זוקו היה חתול נאמן מאוד, והוא אהב להיות כזה. שלא כמו שאר חיות המחמד האחרות, הייתה לו מודעות גבוהה מאוד לגבי מה שקורה סביבו ולגבי מה שהוא צריך לעשות. למשל, באותו רגע, הוא ידע שלמרות הגירוש המנומס של טנא, היה עליו למצוא את הדרך שלו לסייע גם כן במשימה שלהם.

כאשר הוא והחברים החדשים שלו הלכו למסע משלהם, חתול האמזונות התכול הזה זמם תוכנית משלו.

טנא לא יאהב את זה, אבל הוא לא נמצא פה בשביל להחליט. בסופו של דבר הוא יודה לו מאוד.

זוקו עקב אחרי הריח. זה לא היה קשה. עוד מהבוקר של יום האתמול נשארו בחנות סממנים שעזרו לו למצוא את הדרך. הוא פסע על המדרכות בצעדים רכים וזריזים, פנה בעיקולי הרחובות ככל שהניחוח אחריו עקב התחזק. זה לא היה ניחוח רגיל. הוא היה חם, כמעט לוהט, והתערבבו בו שאריות חמוצות-מתקתקות שהצליחו לטשטש אותו לסירוגין. הוא לא זיהה את הריח הזה, אבל הוא חש שהיה מיוחד, והוא עקב אחריו עד שהגיע לשער חסום בגוון כסף.

השער היה נעול אוטומטית. למזלו של זוקו, לא לקחו לו שניות רבות בשביל להשתחל בין סורגי המתכת ולפרוץ פנימה, אל גינה רחבה שהובילה לבניין גדול בעל שתי קומות. כאשר הבין שהגיע למקום הנכון, הסתכל סביב וסקר את האזור. הוא חיפש לעצמו פרצה שתוכל להביא אותו פנימה.

כשהסתכל על קירות הבית, עלה לו רעיון.

הוא קפץ על אדן החלון ובדק אם יש מישהו בפנים. כאשר ראה שכן, הוא החל לטפוח על הזכוכית. בהתחלה, אף אחד לא שם לב אליו. הוא החליט לקחת צעד אחד נוסף קדימה, והחל לשרוט את הזכוכית. הוא טפח על החלון עם ציפורניו, וניסה לעשות כמה שיותר רעש.

לאחר ניסיונות חוזרים בהם זכה להתעלמות מוחלטת, הוא כבר חשב לוותר ולבדוק תוכנית אחרת, אבל אז קלט שמישהו מגיע לכיוונו. זו הייתה מישהי – ילדה צעירה, בת שמונה, אולי, בעלת שיער אדמוני ועיניים כהות שהודגשו על עורה החיוור. היא חייכה כשראתה אותו, וחשפה את שיניה. הייתה להן צורה מוזרה.

הילדה רצה לכיוון החלון ופתחה אותו. זוקו ניצל את ההזדמנות וקפץ פנימה. הוא עוד לא הספיק לרוץ קדימה ולהגיע לאנשים שישבו על הספות הרחוקות, וכבר זוג ידיים דקות משכו אותו והרימו אותו אל האוויר. הוא יילל ונופף ברגליו, אך זה לא עזר. הילדה הקטנה כבר אימצה אותו לחיקה.

-

"ניר! ניר!"

הוא שמע את מארי קוראת לו מרחוק, וראשו קפץ מיד. הוא ציפה שתחזור אליו עם חפיסת הקלפים שהלכה לחפש בשביל שיוכלו לשחק ביחד – כפי שהציע לה – אבל משהו גדול יותר היה כבול בין זרועותיה. והוא גם היה חי.

"מאיפה הוא הגיע?" הוא שאל ומיהר לקום מהספה עליה ישב. הוא התקרב אל מארי, אשר החזיקה בידיה חתול עטוף שכבת פרווה לבנה ועבה. הוא הסתכל עליו בעיניים גדולות, כאילו עדיין מנסה להבין מה לעשות במצב אליו נקלע. "רגע," הוא שם לב לסימן משונה על ראשו, והתקרב יותר. זה היה כתם תכול ומטושטש שהחליק במורד גבועד לזנבו הנפוח. הכתם הזה היה לו מוכר, ופתאום הוא נזכר למה. הוא כבר פגש את החיה קודם לכן, ולא לפני הרבה זמן.

"מאל!" הוא הסתובב וקרא לאחיו – זה לא שמע אותו ממקומו מאחורי הבית. הוא היה עסוק בשמירה על כדור הכדורגל בין רגליו מבלי לאפשר לדילן והאנטר לגנוב אותו. חיוך משועשע נמתח על פניו בעוד שני הילדים כמעט רבו במכות מי יתפוס בכדור ראשון. "מאל!" הוא צעק חזק יותר בעוד התקרב אל הדלת האחורית.

