"אני לא רואה כלום." שיי בחן את כפות ידיו של טנא, כפי שביקש. הן היו חלקות וצחות, עירומות מכל פגע.

"כן, בדיוק." טנא אמר. "תראה לי את שלך."

שיי הרים אליו את ראשו. עיניו סיפרו שלא הבין את הדרישה שלו, אך למרות זאת, הוא לא פקפק בו. הוא הגיש את ידיו קדימה ונתן לטנא להסתכל עליהן מקרוב.

לתדהמתו, טנא ראה שגם ידיו שלו נמצאו ללא פגם. הייתה רק צלקת מעוקלת ולא ברורה נטועה על שורש כף ידו, אך זו לא הייתה מה שחיפש. "הן בסדר." הוא התפלא בקול.

"כן." שיי אישר. הוא ניסה לקרוא את טנא בעקשנות, אבל נראה שלא הצליח. עיניו התמקדו עליו כמו עיני נץ על טרף, כמעט מבקעות את נשמתו מגופו בכוח, מנסות להבין לאן הוא חותר. הוא הרפה את גופו ונתן לעצמו להירגע ולחשוב בשנית על מה שטנא אמר. עם ידו האחת תפס בצלקת החשופה, מנסה להסתיר אותה עד כמה שניתן ועובר עליה בתנועות חריפות וחוזרות. "ריפאתי אותן מהפציעות של חבלי הספינה." הנער הסביר לבסוף, ונתן לטנא להרגיש הקלה. הוא כבר חשש שמשהו מוזר מתרחש אם קאלין היה היחיד שנפצע.

כשטנא שב להרים את ראשו הוא קלט על פניו של שיי את מבט התדהמה. לפתע הבין למה התבקש להראות את ידיו.

"אבל לא ריפאתי אותך." הוא אמר. "איך זה אפשרי? אתה יכול להבריא פצעים?"

טנא נד בראשו. "אין לי מושג. רגע אחד החבלים פצעו אותי, רגע לאחר מכן כבר הייתי בסדר."

שיי נד בראשו גם כן, בתכיפות רבה יותר. "זה לא הגיוני." הוא קבע. "אתה לא אמור להחלים סתם ככה."

"כבר קבענו שאני לא מכשף," טנא אמר. "מה האפשרויות שלי?"

"ערפדים... אנשי-זאב... כישופים..." הוא מלמל מתחת לשפתיו פרטים שונים. "שום דבר שאני מכיר."

"יש משהו שאתה לא מכיר?" טנא תהה.

"אני בספק." שיי אמר. ברגע הזה הוא הצליח לבנות ולהרוס את חששותיו של טנא בו זמנית. שיי נראה היה כאחד שיודע הכל. הוא גם התהדר בעובדה הזאת עד שכמעט היה ברור שכדאי להקשיב לו. עכשיו הוא מודה שהוא לא יודע מה נמצא מולו. אז אם הוא לא יכול לספק תשובה, מה הסיכוי שיש מישהו שיכול... "אבל אנחנו נבין, בסופו של דבר." הוא הוסיף ואמר, עדיין לא מאבד לגמרי את התקווה.

עיניו של טנא הושפלו אל הקרקע מבלי שאפילו שם לב. תשומת לבו הופנתה לפתע לצבע הירוק של עלי הדשא - הם היו ירוקים כל כך, טהורים, צחים, ולא טבעיים כלל. אולי זה הקסם ששורר במקום, הוא חשב, אולי הקסם גורם להם להיראות כפלא נקי של הטבע.

לקח לו זמן לקלוט ש-שיי המשיך לדבר איתו. כאשר זה קרה, הוא מיהר להרים אליו את ראשו.

"הבטחתי להקדיש את חיי בשביל לעזור לאלה שזקוקים לכך. ועכשיו זו תהיה המשימה שלי. חייב להיות הסבר למה שאתה ואני מתכוון למצוא אותו."

שיי הצליח לרומם את רוחו. המבט הנחוש בעיניו אמר הכל - הוא מוכן להשקיע, וגם לו חשוב לפצח את החידה שנכתבה מולם, לא פחות מלטנא. זה היה מספיק בשביל לנטוע בו תקווה.

טנא חייך. "אנחנו מתכוונים למצוא אותו. אל תזרוק אותי עדיין."

"הו, אני לא." שיי ענה. "אלא אם כן תחליט להציק יותר מדי, ואז איאלץ לזרוק אותך."

טנא צחק. הוא ראה איך שפתיו של שיי מתעקלות לחיוך כן.

הוא החליט להשליך כמה מבטים סביב. שום דבר מיוחד לא התרחש עדיין. קאלין ומירה כבר סיימו לאכול, ועכשיו הם פשוט ישבו ודיברו. עיניהם כמעט נעצמו לאחר הארוחה המספקת. השדונים המשיכו להתעסק במאורע המרגש שלהם, בו האלים נחתו סוף כל סוף מהשמיים, וג'יימס רדף אחריהם בשביל למתן את רצונם. הם לא הפסיקו להתעקש לגבי הבעיה הגדולה שהם חייבים לפתור.

