זו הייתה מכונית - פרטית, קטנה, לא חדשה במיוחד - והיא צפרה פתאום, כמה פעמים.

עוד לפני שהספיקו להסתכל עליה, היא כבר נעצרה.

טנא התיישר עם גבו. הוא הרגיש איך לבו מגביר את פעימותיו עם כל שנייה של המתנה נוספת, בה חיכו בעוד הנהג פותח את החלון.

"היי, ילדים, אתם בסדר?" האישה שישבה במושב הנהג פנתה אליהם מהקצה השני של הכביש.

הם שתקו, והיא חיכתה. קאלין היה הראשון לעשות את הצעד, והוא הסב את ראשו לשני הצדדים לפני שרץ לקראתה.

הוא רכן בכדי להסתכל דרך החלון והחל לדבר איתה, ואת מהלך השיחה טנא לא שמע. הוא ראה איך קאלין נושך את שפתיו, ואז מחייך ואז מהנהן אליה. במשך כל הזמן הזה תהה מה יצא מהמפגש הזה, ומה קאלין אומר לה. יכול להיות שהוא ממציא סיפור מטורף, יכול להיות שבכלל החליט לומר חלק מהאמת. בין כה וכה, טנא החל לחבר בראשו תשובות שונות למקרה שיידרש להשתמש בהן.

לאחר כחצי דקה קאלין פנה אל האחרים וסימן להם לגשת. "בואו!" הוא קרא אליהם, והם רצו לקראתו במעבר על הכביש הריק.

"קוראים לה הופ, והיא מציעה להסיע אותנו." הוא הסביר להם בקצרה את תוכן שיחתם האחרונה.

"היי!" הופ קראה מתוך המכונית. היא הייתה אישה כבת ארבעים, בעלת שיער כהה ומקורזל וידיים דקות. "תיכנסו."

קאלין אמר ללא מילים שיזדרזו, וכבר מצא לו את מקומו במושב שלצד הנהג.

מירה משכה בכתפיה ופתחה את הדלת שהובילה למושב האחורי של המכונית. היא גררה את עצמה עד לקצה השני של הרכב והתיישבה מאחורי הופ. שיי הסתכל על טנא כאילו חיפש אישור לקראת מה שיעשו. טנא עצמו לא היה בטוח לגבי זה, אך לא היה לו הרבה מה לומר. הוא סימן לו עם ראשו להיכנס, וזה מה ששיי עשה.

שלושתם ישבו מאחור - מירה, שיי וטנא, בסדר הזה - וקאלין ישב מקדימה. הרכב החל לנסוע, ויחד איתו, הופ לא חיכתה בשביל לשאול עוד שאלות.

"אז איפה הייתם עד עכשיו?" היא שאלה. כשהסתכל עליה, טנא הבחין בז'קט הגינס המוכתם בצבעים שלבשה. שיערה החום הסתדר ברשלנות לפקעת גבוהה מעל ראשה, והצבע על ציפורני ידיה כבר החל להתקלף. עניין אותו לדעת מי הייתה ומאיפה הגיעה, ובעצם, לאן עומדות פניה, כאשר הם נמצאים יחד איתה?

"ב... אגם... שיש כאן." קאלין הסביר כראש הקבוצה החדש. "לא יודע איך בכלל איבדנו את הדרך." הוא גיחך.

"וואו, יש לכם מזל שבדיוק עברתי. נראה שאפילו לא התארגנתם כמו שצריך." הופ אמרה. תוך כדי שהסתכלה על המראה העליונה שנתפסה על קדמת גג המכונית היא גם בחנה אותם, ואז בוודאי שמה לב שכל מה שהיה ברשותם היו הבגדים שעל גופם והתיק הקטן שמירה תלתה על כתפה. היא בוודאי פקפקה בתירוץ של קאלין כשאמר לה שטיילו באזור, אבל כל עוד לא עשתה דבר בקשר לזה, להם אין צורך לדאוג. עם זאת, טנא, מטבעו, דאג. לאן הם נוסעים

"לאן אנחנו נוסעים?" הוא החליט לשאול.

"גראונד-סיטי." קאלין כמעט התפרץ עם התשובה בפיו. הוא חייך קלות, כאילו העובדה שהיה בידו דבר מה רלוונטי שמחה אותו. הופ בקושי הספיקה להשיב בעצמה, והנער הצעיר כבר קפץ. טנא לא ראה את פניה בבירור, אך נדמה היה לו שחייכה.

