"מה – איך – איך זה קרה?" מירה החליטה להתקרב אל הספינה. חבל נוסף קפץ מטה, והיא הצליחה לתפוס אותו תוך כדי התרשמות עצמית מהזריזות של תנועותיה. "אני גם עולה."

"אה, מירה!" טנא רץ לקראתה, אך זו כבר עקבה אחרי ג'יימס ונעלמה גם כן. ברגע שהתקרב גם הוא, נחבט על ידי חבל הרפאים שביקש לסייע. הוא מעד לאחור בצעדים מבולבלים, וכתפו החבולה פעמה ממקום הפגיעה. "מה לעזאזל?" הוא שפשף את האזור השורף ונאנח. החבל צנח וחיכה ללא רוח. הוא המתין שיתפוס בו, לכן זה מה שעשה, גם אם פקפק בהחלטה הזאת.

והייתה לו סיבה טובה לפקפק בה. ברגע שאחז בחבל הוא משך אותו למעלה, ועוד לפני שטנא בכלל הבין מה קורה סביבו, כבר מצא את עצמו נוחת עם רגליו על רצפת עץ קשה ואטומה לחלוטין. לרגע איבד משיווי משקלו, אבל מהר מאוד הצליח להתיישר כראוי.

מולו עמדה מירה. היא התקרבה אליו כדי לעזור לו להתייצב.

"תודה." טנא אמר. מאחוריו כבר שמע מספר חבטות קלות שהעידו שאנשים נוספים עלו אחריהם. מירה הסבה את מבטה וחייכה.

"איפה ג'יימס?" קאלין, שהיה מבין האורחים הבאים שהגיעו לסיפון, ניגש אליהם ושאל.

מירה משכה בכתפיה. "רגע אחד היה כאן, ורגע אחד נעלם."

"לאן הוא כבר היה יכול להיעלם?" טנא תהה. ראשו פנה לכיוון רצפת הסיפון, שדמתה לפתע לדבר מה שונה לגמרי מהזהות החצויה של הספינה שהתנשאה מעל המים כרוח פרצים. היא כוסתה בערפל דקיק שקשר אותה יחד, ממוסגר מלמעלה על ידי חוטים לבנים שכאילו שומרים שלא תתפרק לחתיכות. מהמקום בו עמדו הספינה נראתה חדשה מתמיד. בקלות היה אפשר לחשוב שזו הפעם הראשונה בה שחררו אותה מהחבלים הישר אל הים.

בעוד הוא סרק את הסיפון, עיניו נתקלו בדלת פתוחה שמוקמה על רצפת העץ. היא הייתה פתוחה, והוא מיהר לגשת אליה ולהתכופף להציץ פנימה. הוא שמע רעשים מסורבלים מגיעים מלמטה. "ג'יימס?" שאל.

"כן?" הזומבי הפיראט הצעיר קרא לו מתוך חשכת החדר. טנא התפלא שהוא מצליח לראות מה הוא עושה שם. או שבעצם... הוא לא מצליח, וזו הסיבה לרעשים ששמע.

"אתה בסדר?" הוא שאל. תוך כדי שאר הנוכחים התקרבו גם הם.

"מצאתי – " הוא משך את ידו אל מחוץ לפתח כשפיסת בד גדולה ומגושמת באחיזתו. הוא זרק אותה מעלה ותיפס על שלבי הסולם בכדי לחזור לסיפון.

"מה זה?" הזומבי נמוך הקומה אמר. מבטו נראה נרגז מעט, אף על פי שכך נראה היה מאז שטנא ראה אותו לראשונה.

"המעיל החדש שלי." ג'יימס לקח את פריט הלבוש החדש שמצא בפנים והשתחל אליו בזריזות. זה היה מעיל אדום כהה שהגיע עד קרסוליו, והוא היה מעוטר כפתורי זהב ומחויט בחוטים שחורים וזוג כיסים גדולים במיוחד. ג'יימס הרגיש גאה כל כך במציאה שלו עד שסנטרו התרומם גבוה כל כך כך שכמעט הסתכל הישר אל השמיים. "זה מעיל הקפטן. אני הקפטן עכשיו."

"מה?" זוג התאומים החיוורים נדהמו בו בזמן. הפיראט הנמוך המשיך להרצין את פניו.

"בחייכם, זה רק ברור מאליו שאני אהיה הקפטן אחרי שנזרקנו מהספינה. בגללי."

"איך זה קרה, באמת?" טנא שאל.