"איך נצא מפה?" טנא לחש אל שיי.

שיי הסתכל עליו. לאחר מכן הוא הפנה מבט אל השדונים הנלהבים, ואז שב להסתכל עליו. "הם מדברים על ניסים. אין כזה דבר."

"הבנתי את זה. שמעתי." טנא אמר. "אבל... הם רוצים שנעשה משהו?"

"אני חושב שכן." שיי הודה. הוא לא נראה מודאג מדי לגבי הציפייה הלא הגיונית של היצורים האלה, והאמת היא שטנא עצמו גם לא דאג. אחרי שנמלטו מספינה של פיראטים מתים למחצה בדרך הכי עגומה שאפשר, הוא הרגיש כאילו בריחה מחבורת שדוני יער תהיה בשבילם משחק ילדים.

שיי התרומם פתאום וניגש אל השדון שהמשיך להציק לג'יימס בקשר לנס שרצה. הוא התכופף והתיישב מולו, נשען על ברכיו כשידיו נחות על הרגליים שלו. "אולי נוכל לעזור." הוא אמר לו. חיוך רחב התנוסס על גבי פניו של השדון הקטן כמעט מיד.

"באמת?" ג'יימס התפלא.

"בוא נבדוק." שיי אמר. "מה הבעיה?"

השדון סימן לשיי להתקרב יותר. שיי הופתע מהבקשה המשונה, אבל החליט להקשיב לו לאחר היסוס חצוי של רגע. השדון לחש באוזנו מספר דברים שגרמו לו להרים גבה. "גשם?" הוא שאל. השדון ביקש ממנו להתקרב פעם נוספת, וכך שיי עשה. הוא סיפר לו עוד כמה דברים בשיחת הסתר שלהם. "זה מה שהוא עשה?" שיי נראה מתעניין כהרגלו. כל דבר חדש שהתקשר לנושא החביב עליו הצליח לעורר את הסקרנות שלו. "איך הוא נראה בדיוק? גם הוא נפל מהשמיים?" השדון השיב לו במילים שקטות, כל כך שקטות עד שנראה ששפתיו בקושי זזו. "אני מבין." שיי סיים את התחקיר וחזר לעמוד על שתי רגליים.

הוא פנה חזרה לכיוונו של טנא, וטנא מיהר לעמוד על רגליו ולהתקרב אל שיי. "מה הוא אמר לך?"

שיי הניח אצבע על שפתיו בבקשה לשמור על קולו. "הוא אמר שאסור להכריז על משאלות בקול."

טנא כיווץ את עיניו כלא מבין.

"הוא אמר שלפני כמעט שלושת אלפים שנה הגיע לאזור אל," שיי החל להסביר את דברי השדון בקול חלש, חלש עוד יותר מקולו הרגיל. הוא השתדל לשמור על רצונו של השדון, גם אם בעיניו טון קולו כנראה לא ישנה הרבה. הם לא באמת אלים, שום פעולה שלהם לא תהיה גורלית. אבל כל עוד השדונים לא יודעים את זה, כנראה שיאלצו לשתף איתם פעולה. "זה היה זמן בצורת, והאל הוריד עליהם גשם. זה לא היה גשם רגיל, הייתה בו עוצמה שגרמה ליבול שלהם לגדול פי עשרה. הוא נפל מהשמיים, לכן הם מאמינים שבגלל שנפלנו מהשמיים גם אנחנו... אלים."

"אבל לא נפלנו מהשמיים. נפלנו מהספינה, מטרים ספורים לתוך הנהר." טנא אמר.

"נכון. אותנו הם לא ראו. הם ראו את ג'יימס ואת החברים שלו - " שיי הצביע לכיוון הפיראט הצעיר. עכשיו, לאחר ששיי נתן לשדון קצת ממבוקשו, ג'יימס הצליח למצוא פרצה ולברוח לכיוון החבורה קטנה שחיכתה בקצה השולחן. טנא הצליח לזהות שניים מהם - אלה היו התאומים הצנומים שעמדו לצד קפטן גולד כשרק עלה לספינה. הם ישבו על בולי עץ יחד עם איש זקן וקטן מאוד, זהוב שיער ושפם, כשקב עץ אחד מחליף את רגלו השמאלית ורטייה אחת מכסה את עינו הימנית, והם התווכחו זה עם זה. ג'יימס קימט את מצחו ושפשף את אפו עם ידו הלבנה. נראה שגם הוא כבר הרגיש עייף מהמקום.

זה לא היה ממש מפתיע. אחרי הכל, כל מה שיש לזומבים לעשות הוא לבזבז את הזמן. אין להם פנאי או רצון לאכול, לשתות או אפילו לנוח. מין הסתם שישיבה חסרת בסיס באמצע שום מקום תעבור להם כעינוי מתמשך.

