"באמת?" כתפיו של טנא נפלו ברקע צלצול פעמון. "ואני חשבתי שהפס הבלונדיני שלי מגניב." הוא נגע בקבוצת השערות הבהירה שעיטרה את קדמת ראשו. הוא שב להיזכר עד כמה לא אהב את הקישוט הטבעי הזה שמעולם לא הצליח להיפטר ממנו. הוא ניסה, באמת שניסה. לא פעם חשב שאם פשוט יגזור את השיער שלו במקום המדויק הכתם ייעלם לתמיד, אך הוא טעה. בכל פעם הוא טעה.

"גם שלך מגניב, אבל גם של שיי מגניב. כולכם מגניבים!" היא הכריזה והרימה מעט את מבטה. "וגם של מאל מגניב. אם שמת לב, יש לו פס אדום. הוא אומר שזה טבעי, אבל אני לא מאמינה לו." חיוך עקום קישט את פניה.

טנא הרים גבה במבט מריר. עד כמה שרצה לשכוח ממאל הוא מעולם לא הצליח. "כן." הוא נזכר בבחור שלדעתו היה נאה מדי בשביל להסתובב לצד... כל אחד. משהו במראה שלו גרם לטנא לשמור מרחק. הוא לא הרגיש טבעי בעיניו ולא יצא להבין למה. משהו בעור הפנים שלו, בעיניים שלו, בצורה הכללית של כל חזותו החיצונית, גרם לו לחשוב שהוא עומד מול אישיות כמעט קוסמית. הוא שנא לחשוב על זה. הוא שנא את העובדה שלא מצא בו שום פגם.

מאל מייר היה אחד מחבריה של מירה בבית הספר, והוא והחבר הכי טוב שלו, ניר אנדרווד, הגיעו לפעמים לחנות. לפי דעתו של טנא זה היה בגלל שלא היה להם משהו טוב יותר לעשות, כמו תמיד. האופי של שניהם היה בלתי נסבל עד מתיש נפשית, והוא התקשה להבין איך מירה מצליחה לסבול אותם. הם תמיד העירו הערות זה לזה ועשו שטויות. הוא שנא כאשר הפריעו לו לעבוד ועוד יותר שנא כאשר החליטו לקרוא לו "טן-טן" מסיבה מסוימת.

"אוי נו, טנא, הם לא עד כדי כך נוראיים." נראה היה כאילו טנא היה שקוף מדי עם הבעותיו.

הוא נאנח. "בשבילך, אולי."

"שמח לדעת שאתה מת עליי." הוא שמע מאחוריו קול מוכר שהקפיץ אותו כהוגן.

טנא עיוות את פניו בבהלה והסתובב באיטיות על עקביו. מולו, איך לא, עמדו מאל וניר בכבודם ובעצמם. עכשיו הוא הבין למה מירה הזכירה את מאל פתאום – הוא עמד ממש מאחוריו. איכשהו טנא לא הצליח לקלוט אותו שם, וגם לא את ניר שעמד לצדו. לעזאזל, דווקא עכשיו האינטואיציות שלו בגדו בו וגרמו לו להיראות כאידיוט.

למאל, כפי שמירה הזכירה, היה פס אדום שהסתווה מאחורי שיערותיו השחורות אשר הסתירו חלק נרחב ממצחו. הוא היה גבוה יותר מטנא ומרשים יותר ממנו. עורו היה בהיר ועיניו שחורות, מראה פניו הכללי דמה לאחד של הדוגמנים בשלטי החוצות, עם עצמות לחיים רכות וגבוהות וסנטר מחודד. הוא לבש חולצה מכופתרת לבנה ומכנס שחור, וכהרגלו, על כתפיו נתלה הז'קט השחור שלו כאשר נקשר עם שרווליו הארוכים במורד גבו, והזכיר סוג של גלימה קצרה. טנא התפלא איך הוא מסוגל להסתובב ככה בחום של הקיץ.

מאל גיחך. "קנאה." הוא הנהן בהבנה. "זה ההסבר הכי טוב."

"נכון..." טנא נתן לו להאמין לעצמו, אך על פניו היה אפשר להבין שכוונתו הייתה עוקצנית. מאל הרבה להיות עוקצני וחד ככל שניתן עד שהיה בלתי אפשרי לדבר איתו.