"טוב, אחרי שעזבתם שאר הצוות גילה מה עשיתי, אז קפטן גולד רצה להעיף אותי מהספינה. שלושת אלה התנגדו לזה, אז הוא זרק את כולנו."

"הגיוני, אחרי הכל." קאלין העיר בשקט.

"ולמזלנו הצלחנו להחטיא את המים. ואז לפגוש שדוני יער שנתנו לנו אוכל, כמעט להירטב באמת, למצוא הריסות של ספינה ולרדוף אותה, עד שסוף כל סוף כולנו כאן."

"ואנחנו צריכים לעזוב לפני שהשדונים האלה יגלו שאנחנו כאן, לא?" מירה אמרה. "זו הייתה המטרה של כל הגשם המדומה הזה, נכון?"

"נכון." טנא ענה.

"הו, אם ככה, אין בעיה." ג'יימס רץ לכיוון הגה הספינה. הוא מוקם על במה בקצה הסיפון, מתחת למפרש גדול ופתוח, וחיכה שמישהו יניח עליו את ידיו. המישהו הזה היה ג'יימס, שבפעולה הזו כבר קבע על עצמו את תפקיד הקפטן ללא כל בקשה נוספת. "אני מכריז על המסע הראשון של הספינה..." הוא אמר בקול מתגבר, ראשו נמשך אל מפרשי הספינה שמיד התעקלו על ידי משב רוח פתאומי. "אוונג'לין." הוא הכריז בחיוך, לא שם לב למבטים החמוצים שצוות הפיראטים הפנה אליו, ואז מיהר לסובב את ההגה בחצי מעגל.

הספינה החלה לשוט. הנוף מסביבה גווע לאט עד שנבלעו בתוך עלטה משונה.

"וואו," שיי שקע בסביבתם עם עיניו, מבטיו רצים לכל עבר אף על פי שטנא לא ראה ממה יש לו להתרגש. ערפל כיסה כמעט את הכל עד שבקושי היית מסוגל לדעת מה נמצא מולך. הספינה כאילו עמדה במקום, לא רעדה אפילו קצת, אבל שיי הזדרז ורץ אל מעקה הספינה בכדי למצוא מקום תצפית טוב יותר, על... על מה?

"אנחנו זזים בכלל?" טנא אמר, מבולבל. אם לא היה יודע יותר טוב, היה יכול להישבע שלא זזו מילימטר. אבל כשהסתכל לאחור, היכן שהיה יכול לראות רמז לחוף ממנו הגיעו, כבר לא ראה דבר. עכשיו נישאו בחלל חסר כיוון, למקום לא ידוע.

קאלין החניק צחוק מגרונו. "רואים שמעולם לא התמודדת עם קסם." אמר.

טנא קימט את מצחו. "מה זאת אומרת?"

"בכל מה שנוגע לרוחות, אתה חייב להתרכז."

"הם זומבים, לא רוחות." טנא אמר.

"זומבים אלה רק רוחות שהגוף שלהם נשמר." קאלין הסביר. לפתע הוא לקח על עצמו את התפקיד שבמשך כל הזמן הזה יוחס דווקא לשיי. "ובגלל שרוחות הן לא חומריות, כל אשליה שלהן חייבת להיפטר בעזרת המחשבה שלך בלבד. זו גם הסיבה שאפשר להבחין בנשמות סוררות רק דרך עדשת המצלמה – כי הן מציגות את מה שנמצא, והרוחות לא מסוגלות לתעתע בכך."

"אבל לא תמיד רואים רוחות. לפעמים הן שם ולפעמים לא." מירה אמרה.

"זה נכון. רוחות הן חמקמקות, הן מסוגלות לזוז במהירות האור. שום דבר חומרי לא משפיע עליהן, אתה חייב להיות נקי לגמרי ממחשבות בשביל להבחין בהן."

"איך אתה יודע כל כך הרבה?" מירה שאלה.

"אם אתה גר בעיירה מלאה בקסם, אתה חייב לדעת כל מה שצריך לדעת." קאלין אמר תוך כדי שהגניב חיוך אל שיניו המשוננות.

עיירה מלאה בקסם... טנא נזכר. "לא סיפרת לנו מה קרה עם פאוור בסוף." הוא העלה את הנושא לפתע, ונראה שקאלין לא הבין על מה דיבר. "ברכבת. דיברת על פאוור ועל הדרך בה הגיע לרוזנסול, אבל לא המשכת."

"הו, נכון." קאלין אמר, צמצם את עיניו אשר איבדו את ניצוץ ההתרגשות כמעט מיד.

"אז מה קרה?" טנא שאל.

