הוא אמר להם להתרכז, ולא להבחין בערפל שעמד מולם. זה היה דבר שקשה לעשות, היות וכל הספינה – אוונג'לין, כך קראו לה על פי ג'יימס – נכלאה בתוכו כאילו שמר אותה בתוך כדור בדולח. היא אפילו לא נעה. מבחינתו של טנא, אם לא היה יודע שזזו לפני כן, כבר היה חושב שנתקעו במקום ושאין בכוונתם להמשיך.

השלושה נעמדו בצמוד למעקה, קרוב לשיי שסקר עם עיניו נוף מוסתר. טנא הסתכל עליו, ורצונו לדעת מה נמצא באופק הפך חזק יותר.

"אתם פשוט צריכים להתעלם מהערפל הזה לחלוטין," קאלין אמר להם. "ואז תראו מה יש שם. זה באמת ממש פשוט."

"אם אתה אומר." מירה השיבה, ומשכה את מבטה אל האופק. היא הסתכלה לשם בתמיהה, פניה לא אומרות דבר. ואז, לפתע מצאה זיק של עניין. היא החלה לשים לב לדברים וחייכה. "היי, זה באמת עובד!"

"באמת?" טנא שאל.

"כן, תנסה בעצמך."

וכך הוא עשה. הוא לא חשב על כלום, רק בדק עם עיניו את העננה שעמדה מולו. הוא חשב לעצמו מה יכול להיות מאחוריה, מה הוא כבר יראה שם, ואז, הוא קלט קווים ברורים עולים על הצבע האטום. בהתחלה חשב שדמיין, אך לאט ובהדרגה הקווים הפכו ברורים יותר, והיו כסימוני מתאר של האופק, של מים ושמיים וקרקע רחוקה מאוד מכוסה גושים של יערות שנמשכו לצדדים. עד כמה שהתפעל שרק בעזרת מחשבותיו הצליח להסיט את המחסום מדרכו, היה חייב להודות שציפה ליותר. "אלה רק מים." הוא אמר.

"נו, ברור שזה רק מים. נכנסנו לאגם. למה ציפית? לארמון של בתולות ים?" קאלין שאל.

"זה יותר מדי לבקש?" טנא השיב באכזבה מוגזמת.

"נו טוב, אולי במסע הבא שלך." קאלין אמר. "עד שנגיע ל... אן שלא נגיע. לאן אנחנו שטים בכלל?" קאלין הסתובב וצפה על ג'יימס אוחז בהגה באופוריה. הוא התרגש כל כך, גם אם לא הראה זאת בשפת גופו. ראשו תיזז לכל מקום כדי לקלוט כמה שרק אפשר בפעם הראשונה שבה שטו. "היי, נער סיפון, לאן אנחנו שטים?" קאלין שאל אותו, וזה מיד משך אליו את ראשו.

"זה קפטן, בבקשה." ג'יימס דרש לתקן אותו. "קפטן ג'יימס קאש. ו..." הוא נתן לעצמו לחשוב לכמה רגעים עד שמשך בכתפיו. "אני לא יודע. לאן שהרוח תיקח אותנו."

"אז אנחנו שטים בלי מטרה? ומה אם נגיע למקום מסוכן?" קאלין שאל, תמה לגבי התנהגותו של הזומבי הצעיר.

"אנחנו מתים, אני לא דואג." אמר. "אבל בקשר אליכם... טוב, לא חשבתי עד הסוף על הנושא הזה."

"אתה לא מרבה לחשוב עד הסוף, מה?" קאלין אמר.

"אני פועל לפי הסיטואציה." ג'יימס הודה. "היי, אם אתם כל כך רוצים להגיע לאנשהו, תמיד תוכלו לקפוץ אל המים ולשחות ליבשה."

"כן... אנחנו לא עושים את זה." מירה התערבה בשיח. "הספיקו לי הטבילות במים לשנה הקרובה."

