע אל הדלת הפתוחה, והחתול הסתכל לכיוון. לקחו לו כמה שניות לעמוד במקומו עד שהחליט לקחת את רגליו ולצאת מהחדר בתנועותיו החלקות.

ניר נמרח על המזרן והתרפק על כך ששוב היה כולו שלו. הוא נשכב על גבו והסתכל על התקרה החשוכה.

"זה חתול מוזר." מאל הוסיף לומר.

ניר המהם באישור. הוא עצם את עיניו ומצא את עצמו שוקע חזרה לתוך השינה, אבל משהו מנע ממנו לקבל אותה לגמרי. "למה אמרת שנלך אחריו? נטלי לא הסכימה לנו לעשות את זה."

"בשביל שהוא ירד מאיתנו." הוא הודה, תוך כדי מסתדר בנוחות מתחת לשמיכה הדקה. ניר התאכזב מהתשובה שלו. "אבל... נראה מה יקרה מחר."

---

בפעם השנייה בה ניר פקח את עיניו הוא לא מיהר להישאר במיטה. הוא כמעט ניתר ממקומו ומיהר לרוץ אל מחוץ לחדר לכיוון השירותים. הוא צחצח שיניים ושטף את הפנים, וכשסיים את עיסוקיו חזר לחדר בשביל להחליף בגדים.

הוא מיהר לסיים להתארגן בשביל שיוכלו לצאת, זאת מבלי לשים לב שמאל אפילו לא הספיק להתעורר בעצמו. הוא פקח את עיניו רק כאשר ניר התחיל לחטט בארון שלו בשביל להחליט מה ילבש. הוא אסף בידו חולצה שחורה בעלת שרוולים ארוכים ומכנס ג'ינס כחול כהה וזרק אותם על המיטה שלו.

"מה אתה עושה?" מאל שאל, מתיישב על המזרן ומשפשף את עיניו.

"מתלבש ונועל נעליים." ניר השיב כאילו זה היה ברור מאליו. הוא חזר לשבת על מיטתו ופשט מעליו את החולצה שלו, חושף בפניו את צלקת החוט השחורה שהייתה טבועה על זרועו, זוחלת מפרק כף ידו המנוקב עד צד צווארו. הוא לא אהב להסתכל עליה. היא העבירה בו חלחלה אשר פעם נוספת הוא מיהר להתנער ממנה.

מאל נאנח. "תעצור ותנשום לרגע." הוא ביקש.

ניר עשה כדבריו ולקח אל ריאותיו נשימה גדולה. מלבד לגרום לו לשכוח לרגע מה הוא מתכוון לעשות, היא לא השפיעה עליו יותר מדי. הוא לקח את החולצה שבחר והלביש אותה על גופו.

באותו רגע, החתול הנחוש נכנס דרך הדלת כשבפיו הוא מחזיק פרח אדום ובין רגליו הוא מגלגל כדור גומי צהוב וקטן.

ניר הרגיש כאילו הוא נכנס לרגע אחד לתוך הזיה. הוא התבלבל מהחתול הזה יותר ויותר בכל רגע שעבר.

"אתה בטוח שזה נכון לעקוב אחריו?" מאל שאל, ספקן כמו היום שלפני.

"כן..." הוא השיב, אך בקול חלש ולא בטוח. בוודאי היה איזשהו היגיון בראש הקטן של היצור המשונה. הוא הרי צריך להיות יצירתי מאוד בשביל לגרום להם להבין מה הוא רוצה לומר, וניר הצליח להבין את זה. עדיין הייתה בו תקווה שלא השתגע כאשר החליט לקחת ברצינות את הביקור הלא שגרתי הזה.

החתול הניח את הפרח על הרצפה ושם את ידו על הכדור כדי שלא יברח ויתגלגל. הוא הרים את ראשו והסתכל על השניים, שהיו מבולבלים יותר משאי פעם היו.

"מה הוא רוצה שנעשה עם זה?" מאל שאל את אחיו.