ואז, הופ העלתה נושא משונה. משונה... עד כמה היה פופולרי כאשר אתה מסתובב עם שיי יותר מדי זמן. "אהבתי את השיער שלך." היא אמרה מבלי פנייה מסודרת, אך נראה שכולם הבינו למי דיברה.

שיי עצמו רצה להיות בטוח שבאמת אמרה את זה לו, ושאל אותה ללא מילים או תזוזת שפתיים האם הוא האחד אליו פנתה. "כן." הופ השיבה. "הוא מאוד ייחודי. מזכיר את של הבת שלי, למען האמת. היא גם צובעת את השיער."

בתוך המכונית רעם השקט, וקאלין, בתזוזה סיבובית של ראשו, הסתכל על שיי בשעשוע. שיי, כהרגלו, ניסה להבין למה כולם לפתע הסבו את כל תשומת הלב שלהם אליו.

הוא רכן לכיוונו של טנא מעט. "אני מפספס משהו, נכון?" הוא לחש בקול החלש ביותר שהיה מסוגל להוציא. זה לא היה קשה מדי בשבילו, אך כן בשביל טנא, שלקחו לו כמה רגעים להבין מה אמר.

"כן." הוא ענה לו לבסוף.

"אני רוצה לדעת מה זה?" שיי הוסיף לשאול.

טנא נד בראשו. "אני לא חושב."

שיי חשב, ואז הנהן. "אוקיי." הוא אמר, וחזר להישען על מושבו.

משם, השיחה על השיער של שיי - השלישית במספר - הסתיימה, עד לפעם הבאה, לפחות. הנסיעה המשיכה בצורה שקטה יותר, ולאחר כמה דקות נוספות הופ כבר עצרה את הרכב. הם עמדו על הכביש בצד ברחוב, קרוב לחנות בגדים קטנה וריקה.

"כאן זה בסדר?" היא שאלה.

"כן. תודה." קאלין השיב בחיוך, פתח את הדלת ויצא החוצה.

זה היה הסימן של טנא לצאת גם הוא. הוא פתח את הדלת הצמודה אליו ועלה על המדרכה הקרובה, שיי אחריו ומירה אחרי שניהם.

"היי," לפני שהחליטו לדבר על מה יהיו הצעדים הבאים שלהם, הופ פנתה אליהם פעם נוספת מתוך המכונית. קאלין התקרב כצעד וחצי אליה, מספיק כדי להיות כחלק מהשיחה המחודשת. "תשמרו על עצמכם."

"הא, כן, אנחנו נעשה את זה. תודה." קאלין הנהן וחייך אליה שוב, אמנם על פניו נראה היה שהרגיש טרוד מעט. הוא הספיק לנופף אליה לפני שהשתלבה חזרה בכביש, ואז מיהר להסתובב אל האחרים ולאגד אותם למעגל מצומק. "איבדנו זמן. עוד מעט יתחיל להחשיך."

"באמת?" מירה משכה את ראשה אל השמיים הצלולים, ניסתה לחפש את השמש כדי לבחון את מילותיו.
"מה אתם רוצים לעשות?" הוא שאל.

"רגע, אני שומע נכון?" טנא אמר. "אתה שואל את דעתנו?"

קאלין נאנח בשפתיים מתוחות. "אתה רוצה שאנהיג אתכם שוב?"

"שוב?" שיי תהה.

"כן, מין הסתם אני הייתי המנהיגה שלכם." מירה הצביעה על עצמה תוך כדי שחייכה בשעשוע.

"המ..." קאלין חשב איך להגיב לזה, אך עוד לפי שבכלל פצה את פיו, טנא כבר החליט לסיים את נושא השיחה הנוכחי.

"בחייכם, זה לא חשוב עכשיו. מה שחשוב זה להגיע לרוזנסול." הוא אמר. ידו נמשכה אל כיס מכנסיו האחורי והוא שלף מתוכו את הכסף ששמר מאותו בוקר. הוא לקח את אחד השטרות ונתן אותו למירה.

היא התבלבלה מיד מהמחווה. "מה?" שאלה.

"תסעי חזרה לבלאקווד." הוא אמר לה במבט שקט.

פניה התעוותו כאילו חטפה מכה בבטן. מבטה העיד שהתקשתה להבין מה רצה ממנה, ואולי אף נעלבה ממה שאמר. טנא חשב שזה מה שיקרה, אך הוא התעקש לזכור שאילו לא היו נתקעים עם הרכבת כבר הייתה נמצאת בביתה עכשיו, ושהוא פשוט מחזיר אותה למסלול. "למה?"