רק כאשר יצא החוצה, מאל הבחין בו. הוא בעיקר שם לב למבט קצר הרוח שנטבע על פניו. "מה?" הוא שאל, הקפיץ את הכדור לאוויר ותפס אותו בשתי ידיו.

"היי!" האטנר מיד התלונן. שיערו השחור היה מבולגן ופרוע ובגדיו הקצרים כבר הספיקו להתלכלך. "לא הוגן!"

"פסק זמן." מאל הכריז וזרק את הכדור לעברו של ניר. הוא התחמק ממנו ברגע הראשון ששם לב שעט עליו ונתן לו לברוח חזרה אל המגרש הקטן.

דילן היה הראשון לנצל את ההזדמנות ולרוץ לקראתו. האנטר רץ מיד אחריו, אבל פספס את ההזדמנות לזכות בכדור ברגע שדילן חטף אותו אליו. עיניו של הנער התכווצו בסיפוק תחת שיערותיו הבלונדיניות שהסתירו את מצחו, והוא חייך והוציא לשון במבט מתרברב.

האנטר נהם בכעס.

"מה?" מאל ניגש אל ניר, והסקרנות החלה להתפשט על פניו. הוא תהה מה קרה הפעם. כשאתה גר בבית שיש בו חמישה ילדים, משהו תמיד קורה, ובתור המבוגרים ביותר מבניהם –עד כמה שחמש עשרה נחשב בוגר – הם היו אחראיים לכל מה שקורה בהיעדרה של נטלי – בעלת הבית ואמו של האנטר.

"מארי מצאה חתול – "

"היא הרגה אותו ושתתה את הדם שלו?" מאל חתך אותו בשאלה.

"אה, לא." הוא אמר בתמיהה, מצטמרר רק מהמחשבה על כך, ובתנועה אגבית סידר את משקפיו על גשר אפו. הם שוב פעם הציקו לו.

"אז למה אתה נראה ממש מודאג?" מאל שאל, וכהרגלו, היה נינוח מאוד. הוא כמעט אף פעם לא לחוץ או דואג, והוא תמיד נוהג לקחת את כל מה שקורה בפרופורציות. או, טוב, אולי בפחות מדי פרופורציות. גם אם יעמוד מולו אדם עם אקדח, הוא כנראה יהיה שליו ויאמין שהכל נמצא בשליטתו.

ניר מתח את שפתיו. הוא עדיין ניסה להוכיח לעצמו שהוא באמת ראה נכון. "כי זה החתול של טנא."

עכשיו מאל נראה מבולבל. "בטוח?" הוא שאל.

ניר הנהן, ושב לסדר את משקפיו.

מאל משך בכתפיו. "טוב, מה אני יכול להגיד לך," הוא אמר. "החתול כנראה התאהב בנו ומצא את דרכו לכאן."

ניר לא התרשם מהניסיון שלו להצחיק. "אני לא חושב שזה המצב." הוא ענה ברצינות.

"טוב," מאל נאנח ונכנס חזרה פנימה. ניר הלך אחריו. הם מצאו את מארי יושבת על הספה כשהחתול בעל הלחיים העגולות יושב מולה ונותן לזנבו ליפול מקצה הספה בשלווה. היא ליטפה את ראשו, והוא גרגר בנעימות.

"מעניין." מאל אמר והתיישב לצד החיה על הספה. "מה אתה חושב?"הוא פנה אל ניר.

"שמשהו קרה לטנא אז הוא הגיע לכאן." ניר ענה.

"קרה? מה כבר יכול לקרות?" מאל שאל בטון מפקפק. ניר עצמו היה חלוק במחשבותיו בקשר להגעתו של החתול אל הבית, אבל הייתה לו תחושה טובה שהוא צודק. היו לו הראיות שלו שתמכו בדעתו.

"אני לא יודע אם משהו רע, אבל משהו בטח קרה. זה כנראה קשור לתשדיר הזה שראינו."

מאל נחר בבוז. "עם איש הזאב ההוא? בחייך, זו הייתה מתיחה."

"אתה באמת חושב?" ניר שאל. לשבריר שנייה נטה להאמין למה שמאל אמר, אבל אז חזר לעמוד על שלו. "זה היה נראה אמיתי מאוד."

"אי פעם ראית איש זאב משתנה?" מאל שאל.

"לא. אתה?" ניר החזיר לו בשאלה.

מאל שתק, חייך, ואז עיקם את מבטו. "לא."

"יופי, אז אתה גם לא יודע אם זה נכון או לא." ניר אמר והתקדם לעמוד מול החתול. הוא הסתכל עליו באותן עיניים גדולות, אבל הן לא הצליחו לספר לו הרבה. ואז הוא יילל, וקפץ מהספה ורץ בצעדים זריזים אל הדלת. החתול נצמד אליה וחיכה תוך כדי שהוא מעביר להם מבט משלו. נראה שהוא המתין להם שיבואו לקראתו.

