"לזומבים אסור לגעת במים, נכון?" טנא הפתיע את ג'יימס בשאלה שלו.

"כן." ג'יימס השיב, מהסס מעט לגבי מה שאמר.

טנא הנהן קלות. "אז כשתראו את הסימן תתחילו לרוץ ולעזוב את האזור הזה. אתם תדעו מה זה, רק תביטו לשמיים."

"על מה אתה מדבר?" הפיראט שאל, וטנא לא ידע מה לומר לו. הוא לא רצה להסתכן שישמעו אותו ולא רצה לבזבז עוד זמן על דיבורים.

"אתם תראו. רק תסתכלו על השמיים, וברגע המתאים תרוצו, כמה שיותר מהר."

ג'יימס נאנח. עיניו הכהות נראו עייפות מתמיד. "בסדר."

"יופי." טנא אמר וחזר ללכת יחד עם שיי. הם עברו בין העצים במסלול ישר, עד שהגיעו לחלקה אחרת בה נפרש מאגר מים גדול. הוא נמלט מצדו האחד לכיוון נהר שהתבצר בין שני צוקי הרים, אותו מקום ממנו הגיעו, ונמשך ונעלם באופק צבוע תכלת.

היו הריסות ושברי עץ זרוקים על שפת המים, סוחבים עליהם ירוקת ולחות נרקבת, כאילו דבר מה גדול נזרק והתנפץ שם לפני זמן רב. טנא פסע לכיוון קו המים ולקח אליו נשימה עמוקה. הוא ניסה להיזכר איך הצליח לשלוט בכוחות שלו בפעם הקודמת, ותהה האם אחיזה במים אמורה להיות שונה מאחיזה בחפצים דוממים.

"אתה צריך להתרכז." שיי ניגש לעמוד לצדו והביט במים גם כן. הם היו שקטים באותו רגע, והתקפלו בגלים כמעט בלתי מורגשים על ידי גלישות רוח קלות במיוחד. "קודם כל אתה צריך להתמקד במה שאתה עושה, ולא בשום דבר אחר, ואז אתה צריך למשוך את כל הכוחות שלך לכיוון החלק בגוף שיהיה כלי הביצוע שלך. בדרך כלל זה הידיים, איתם הכי קל לאחוז קסם, אבל אפשר להשתמש גם ברגליים או בראש אם אתה חייב." אז הוא הרים יד אחת שלו באוויר, והיא זהרה באור התכול המוכר שפצע סימנים עתיקים על גבי אצבעות ידיו. בועת מים בהקה ועלתה ממקומה, רק במעט, כדי לתת לטנא לחזות בה. היא מיד התנפצה, ברגע ש-שיי עיוות את ידו ומשך נשימה שורקת בין שיניו.

טנא הגדיל את עיניו בפליאה. "אתה מסוגל להזיז דברים בכוח המחשבה?"

"לא בצורה טובה, ורק דברים אורגניים טבעיים, כמו מים או צמחים או... דברים דומים." שיי הסתכל עליו בפנים מוארות. "אבל אתה טוב יותר בזה, אצלך זה פשוט." הוא שב להסתכל על האגם. "כל מה שאתה צריך לעשות זה לקחת כמות מספיקה של מים שתוכל לדמות גשם במשך כמה רגעים."

"כמות מספיקה... זה יהיה כבד." טנא אמר.

"נכון." שיי הסכים. "אבל אתה יכול לעשות את זה."

טנא השפיל את מבטו וצפה במים החלקים נעים לכיוונו בערך, רק מחכים שיתפוס בהם. "אתה בטוח?"

"אתה לא?"

טנא שתק. הוא גיחך ומשך את אפו מעלה, לוקח נשימה אחת נוספת לפני שניער את ראשו והתעשת על עצמו. "לא, אני בטוח. אני בטוח, בוא נעשה את זה."

הוא התחיל במשחק עם המים. הוא העביר את אצבעותיו מימין לשמאל והמים נעו אחריו באדוות נמשכות. הוא משך את אצבעותיו מעלה, והמים קיפצו. הוא הרים אותן ונעצר, והמים ניצבו כעמוד מטפטף ויציב.

"זה טוב," שיי אמר. "תנסה ליצור כדור ולהפריד אותו מהמים."

וכך הוא עשה. הוא מתח את ידו לכדי אחיזת רפאים, כאילו תפס בחפץ עגול ובלתי נראה, וסובב את פרק כף ידו בעדינות. כוח הוטל על עצמותיו, כאילו מנסה למחוץ אותן אך לא מסוגל, בעוד הוא הרים את ידו יחד עם כדור מים רעוע. הוא היה בגודל של כדור בייסבול, ובעל משקל דומה.

עיניו שטו לכיוונו של שיי. הוא ראה שחייך.

"אני אנסה להגדיל אותו." טנא אמר.

"כן, תעשה את זה." שיי השיב.