"כי... ההורים שלך מחכים לך. לא?" טנא השיב. הוא לא הבין את השאלה שלה.

מירה הופתעה ממה שאמר לה. לקחו לו כמה רגעים כדי להבין שמרוב כל הדברים שקרו כנראה שכחה בעצמה שזה מה שתכננה לעשות. "נכון." היא אמרה והנהנה, נשמעה מאוכזבת אך מלווה בהקלה בו זמנית. היא אחזה בתוכה בעוד הברה שרצתה לצאת, אך בסופו של דבר זו נבלעה בגרונה. במקום זאת, אמרה דבר אחר - "אבל... אתה יודע שיש לי מספיק כסף בשביל כרטיס, נכון?"

טנא הסב את עיניו אל ידו אשר החזיקה בשטר. הוא הרגיש מטופש מעט כי שכח מזה, בעיקר כי היא זו שקנתה את הכרטיסים בפעם הקודמת. "פשוט תיקחי את זה. ממני." הוא החליט לומר.

היא חייכה. "תודה." אמרה, ולקחה את מה שהביא לה.

הוא לא הספיק לומר להתראות, והיא כבר הקדימה אותו בחיבוק שהצליח לחנוק אותו. זו הייתה הפעם הראשונה שעמדו כל כך קרוב, כל כך צמודים אחד לשני, והלב שלו החליט להשתגע. הוא ניסה להסדיר את נשימתו אך הלחץ הצליח להשתלט עליו. דמו רתח תחת עורו, והוא השתדל שלא לעשות שום פעולה פזיזה באותו רגע. הוא פשוט עמד שם, נתן לידיו לעטוף אותה כאשר היא אחזה בו חזק.

"בהצלחה." היא אמרה כאשר התרחקה ממנו. טנא בלע את לשונו. הוא לא אמר לה כלום. לאחר כמה שניות בהן הסתכלה עליו וחיכתה, היא החליטה להסתובב לכיוונם של קאלין ושיי ולחבק גם אותם.

טנא מצא את עצמו מעוות את פניו. ברגע ששם לב, מיהר להתנער מכך.

"אל תעשו שטויות." היא ביקשה. קאלין חייך אליה, ושיי עדיין לא הבין מה קרה עד שגבותיו התקמטו. בתוך תוכו, טנא קיווה שלעומת התגובה של שיי, התגובה שלו תיראה הרבה פחות גרועה.

"אני יכול רק להבטיח לנסות." קאלין הרים יד כנשבע. על פניו הוא אמר בנחישות 'אני כנראה אעשה בדיוק את ההיפך, אבל תודה על האכפתיות'.

"שאני לא אשמע על הניסיון שלך בחדשות הערב." היא הזהירה. קאלין החניק צחוק תחת אפו.

"עוד אהיה מפורסם, את תראי."

מירה הניעה את ראשה לצדדים ונשפה מפיה עם חיוך דקיק. היא לא זזה, אך גופה היה קפוץ מעט, וככל שטנא הסתכל עליה יותר ככה הוא ראה עד כמה קשה היה לה לקחת את רגליה ולעזוב אותם שם. היא משכה את מבטיה לצדדים, כאילו חיפשה דבר מה שיגרום לה להישאר שם עוד קצת, מכל סיבה שהיא.

"את... רוצה שנלווה אותך לתחנה?" טנא שאל כאשר הבחין בהיסוסים שלה.

"לא, אני בסדר." מירה נדה בראשה ואספה את רגליה בכדי להסתובב ולעזוב. היא התחילה ללכת ולהתרחק מהם, תוך כדי נופפה בידה עם תקווה שיפגשו שוב ממש בקרוב, ועם כל צעד שלה עוררה בטנא עוד ניצן של חרדה.

הוא שמח שהייתה שם. היא עזרה לו, גם אם פחד על כל שנייה בה הייתה איתם. זו הייתה תחושה מוזרה, כאשר הלכה לצדם. הרבה מחשבות מבולבלות מילאו אותו וגרמו לו לחשוב יותר מדי דברים עד שלא ידע מה הוא בכלל רוצה. כאשר ראה את דמותה בורחת הרחק ממנו, משהו בו פשוט רצה לרדוף אחריה ולגרום לה לעצור.

ואז מה? אז הוא שוב יקלע לשתיקה. לא יהיה לו מה להגיד כי לא יוכל לספר למה עשה את זה. הוא עצמו לא יהיה בטוח בקשר לסיבה.