"אתה יכול לקחת אותנו ליבשה הקרובה?" טנא שאל אותו.

ג'יימס שתק לרגע. "אני מניח."

"אז נשמח מאוד אם תעשה את זה."

"אתה מבקש כל כך יפה..." ג'יימס אמר, מחייך קלות תוך כדי שהוא מניח לרגע מההגה ושם עליו את ידיו בנינוחות. "כן, בטח. אין בעיה."

ובכך, לא זמן רב לאחר מכן, הספינה הרדופה הגיעה לחוף מבטחים. הוא היה ריק מאוד, רובו מכוסה דשא ואדמה יבשה, והתפרש לשטח גדול יותר שנעלם באופק לקראת ניצני יערות שהתפזרו פה ושם באי סדר רחוק.

קאלין היה הראשון לקפוץ מהספינה כאשר התנדנד על חבל שהשליך אותו אל הקרקע. הוא ניתר בקפיצה ורכן קדימה, כופף את רגליו וקימר את גבו כאילו כבר היה מאומן בנחיתות מהסוג הזה. כשהתרומם, שיי כבר נחת אחריו על החוף. רגליו כשלו כשניסה להתיישר והוא כמעט מעד קדימה. קאלין הושיט את ידיו בכדי לעזור לו, אבל שיי סירב כאשר הצליח למצוא בעצמו את שיווי המשקל הנחוץ כדי לא להביך את עצמו.

טנא ומירה עדיין עמדו על הסיפון. החבל שלקח את שיי למטה כבר חזר אליהם ונמשך אל ידיה של מירה, כמורה עליה שעכשיו תורה. היא בלעה את רוקה ונראתה מעט חוששת.

"אין לך מה לפחד, כבר עשית את זה קודם." טנא הזכיר לה.

"קודם עליתי למעלה, עכשיו אני בערך זורקת את עצמי מכמה מטרים. יש הבדל." היא אמרה, מנסה בתנועה מונעת שלא להסתכל למטה.

"את רוצה שאעשה את זה קודם?" טנא שאל.

"לא, זה בסדר." מירה אמרה ולקחה נשימה אל ריאותיה. "ואתה לא מפחד?"

"ברור שכן, אבל זה לא יעזור לי לעמוד כאן סתם ככה כל היום. אם זו הדרך היחידה לרדת מהספינה הזאת, אני מניח שאין ברירה אחרת."

"תראו אותך, תופס אומץ." מירה גיחכה, ידיה מתהדקות על החבל שהחזיקה. "זה חדש."

טנא בא להשיב לה, אך נקטע על ידי קריאתו של קאלין כשפנה לעברם. מבט מאוס ביקר את פניו, ונראה שהוא התאפק שלא להשתולל. "אני חייב להפריד אתכם כל הזמן בשביל שלא תבזבזו את הזמן בדיבורים? קדימה!"

"בסדר, בסדר!" מירה החזירה לו בצעקה. היא נאנחה והתקדמה לקצה הספינה, בולעת את רוקה כאשר היא נותנת לגופה ליפול ולהימשך אל החוף ואז לנחות רגליה. ידיה השתחררו מהחבל שחזר לכיוונו של טנא והשתחל בין אצבעותיו בכוח מבלי כוונה להשתחרר. היא מעדה בחוסר שיווי משקל, וקאלין תפס בה לפני שנפלה.

"היי, לפני שאתה הולך, רק רציתי להגיד לך תודה." ג'יימס הסב את תשומת לבו של טנא כשנעמד לפתע לצדו. הוא התהדר במעיל החדש שלו, ותפס בדש הארוך שלו כמגונן עליו במקומו.

טנא חייך. "כן, אין בעיה."

"אז אם אי פעם תצטרך עזרה, פשוט... תשרוק מול המים, ואוונג'לין תגיע."