טנא לקח את ידו השנייה והחליק אותה באוויר. בתנועה מעגלית של אצבעותיו הוא הצליח למשוך מהאגם זרם מים אשר השתלב לכדור שהחזיק ונספג לתוכו והכביד עליו במשקל ובגודל. הוא המשיך בכך, וראה איך הכדור גדל עוד ועוד. הוא נאלץ להשתמש בשתי ידיו עכשיו, כי הכדור כבר הכביד עליו מאוד. הפעם, ידע שאם יאבד אחיזה, ידיו באמת עלולות להימחץ מהכוח שלו.

הוא החזיק את עצמו, בלע רוק ונשם בסדירות. הוא ניסה להתעלם מהכאב שרק הלך וגדל. עוד קצת, רק עוד קצת והוא ימשוך את הכדור ויפרוש אותו מעל חלקת היער וייתן לו לטפטף.

ואז, זרועו נתפסה על ידי כף יד צנומה שכמעט הוציאה אותו מריכוז. כדור המים רעד לרגע, ואז קיבל גוון בוהק של צבע תכול. שיי אחז בטנא ונתן לו חלק מהאנרגיה שלו. הידיים שלו בהקו מהכוח, אך לא היה לו זמן להתפעל.

ברגע שהכדור הפך גדול מספיק, טנא הסיט יד אחת לכיוון היער, והמים השתחלו באוויר לזרם נחשי ששחה הרחק. הוא התקבע במקומו בשמיים, כמעט בלתי נראה, אור השמש מחליק על גבי צורתו השקופה, ואז זולג עם טיפות מים שנעלמו ברקיע הבהיר. קצת ועוד קצת, טפטפו מטה, עוד ועוד, בזרם גדול יותר וחזק יותר שהפך במהירות לענן מדומה שהטיל את גשמיו לשמחת השדונים.

טנא היה יכול להישבע ששמע צהלות מהדהדות ממרחק, ואיתם גם צעקות בהלה. לא עבר זמן רב עד שכמה דמויות מוכרות רצו לכיוונם כשמבטים מבועתים על פניהם.

"אתה אדם מטורף!" ג'יימס צעק אליהם מרחוק, תוך כדי כמעט מועד בריצה משובשת. מאחוריו, צמודים אל זנבו, רצו שלושת הפיראטים הנוספים שהיו עמו – זוג האחים הכחושים למראה והאיש נמוך הקומה שדידה עם רגלו העשויה עץ.

"משהו קרה לכם?" טנא שאל, פוער את עיניו בחשש למענה.

ג'יימס, שנעמד לצדו, לא מתנשף אפילו קצת אחרי הנסיגה מקרחת היער הקסומה, הסב את ראשו אל חבריו. הם הסתכלו עליו במבטים ריקים מעט, לא נותנים תשובה. "יש לך מזל." הפיראט הצעיר השיב.

טנא משך בכתפיו. הוא הטה את ראשו בכדי לבדוק האם הגיעו עוד אנשים אחריהם. "איפה מירה וקאלין?"

ג'יימס נד בראשו. "אין לי מושג." אמר, ופנה לקראת שפת האגם כי עיניו קלטו דבר מה. הוא גיחך כשהתכופף בזהירות לקראת הריסות העץ המטונפות.

טנא עדיין הסתכל על נוף החורשה. הוא פחד. אולי מירה וקאלין לא הספיקו ללכת משם? אולי הם כלל לא חשבו על לעזוב את המקום? אולי אפילו הסתבכו עם השדונים בעקבות ההיעלמות שלהם? הדאגה ניקרה את מחשבותיו בעצבנות, ועיניו דבקו אך ורק על האופק, זזו מימין לשמאל במטרה לחפש תזוזה כלשהי.

ואז, מתוך גזעי העצים המוצללים, צצו לפתע זוג דמויות צעירות. הם מיהרו לנוע, אך לא רצו. בצעדים זריזים הם באו והתקרבו אל אזור המים עד שנעמדו מול טנא ושיי.

מירה שילבה את ידיה הספוגות, ומבט עוין ועייף חרש את פניה. שיערה האדמוני הבהיר הכהה את צבעו בגלל המים ונדבק אל לחייה, ובגדיה שבו להירטב כליל. קאלין היה כמוה, משוך כולו במים צוננים, אך פחות נרגז ממנה. הוא ניער את ראשו והתיז טיפות מים לכל עבר.

"אה, קאלין!" מירה הסתירה את פניה עם זרועותיה. טנא הספיק רק לעצום את עיניו בעוד הוא קיבל על עצמו התזה בלתי נמנעת.

"מצטער, ריפלקס." הוא אמר, ממשיך להתנער בצמרמורות חוזרות שעברו בכל גופו.

"מה קרה?!" מירה כמעט תקפה את טנא בשאלה-דרישה שלה. עיניה רשפו בזעם שהשתדלה לשמור בתוכה.
"קודם כל, אני מצטער." הוא משך חיוך עדין על פניו.

"אל תחייך." היא אמרה בקול קר. הוא מיד השמיט מעצמו את המבט החברותי בכוונתו. "הרגשתי טוב מאוד עד שהחלטת לשפוך את כל האוקיינוס על הראש שלנו."