" - הם נפלו מהספינה עצמה. בגלל שקסם הרפאים שלה מסתיר אותה מרחוק, הם חשבו שהם נפלו מהשמיים, כמו האל ההוא."

"ומי זה בדיוק האל ההוא?" טנא שאל בחשד.

"הם אמרו שהיה לו שיער כהה ופנים ארוכות, עיניים ירוקות ובוהקות, חיוך ממורק, והוא לבש חליפה מחויטת וכובע שוליים נמוך."

התיאור שניתן לו הרגיש מוכר מדי, אך טנא לא מיהר להתהלך שולל. "זה יכול להיות כל אחד." הוא אמר.

"נכון, אבל אני לא חושב שזה יהיה כל אחד." שיי אמר. טנא השתדל שלא להתחיל ולדמיין את הסיכוי בו אותו בחור מוזר שקרא בשמו מבלי לדעת מי הוא, יהיה אותו אל מסתורי שהביא גשם לשדוני היער. "הסיכוי ששני טריקסטרים שונים יפעלו באותו מקום, גם אם זה בהפרש כל כך גדול בשנים, הוא קלוש מאוד."

"טריקסטרים?" טנא תהה.

"טריקסטרים. תעלולנים, קוסמי-על. הם כמעט חצי אלים. לא אלים אמיתיים, כי אין דבר כזה. הם מסוגלים לעשות כמעט הכל - לשגר אנשים, להקפיא את הזמן, לצפות את הבאות... זה רק חלק קטן מאוד מהיכולות שלהם."

"הא," טנא שפשף את ידו בחוסר נוחות. "וטריקסטרים מסוגלים לרפא את עצמם מבלי לדעת?"

"אתה לא טריקסטר." שיי קטל את השערתו מיד. כתפיו של טנא נשמטו באכזבה. "טריקסטרים שולטים בכל מה שהם עושים, וכל דבר שהם עושים הוא אשליה. זה - " הוא הצביע על ידיו של טנא. "זה לא אשליה. זה אמיתי."

"וחזרנו לנקודת ההתחלה." הוא אמר לעצמו, בוחן את ידיו שוב, תוהה מה לעזאזל לא בסדר.

"יש לנו שתי אפשרויות - " שיי החל להסביר, מתעלם ממה שטנא אמר. "להיעלם מכאן מבלי שהם ישימו לב, או להוריד להם גשם."

טנא צמצם את עיניו. "איך בדיוק נוריד להם גשם?" הוא שאל. "כי אני לא חושב שנצליח לברוח מהם בזמן הקרוב."

שיי אימץ את מבטו ונשך את שפתיו בעוד הוא חשב. "קוסמים יהיו מסוגלים לעשות את זה, אבל אין בנינו כאלה. חוץ ממך, כמובן."

"מה אני יכול לעשות? להעיף מים מהנהר לשמיים?" טנא צחק, אבל עיניו של שיי נפערו בעקבות ההצעה. הוא הזדקף והדביק את עיניו על טנא בציפייה, מחכה שיאשר את הרעיון שהעלה בעצמו. "רגע, אתה רציני?" טנא שאל.

שיי החמיץ את מבטו. "כן." הוא ענה בבירור.

"זה בכלל יעבוד?" טנא היה ספקן.

"זה חייב לעבוד, כי אין לנו אפשרות אחרת." שיי סובב את ראשו לכיוון השדונים - אלה היו עסוקים בצהלות התרגשות לקראת הנס המיוחל. הם דיברו בניהם בקולות דקים, התרוצצו זה לכיוונו של זה בהכנות מוקדמות.
בטנא התעוררה ההרגשה שמה שהם עושים לא בסדר, אך הוא חייב את עצמו להתעלם ממנה. לא הייתה להם אפשרות להתייחס לדברים מהסוג הזה, לא כשתנודות השעון רודפות אותם.

טנא לקח נשימה. "בסדר."

שיי שב לדבר עם השדונים, וטנא הלך אחריו. "אנחנו נעזור לכם." הוא אמר להם, והם צווחו בהתרגשות. טנא סתם את אוזניו כתגובה אוטומטית. "אבל אנחנו צריכים להתרחק בשביל זה. אל תדאגו, נדאג לגבי הבקשה שלכם."

"תודה!" דובר השדונים לקח אליו את ידיו של שיי ומשך אותו בעוצמה כל כך אדירה עד שהנער נאלץ ליפול על ברכיו. הוא היה בשוק מהכוח הבלתי צפוי שלקח אותו, והוא נשאר המום גם כאשר השדון המשיך לדבר איתו. "מה שאתם עושים לא מובן מאליו. אנחנו נמשיך להתפלל עבורכם בכל לילה, כתודה על כך שאתם שומרים עלינו."

שיי בלע את רוקו. "כן... אין בעיה." הוא חילץ את ידיו מאחיזתו של השדון והתרומם מחדש על רגליו. הוא הסתובב וסימן לטנא לבוא איתו, ושניהם עזבו יחד את החלקה הירוקה לטובת שביל משוסע בין העצים.