"איך אוונג'לין תגיע בדיוק? ואיך תשמע אותי שורק? ואיך תדע שזה אני?" טנא התחיל להציף את ג'יימס בשאלות שגרמו לו להתבלבל ממה שאמר, אך הזומבי הצעיר לא התרגש במיוחד, הוא נראה נינוח כבדרך כלל.

"אני קפטן של ספינת רפאים. חוקי המרחב לא קיימים במצב הזה." הוא השיב לו בפשטות, ואז הוסיף, "אל תדאג. ואל תיקח את עצמך ביותר מדי רצינות."

"הא?" טנא ניסה להבין למה ג'יימס אמר את זה, אבל לא הספיק לחשוב עוד מחשבה נוספת לפני שקוצר הרוח של החבל שהחזיק גרם לו להתנער בחזרה למציאות בלית ברירה. נראה שלחבל הזה הייתה אישיות משלו. הוא לא רצה שטנא ימתין שם יותר, אפילו לא עוד קצת, וברגע שהבחין שטנא מתחיל לשחרר ממנו כבר כרך את עצמו סביב פרק כף ידו ומשך אותו למטה. טנא צעק, ועוד לפני שהספיק להבין מה קורה, כבר טעם את האדמה שנדבקה על שפתיו. הוא מיהר להתרומם ולנקות את פניו ששרפו מהכאב המפתיע, וירק כמה פעמים כדי להיפטר מכל הלכלוך שנדבק ללשונו.

"אלוהים, אתה בסדר?" מירה הייתה הראשונה לשאול על מצבו. היא רצה לקראתו והתכופפה לצדו.

טנא השליך מבט עוין אל הספינה. "החבל הזה פשוט שונא אותי."

מירה נרגעה ונאנחה בהקלה. "לפחות אתה לא בוכה." היא אמרה ומשכה בכתפיה.

"אני לא בוכה!" טנא מחה תוך כדי שהתרומם חזרה על רגליו. הוא ניקה את בגדיו מהלכלוך הטרי שהצטבר עליהם, מבלי שזה ייצור שינוי של ממש. הוא הרגיש מטונף, והוא באמת היה ככה. הבגדים שלו עדיין היו לחים מהטבילה הקודמת שלהם באגם, וזה יותר מסייע לכל דבר אפשרי להרוס אותם לחלוטין.

"טנא, יש שני סוגים של גברים בעולם – אלה שבוכים... ושקרנים." מירה הסבירה תוך כדי שהוא המשיך לנסות לנקות את עצמו, ללא הועיל.

טנא גיחך וגלגל את עיניו. "אם את אומרת."

"אני אומרת. זה נכון."

"קדימה, ג'ק וג'יל, בואו נמשיך!" קאלין חתך אותם בגסות וטפח על גבו של טנא בכדי שיתחיל לזוז. אף על פי שזה די הרגיז אותו, טנא בחר להתעלם ועשה כרצונו.

שניהם היו המובילים במשלחת הקטנה שהמשיכה להתרחק מהמים אל השטחים, אל אזורים שניטעו בנקודות של עצים והיו חשופים לאור השמש. כאשר טנא הסתכל למעלה, שם לב שכבר זזה ממרכז השמיים.

עבר הרבה זמן מאז יצאו. ולחשוב שהוא קיווה שזה יהיה מהיר. לא עלה בדעתו שעד כדי כך שגה.

הם המשיכו ללכת אחרי קאלין, שצעדיו היו אסרטיביים ובטוחים וממוקדים במטרה. לטנא יצא לשאול אותו לאן הם הולכים, וקאלין השיב לו שהוא עוקב אחרי החושים שלו. טנא רק הנהן, ושיי בא והוסיף להזכיר לכולם שהחושים של אנשי הזאב אף פעם לא טועים.

"טוב, בדרך כלל," קאלין משך בכתפיו ואף גיחך בחוסר נעימות. "לפעמים אני גם מחליט להתעלם מהם בתקווה שהמוח שלי יודע טוב יותר. תשעים ותשע אחוזים מהזמן אני מוכיח לעצמי שזה לא נכון, אבל אז זה כבר מאוחר מדי."