"הא, איך ידעת שזה אני?" שאל, מצביע על עצמו.

"מי זה עוד יכול להיות?" היא אמרה. "וחוץ מזה, ראיתי את ההילה שהייתה על המים, אז הנחתי שזה לא טבעי."

"למען האמת, ההילה הזאת זה היה הוא." טנא הצביע על שיי, וזה רק יישר את ראשו והזדקף.

"הוא צודק, זה חלק מהקסם שלי." שיי הודה בכנות.

מירה נאנחה. "אני ממש רוצה להכות אותך עכשיו."

טנא התכופף לפניה, קד והפנה את ראשו אל הקרקע. "אני מוכן."

הוא לא זכה לשמוע תשובה, לכן חיכה. עיניו התקבעו על האדמה, מתוכה בצבצו ניצני דשא קטנטנים, והוא הסתכל עליה, בהה והמתין.

מכה חזקה ומכוונת על ראשו הצליחה לזעזע אותו ולגרום לו להתכווץ בעצמו. הוא נפל על ברכיו בתנועה כושלת וכיסה את מקום הכאב. "אאו!" הוא קרא בקול שקט.

"אין לך מה לבכות עכשיו. אחרי ששרדת שלוש מאות שנה, זה לא מה שיהרוג אותך." היא אמרה לו ופסעה על פניו בכדי לעמוד על החוף.

"מה היא אמרה?" קאלין התכופף אליו ושאל.

טנא הרים את ראשו, כי רק אז צצה בו ההבנה לגבי מה שמירה אמרה. הוא חזה בעיניו המוזהבות של קאלין מקרוב מאוד, והן התכווצו בחשדנות. פיו החמיץ גם כן, במחווה של תהייה.

"כן, מה היא אמרה?" שיי התכופף אליהם חלקית, עדיין עומד כשרגליו ישרות.

"טוב..." טנא שפשף את מקום המכה ואז נאנח. מירה הייתה חזקה יותר ממה שחשב.

"תראו, תראו, תראו!" מירה תפסה בשרוול חולצתו של טנא עוד לפני שהתאושש ממה שקרה רק לפני מספר שניות, והוא כבר מצא את עצמו חוזר לעמוד אל מול קו המים, לצדה של מירה, וחוזה בדבר מה שלא היה מסוגל להאמין לו.

קודקוד של ספינה נסק מעלה מתוך האגם ונמשך בעצמו אל החוף, גורף בקושי את האדמה עליה נסע מבלי ליפול. ספינת מפרשים ישנה ועצומה בגודלה התנשאה עם גופה מעליהם, והיא הייתה צלולה לחלוטין עד שהיית מסוגל לצפות במה שניצב מאחוריה.

"מה זה לעזאזל?" טנא שאל, מסיט את מבטו אל ג'יימס, שהתפעל מהרגע. עיניו נצצו, עד כמה שעיניים כמו שלו היו מסוגלות לבהוק בחיות שכזאת. הוא חזה בכלי השייט המהודר בהתרגשות שהתבטאה בחיוך חושף שיניים. בידו הוא החזיק את אחד הקרשים המנופצים שלפני רגע שכבו על האדמה.

"ספינת רפאים." שיי ענה.

"כן!" ג'יימס צהל וזימר, ופסע בצעדי ריקוד עקומים לאורכה של הספינה. "ידעתי שאני מזהה את העץ הזה. ידעתי שזו תהיה ספינה! אני כל כך גאה בעצמי על זה שכבר לא אכפת לי שכמעט מחקת את הקיום שלנו."

טנא פשוט הנהן, משתדל שלא להיעלב מההערה הזאת, שאחרי הכל, הייתה די מוצדקת.

"איך זה אפשרי?" טנא שאל את שיי. הוא עדיין התפעל מהגילוי החדש של ג'יימס.

"חפצים הופכים לרדופים ברגע שרוח של מת מקושרת אליהם. אני מניח שהרוח של ג'יימס מקושרת לספינה הזאת."

"איך?" טנא פנה אל ג'יימס הפעם.

"היגיון. כשנגעתי בחלק הזה ששייך לספינה, הגוף שלי, שמקושר לרוח שלי, התקשר אליה. הגוף שלי הוא החפץ הרדוף, ועכשיו גם הספינה."

"וואו,"

"כן, אני זומבי חכם."

"וזה גם היה צירוף מקרים, נכון?" קאלין אמר, גם הוא מסתכל על הספינה בהתרשמות.

"כן, אחד גדול." ג'יימס הנהן ומשך את ידו למעלה. חבל ארוך ועבה נזרק אליו בכוח בלתי נראה, והוא תפס בו היטב בשתי ידיו. "אני עולה." הוא הודיע והחל לרוץ בצעדים קלים קדימה. החבל משך אותו למעלה וג'יימס נלקח בתנועה חפוזה אל הסיפון, בתוכו נעלם.