ניר, שהיה הרבה יותר דומה לטנא מאשר מאל – שיערו היה בגוון שחור זהה, מתולתל וקופצני ומעט נפוח, ועיניו היו בהירות ועגלגלות, תרות לכל עבר בכל רגע, ומבנה גופו היה צנום, לא התהדר בגובה רב כל כך – הסב את מבטו וקלט מיד את שיי. עיניו התרחבו מאחורי מסגרת משקפיו הגדולים, והוא ניגש לקראתו כאילו דבר מה משך אותו לשם כמגנט למתכת כבדה.

"הו, לא," טנא מיהר לעקוב אחריו, ומאל הזדרז לעשות כמוהו.

"זה שיער מגניב." ניר אמר לשיי כאשר זה בחן את אחד הספרים הגדולים מהספרייה שבחנות. נראה היה שהשיער של שיי היה האטרקציה הכי מעניינת שם.

שיי הרים את ראשו מהספר ולא השיב עדיין. כהרגלו, הוא היה די שקט. כאשר הסתכל על ניר וסרק אותו במבטו, באותה צורה בה השתמש בכל פעם שפגש במישהו, עיניו גדלו בהבנה מסוימת. "אתה – "

ניר מיהר לסתום את פיו עם ידו. שיי התנער ממנו ולאהעז לפתוח שוב בשיחה עם הנער שנראה מודאג מאוד לפתע.

"על מה אתם מתלחששים שם?" מאל העיר לחברו בסקרנות יתרה, כהרגלו. ניר דמם."אחי?" מאל שאל כאשר הבחין בשתיקה הגסה שנישאה מכיוונו.

"כן?" ניר פנה אליו בקולו הזעיר. פניו החווירו יותר מבדרך כלל, כאילו ראה רוח.

"משהו קרה?" מאל נראה מודאג פתאום. זה היה מפתיע. טנא מעולם לא חשב שמאל הוא מסוג האנשים שיכולים להיות מודאגים בנוגע לאדם אחר. וניר עצמו – בתור אחד שהרבה לחייך ולצחוק – הוא מעולם לא חשב שדווקא הוא מסוגל להיות מודאג, ובטח לא כפי שהיה אז. היי, אולי זה לא היה רעיון רע ששיי יבוא. אולי הוא צריך לאמץ את זה כמנהג.

"הכל בסדר." ניר מיהר לומר. הוא השפיל את ראשו אל הרצפה והתכופף לפתע, וכאשר התיישר מחדש בעמידה זקופה זוקו כבר היה בזרועותיו. "תראה, חתול."

"אה, הוא שלי," טנא החליט להתערב ולקח את זוקו לחיקו. כאשר נגע באגביות בידיו של ניר הרגיש עד כמה קרות היו. הוא הסתכל על זוקו שהיה שקט מאוד, עיניו הכחולות הגדולות הסתכלו עליו בחיבה.

"כדאי לך להוציא אותו לפני שאבא שלי יגלה שהוא נכנס שוב. אתה יודע שהוא מעדיף שלא יהיו כאן בעלי חיים." מירה העירה לו ממקומה מאחורי הדלפק. היא סירקה את שיערה הג'ינג'י עם אצבעותיה תוך כדי שבחנה את המאורע ממקומה.

"הו, כן." טנא הנהן ופנה לכיוון הדלת, וכשפתח אותה נתן לזוקו לקפוץ מזרועותיו אל המדרכה. הוא לא אהב לנטוש אותו ולתת לו לשוטט לבד, אך נאלץ לעשות זאת במשך כל השנה האחרונה. הוא חתול, הוא ישרוד. "אני מצטער, אבל תצטרך להסתדר עד שאסיים כאן. אתה מכיר את החוקים."

זוקו התיישב מול הדלת ויילל כתשובה. טנא גיחך.

"להתראות, זוקו." הוא אמר, סגר אחריו את הדלת והסתובב. בדיוק באותו זמן הוא קלט את איתן פרקר יוצא מהדלת שהובילה למחסן כשהטלפון הנייד שלו בידו ומבט כמעט חרד על פניו. זה הרים את ראשו ומיהר להדליק את הטלויזיה שהייתה תלויה על הקיר לצד הדלפק, קרוב לאותה גיטרה מפוארת.

"מפלצות." המילה חדרה אל אוזניו של טנא כמו קול צורם. הוא מיהר לחזור פנימה בכדי להסתכל על מה שהיה שידור מתוכנית בוקר מאוחרת של אחד הערוצים – הדבר האחרון שחשב לעצמו שיופיע שם. זה היה משונה שדיברו דווקא על הנושא הזה. טנא התקשה להבין מה קורה שם, על המסך, ולמה פתאום הייתה לו תחושה רעה.