"הוא רוצה שנלך אחריו." ניר הבין.

"כן, אני רואה." מאל אמר והשתרך על משענת הספה, מתענג על ההזדמנות שלו לשבת רגע. "לא, תודה."

"למה לא?" ניר מיהר לשאול אותו.

מאל פרש את זרועותיו לצדדים, מצביע בעקיפין אל מארי ואל האטנר ודילן שעדיין רבו בחוץ על הכדור המטופש. "אני לא אשאיר את הבית באחריות של דילן. הוא בקושי זוכר להאכיל את עצמו."

"אז נחכה שנטלי תחזור ונלך איתו." ניר הציע. הוא מצא את מקומו כאשר התיישב על מסעד הספה לצדו של מאל, והוא עדיין לא היה מוכן לוותר על ההצעה שלו.

"אתה שומע את עצמך?" מאל שאל. "אתה רוצה ללכת בעקבות חתול. זה ח-ת-ו-ל. אני מזכיר לך שהחיות האלה לא יהססו לאכול אותך אחרי שתמות."

"הוא לא נראה לי כמו חתול רגיל." ניר אמר.

"כמו שאנחנו לא ערפדים רגילים?" מאל שאל.

עברה בניהם שתיקה שנמשכה כמה רגעים. מארי התעלמה מדבריהם והתעסקה יותר בבהייה בחתול החדש שהתכוננה לאמץ. ההתעלמות המוחלטת שלה מהעולם החיצוני תמיד הצליחה להדהים את ניר. איכשהו, בכל רגע נתון בו רצתה, היא הייתה יכולה לברוח אל המחשבות שלה ולשכוח מכל השאר. בדרך כלל היא עשתה את זה כשאנשים מבוגרים דיברו לידה, כמו ברגע הזה.

"כולנו יודעים את זה." ניר אמר בחיוך. "אז, מה הסיבה האמיתית שאתה לא רוצה ללכת אחריו?"

"חוץ מהיגיון בריא?" מאל שאל בפה עקום.

ניר לא ענה לו. הוא הכיר אותו מספיק טוב בשביל לדעת שמאל יודע שאין בכך צורך. נירידע מה התשובה עוד מהרגע בו ראה איך הגיב לו, אך הוא רצה שמאל יודה בכך בעצמו.

"אתה יודע שאני לא אוהב להתעסק בעניינים של אחרים." הוא הודה. "אז למה שנלך בעקבות מישהו שאנחנו בקושי מכירים?"

"כי הוא עלול להיות בסכנה?" ניר ענה, אך לא היה בטוח בעצמו בדיוק. הוא התעסק יותר בחיפושים אחר תשובה שתספק אותו.

"נגיד וזה נכון, מה שראינו אתמול בטלויזיה," מאל אמר. "ומשהו קרה לטנא וזה באמת קשור לזה. למה שנסכן את עצמנו ככה? אין לנו את הפריבילגיה לעשות את זה."

"ממתי הפכת לאנוכי כל כך?" הוא שאל במבט חמוץ. גופו התחמם. הוא כעס.

מאל חייך בצורה זוויתית. זה לא היה חיוך של שמחה או יוהרה, אלא חיוך של תשישות ומיאוס. "מאז שכל המשפחה שלי נטבחה על ידי ציידים." הוא אמר בטון מריר, והזכיר לו את מה שאמור היה לדעת בעל פה. "אני מצטער שאני לא ממהר לסכן את מה שנשאר לי."

שיט. לבו נפל. ניר השפיל את מבטו ועצם את עיניו. עם אצבע אחת הוא הרים את המשקפיים שהחליקו על גשר אפו. "אני מצטער." הוא אמר ושפשף את מצחו.

"וממתי אתה הפכת לגיבור גדול?" מאל החזיר לו בשאלה. הוא מיהר לשכוח ממה שאמר כאילו היה עלה שחלף ברוח. זה היה מנהג שלו, כמעט – למהר להתעסק בדברים אחרים כאשר הוא מגיע לנושא שהוא שונא לדבר עליו.

"אני פשוט לא חושב שמה שראינו היה בדיחה, ואני חושב שלטנא קרה משהו שקשור לזה, וגם... אני חושש למירה."

מאל הרים גבה. "מירה? למה שמירה תהיה קשורה?"

"טנא עובד בחנות של אבא שלה והיא נמצאת שם ברוב היום. אם קרה לו משהו... אולי משהו קרה גם לה?"

מאל נאנח. "נדבר עם נטלי. ובינתיים," הוא הסתובב והסתכל על החתול שעדיין חיכה להם לצד הדלת, לא מוותר. "נראה למשך כמה זמן הוא יישאר כאן."