"למה אתה חושב שאני יודע?" ניר שאל חזרה, כמעט חסר אונים. המבט שמאל העניק לו הטיל את כל האשמה עליו, וללא מילים, הוא הורה לו להיות האחראי. ניר כיווץ את עיניו ונאנח. "טוב..." הוא הסתכל על החפצים שהחתול הביא להם. "החתול רוצה שנלך אחריו. אולי הוא מנסה לומר לנו לאן?"

"עם פרח וכדור?" מאל פקפק בהשערה שלו.

"זה כנראה יותר מזה." ניר הסביר. "תראה, זה לא סתם פרח, זה ורד."

"כן? אז?"

"והכדור... בצבע צהוב. כמו... פרצוף מחייך?"

"או השמש." מאל אמר. "השמש. הורד. רוזנסול."

ניר חייך בעוקם. "תראו אותך, חושב." הוא משך אליו מבט מתרשם, אבל מאל לא הגיב כפי שהיה מצופה ממנו. הוא לא משך את כתפיו, כאילו הוא אומר שזה היה קל מדי, והוא לא חייך בזחיחות כאשר הביטחון שלו שב להתמלא. "מה?" ניר שאל אותו.

"רוזנסול..." הוא שילב את אצבעות ידיו אלה באלה בעיקשות, ומבטו החמיץ. "זה הגיוני. אנחנו צריכים ללכת." הוא אמר ומיהר לקום על רגליו. הוא ניגש לארון והחל לחפור בין המדפים בשביל למצוא לעצמו בגדים.

"מה הגיוני? למה אתה ממהר פתאום?" ניר שאל. הוא ניגש אל מאל, שכבר הכניס תחת ידו חולצה אדומה כהה וכעת חיפש מכנס שיהיה לו נוח. "מה יש ברוזנסול?"

"סיבה טובה להאמין שמשהו באמת קורה." מאל הסביר לו במילים מעורפלות. הוא לא רצה להסביר יותר מזה, זה היה ברור, לכן ניר לא חפר יותר מדי בשביל למצוא תשובה. הוא סמך עליו שהוא יודע על מה הוא מדבר.

לאחר שמאל החליף בגדים וניר שם על עצמו את הז'קט השחור בעל הצווארון אשר הסתיר את הצלקת שעל צווארו והרכיב את משקפיו הגדולים – בזכותו של מאל הוא לא שכח אותם על השידה – הם יצאו מחדרם בריצה שקטה. החתול דרש להוביל אותם, אבל הם הצליחו לעקוף אותו פעם אחר פעם.

ברגע שידו של מאל נגעה בידית הדלת והחתול התכונן להחליק החוצה, אל הצד השני, הם נעצרו על ידי קול של אישה שהקפיא את תנועותיהם. "לאן אתם הולכים בשעה הזאת?" היא שאלה. הקול היה שייך לנטלי, ערפדית ותיקה שנראתה כאישה בת ארבעים בערך. היא ישבה על אחת הספות בסלון וקראה עיתון. שיערה השחור היה אסוף לקוקו מפוזר שהחליק על כתפה, והיא עדיין הייתה לבושה בבגדים איתם ישנה. עיניה התקבעו על שני הנערים אשר החליפו בניהם מבטים מחשידים.

"לקנות דברים." ניר השיב לה.

"עם החתול הזה?" היא שאלה. "אמרתי לכם מה אני חושבת לגבי זה שאתם מתכוונים ללכת אחריו לתוך סכנה לא ידועה. למה אתם מפרים את האיסור שלי?"

"כי... את לא אמא שלנו?" מאל אמר, משתמש במילים שהצליחו לגרום לניר להקפיא את דמו. מעטות הפעמים בהן מאל העיז להתחצף לאנשים שכיבד – ונטלי הייתה מבין השמות שהופיעו בראש הרשימה. אם הוא עשה את זה בכזאת בוטות, זה רק אומר שאין לו פנאי להתייחס להטפות המוסר שלה כי יש משהו חשוב יותר שנמצא על הפרק.