קאלין לקח אל עצמו נשימה. הוא שילב את ידיו על חזהו ותוך כדי ניסה לחשוב מה לומר. "משהו מוזר." ענה. "הוא הסתגר בחדר במלון, יצא מעט מאוד פעמים, ורק בשביל לחקור כל מיני מקומות בעיירה. בניין העירייה, המשטרה, בית הספר, הפנימייה... דווקא, אני זוכר שביום שהוא ביקר בפנימייה היה היום האחרון שמישהו ממש ראה אותו. אחר כך לא שמעתי עליו דבר, אבל אנשים דיברו, וממה שהבנתי, הוא מצא מקום בבית הסוהר הנטוש שמחוץ לרוזנסול. אף אחד לא התקרב לשם. במשך תקופה הוא כבר לא נראה בעיירה עד שחשבנו שפשוט עזב. ואז החלו להיעלם אנשים. מיד חשדנו בו. כמה מכשפים החליטו לבדוק את המבנה הנטוש, והם גילו שהם לא מסוגלים להיכנס אליו, כאילו יש איזשהו כוח חזק שלא נותן להם לעבור. ואז..." הוא השפיל את עיניו, מבטו הוטל בכאב אל הרצפה. "אז החלטתי להיות טיפש. הלכתי לבדוק אם מה שאומרים נכון, ואיילין עקבה אחרי. פגשנו בחיילים, והם לקחו את שנינו. הדבר הבא שאני זוכר זה שהתעוררתי בתא צפוף, ואחרי כמה ימים... כבר הגעתי אלייך."

"אני מצטערת." מירה אמרה בקול עדין.

"אל תצטערי. אני צריך להצטער. אמרו לנו להישאר בפנים והחלטתי לא להקשיב."

"אתה גר בפנימייה? זו שדיברת עליה?" טנא שאל פתאום. "כי... אמרת שהיא המשפחה היחידה שלך."

"כן." קאלין ענה. "זה מקום מדהים, באמת. גרתי שם מאז שאני זוכר את עצמי."

"אתה זוכר מה קרה כשפאוור הגיע לשם?"

"לא ממש יכולתי להתעמק, אבל... כן שמתי לב שתומאס מתנהג מוזר בקרבתו. תומאס הוא המורה שם, 'איש חינוך', אם תרצו לקרוא לזה ככה. הוא מכשף, אף על פי שמעולם לא ראיתי אותו משתמש בקסמים."

"אולי הוא יודע מה הסיפור שלו." טנא הסתקרן לדעת.

"אתה באמת חושב?" הוא שאל. נדמה היה שקאלין לא הצליח להאמין לרעיון הזה. הוא הוסיף לגחך קלות כשדמיין לעצמו את האפשרות. "הוא די מוזר לפעמים, אבל לחשוב שהוא מכיר את פאוור ולא עושה כלום בקשר למה שקורה איתו, זה לא נשמע לי נכון."

"לא אמרתי 'מכיר'. לאו דווקא זה. זאת אומרת, אולי יש משהו מעבר, משהו גדול יותר. אולי התומאס הזה יודע."

"או שכמו כולנו, הוא חש חלחלה בכל פעם שהוא מסתכל על הפרופסור המשוגע." קאלין אמר. "הוא תמיד כל כך פרנואיד?" קאלין פנה אל מירה. זו הנהנה.

"אני לא..." טנא בא למחות על כך, אבל אז הבין שהמילה שלו כנראה לא תוכל להחזיק. הוא באמת די פרנואיד כשמדובר בדברים כמו אלה, שעוסקים בקסם. "טוב..."

"זה בסדר לא להיות בטוח." קאלין אמר. "בחייך, אף אחד בעולם הזה לא באמת בטוח בשום דבר. ומי שכן, טוב, הוא שקרן מצויין."

"תודה. אני מניח." טנא אמר, משך בכתפיו. לא היה לו מושג האם להיות נינוח מזה, או להתחיל לדאוג יותר.

"בואו נבדוק את הנוף, אראה לכם איך לעשות את זה בלי שום בעיה." קאלין הצביע על מעקה הסיפון, אל האזור בו שיי עמד וצפה בקיר מעורפל וסמיך, אטום עוד יותר מלפני כן. היה מוזר לחשוב שהוא באמת מסוגל לראות משהו דרכו, כי טנא הרגיש שאם יעמוד בקצה ירגיש כמו עיוור.

הם הלכו יחד עם קאלין כשהוא בראש, בציפייה לדעת מה מסתירה ספינת הרפאים.