"אתה מדבר על..." טנא אמר, אך לא רצה להשלים את המשפט. הוא קיווה שקאלין יבין על מה חשב.
"כן." קאלין נאנח, נזכר בדרך הטיפשית שבגללה פאוור הצליח לכלוא אותו. "העקשנות של אנשי הזאב יכולה להיות גדולה יותר מהחושים שלהם, אפילו. זו מלחמה בלתי נגמרת בין מה שאתה רוצה לעשות לבין מה שאתה אמור לעשות כדי לא למות בגיל צעיר." הוא נעצר וסרק את האזור סביב – העצים החלו להצטמצם אלה אל אלה עד שדמו לגדרות מבולבלות של ענפים ירוקים וחומים. הם נמשכו מעלה, הסתירו את האזור הרחב עד שהארבעה לפתע מצאו את עצמם בתוך קהל סבוך של אילנים, כאשר רק חריצים מזוגזגים הראו להם את הדרך.

"אתה בטוח שאנחנו הולכים למקום הנכון?" מירה שאלה בעוד התקדמה לצדו, כמעט עוקפת אותו.

קאלין נחר בבוז. "תני לי קצת יותר קרדיט." ביקש ממנה. הוא לקח מספר צעדים מהירים קדימה, ניתר בתנועות חלקות בין גזעי העצים, ואז נעצר וצהל בגאווה יחידה. "הא!"

"מה זה?" מירה מיהרה לרוץ אליו. אחריה רץ טנא, ואחריו שיי.

מתברר שהם הגיעו לכביש שנתחם בין עצים. הוא היה סלול ובנוי, ונמשך אל אופק חלק.

"רואים? אמרתי לכם." קאלין חייך בשמחה. "בואו נלך בדרך הזאת, בטוח יהיה איזה מבנה או מקום מיושב כלשהו, ומשם כבר נוכל למצוא את עצמנו ולהגיע לרוזנסול."

השלושה הסכימו להצעתו – כי לא הייתה להם אפשרות טובה יותר – והם החלו ללכת בצמוד לדרך. היה שקט. הרוח עמדה וקולות נטושים היו היחידים שמילאו את הרקע. אף אחד לא דיבר, לא היה להם מה לומר. הם פשוט חיכו והמתינו תוך כדי שהמשיכו בדרכם.

רגליו של טנא כבר החלו לכאוב. אם לא כאבו קודם לכן, עכשיו הן כבר החלו לדקור. הוא לא היה רגיל להתאמץ כל כך הרבה, וללכת כל כך הרבה, ולהיות מותש בצורה כזאת. עיניו כבר התייאשו מלהחזיק את עצמן. הוא מצא את עצמו מנקר לסירוגין עד שכמעט נרדם תוך כדי הליכה. בפעם השלישית שראשו נפל מירה טלטלה את כתפו והחזירה אותו למשימתם.

היא לא אמרה כלום, וטנא לא הסתכל עליה, אך הייתה לו הרגשה שגם היא מתחילה להתעייף. לעומתו, היא לא נתנה לזה לעצור אותה. היא אזרה את כל הכוחות שלה עד שיגיע הרגע בו יוכלו להתענג מחדש על מנוחה.

ואז הוא הסתכל לאחור, אל הכיוון השני ממנו הכביש נמתח. הוא עצר.

"מה זה?" מירה שאלה, הסתכלה גם כן. זה גרם לשיי ולקאלין להסתובב ולהסתכל גם הם לאותו אזור.

"אני לא יודע." טנא הודה, וכתיקון לתשובה שלו הם הבחינו לפתע בכתם מרובע ושחור שמיהר לדהור לכיוונם. הוא הלך והתגבש לצורה אחידה, ישרה ומכנית, אשר הביאה עימה נהמות מנוע מתחזקות.