"אדון מייר, אני מזכירה לך שמבחינת החוק אני יכולה להוציא צו שיחזיר אותך הביתה אם תעז לברוח." היא אמרה, סגרה את העיתון והניחה אותו על שולחן הקפה שנח לצד המקום בו התיישבה. היא קמה ומיהרה לקראתם – וב"מיהרה", הכוונה הייתה שהלכה ללא מאמץ כך שבתוך מאיות השנייה כבר עמדה מולם. זריזות על אנושית הייתה עוד הטבה שקיבלו על עצמם הערפדים. "אני מבינה את הדאגה שלכם, אבל זו לא הבעיה שלנו, לפחות לא עכשיו."

"אנחנו הולכים לרוזנסול." מאל הכריז מבלי להסס.

היא התפלאה ממה שאמר. עלה על פניה מבט דומה מאוד לאחד שעלה על פניו של מאל כאשר הבין לאן הם צריכים להגיע. "למה? מה יש לכם לחפש שם?" לפי גוון קולה, היא לא הייתה מאושרת מדי לשמוע על פיסת המידע החדשה. היא אפילו חששה.

"אנחנו לא יודעים, אבל... אני חושב שחשוב שנלך." ניר אמר. הוא התפלל בלבו שיצליחו לשכנע אותה.

"ה... איש מהטלוויזיה." היא אמרה, הצביעה אל עבר המסך הגדול שניצב במרכז הסלון. "אם הוא תפס איש זאב וגרם לו להשתנות מול מצלמה... הוא לא אדם רגיל. יש לו קלפים בשרוול, והוא לא יהסס להשתמש בהם."

"אנחנו יודעים." מאל אמר. "תסמכי עלינו."

"עליכם אני סומכת. על אחרים לא." היא אמרה. "אתם יודעים שאתם נכנסים לתחילתה של מלחמה?"

"בשביל למנוע אותה." ניר הוסיף להזכיר לה. "אנחנו לא טיפשים."

"אני יודעת שאתם לא." היא אמרה. "וזה עדיין לא מונע ממני לרצות לכלוא אתכם כאן עד שהכל ייגמר."

"זה לא יקרה." מאל הכריז בהרמת כף ידו. "אז מה את מציעה?"

"אני שונאת את זה, אבל... אני נותנת לכם רשות לנקוט בכל האמצעים. וכשאני אומרת 'בכל האמצעים', אני מתכוונת לאמצעים האסורים."

ניר הצטמרר רק מהמחשבה על מה שדיברה עליו. אף אחד מהם לא היה צריך להסביר מה הכוונה של נטלי הייתה, כי כל ערפד שמודע לעצמו יודע בדיוק מה אסור ומה מותר לו לעשות. ואם יורשה לניר לומר – הוא שנא את כל הדברים האסורים. אלו היו יכולות שנשאו איתם עוד מהימים העתיקים, מ"הערפדים הטהורים", שמועצת הערפדים אסרה על השימוש שלהם בתחילת המאה העשרים בעקבות ההתפתחות המוסרית של האנושות. אחד החוקים החיל איסור מוחלט להפוך בן אנוש לערפד אם טרם מלאו לו שלוש עשרה שנים – ניר הפך לערפד כחצי שנה לאחר יום ההולדת הזה. מאז, חייו לא היו אותו הדבר, בעיקר בגלל העובדה שהם התארכו ביותר ממאה שנה בהם הוא בילה את כל זמנו כנער מתבגר. זה היה יכול להיות סיוט מתמשך אם הוא לא היה מוקף באנשים אחרים שמצבם דומה.

"לא נעשה את זה אם לא נצטרך." מאל פנה אל ניר כאשר שם לב שקפא. הוא הוסיף לנער את ראשו ולמשוך חיוך דק על שפתיו לפני שפתח את הדלת ונתן לחתול לצאת. "אחרייך." הוא פרש את ידו לכיוון הכניסה, אומר לו להתקדם כדי שיוכלו לצאת מהבית.

ניר משך את גבותיו ותחב את ידיו לכיסי מכנסיו. הוא נד בראשו, לקח נשימה עמוקה ויצא החוצה, יורד על גרם המדרגות אל הגינה והולך לכיוון השער.

"אם את ממש דואגת, את יכולה להתקשר." מאל מסר הודעה אחרונה לנטלי לפני שסגר את הדלת.