כל הנוכחים התאגדו מול הטלוויזיה – שיי סגר את הספר ומיהר לעמוד קרוב לדלפק. מאל וניר ניגשו גם הם, ומירה הסתובבה להסתכל מה מתרחש ומה מציגים עבורם.

המנחה של התוכנית נראתה ספקנית לגבי מה שהמרואיין שלה אמר. "מפלצות?" היא שאלה.

"כן." המרואיין השיב לה. הוא היה בחור מבוגר וקירח בעל זקן צרפתי כהה. חולצה מכופתרת תכולה ועניבה כחולה כהה נתנו לו מראה ייצוגי ומהימן, והשם שלו – "פרופסור קלאוס פאוור" הופיע בתחתית המסך. "זה מה שיוצג בכתבה הערב."

"אוקיי, אז אתה אומר שאתה מצאת הוכחה לקיום של מפלצות?" לבו של טנא החסיר פעימה. הוא שמע קול בהלה עצור לצדו, אך כאשר הסתכל לא הצליח לדעת מי האחד שמשך אותו לאוויר. "אתה מתכוון לערפדים? אנשי-זאב? זומבים?"

"כל מה שתעלי על הדעת. אלה לא אגדות." פאוור הסביר לה.

"אבל, אתה יודע, פרופסור, די קשה להאמין למשהו כמו זה – "

"זו הסיבה שתצטרכו לחכות כדי לקבל את ההוכחה. היום בערב, במהדורת החדשות, אספק הוכחה."

"טוב, אנחנו מצפים לראות את זה." המנחה אמרה, הספק המאופק הודגש בקולה והדרישה הבלתי נראית להיפטר מהאייטם הזה חרכה את האווירה. פאוור כיווץ את עיניו בעקבות האכזבה שציפה לה. "תודה לך שהגעת – "

איתן כיבה את הטלוויזיה מיד. "אנשים משוגעים יש בעולם הזה." הוא אמר ואז פנה לבתו. "מריאן חרדתית כהרגלה."

"רגע, מה דודה מריאן קשורה למשוגע הזה?" מירה שאלה את אביה כשהסתובבה לקראתו.

"בוא נזוז." טנא שמע את מאל לוחש בקול שקט אל ניר. הם התרחקו מהדלפק ופנו לכיוון הדלת, ותוך שניות ספורות עזבו את המקום מבלי להוסיף דבר. טנא צמצם את עיניו בחשד לקראת פעמון הכניסה שדפק במספר פעימות כאשר הדלת שבה להיסגר.

מילותיו של הפרופסור המוזר חזרו על עצמן בתוך ראשו – מפלצות, אספק הוכחה, אלה לא אגדות... הוא ידע שאין דבר כזה מפלצות, הוא ידע שהוא היחיד שיש לו יכולות על-טבעיות כלשהן, כך שהסיכוי שהדבר שהפרופסור ההוא אמר יהיה בלתי אפשרי. בכל שנות חייו הרבות הוא לא מצא אף ראיה לכך שיש עוד כמוהו. רק כמה משוגעים כאלה ואחרים שבטוחים שיש בהם משהו שאין נכרו בדרכו, ואף אחד מהם לא היה דובר אמת. פעמים אחדות, רק פעמים אחדות, הוא העלה בדעתו שאולי הוא לא לבד. הפעמים האלה לא חזרו לחדור אל מחשבותיו כבר הרבה מאוד זמן, עד אותו רגע.

"את מכירה אותה, היא מאמינה בשטויות האלה אז היא התרגשה כי יכול להיות שיוכיחו משהו." איתן הסביר לשאלתה של בתו והוסיף לגלגל את עיניו בזלזול מכוון.

מירה עיקמה את מבטה בעקבות חוסר האמונה הברור שלו. "אתה חושב שיוכיחו את זה?" היא שאלה עוד. טנא קיווה שהתשובה לכך שלילית.

אביה גיחך. "לא, מירה, זה מגוחך לגמרי." הוא אמר. "אבל אני אסכים לך לצפות בכתבה אם ממש תרצי."

"אני סקרנית." היא אמרה, כמעט מתרגשת ממשהו שהרגיש לטנא מפחיד כל כך.

"כמו תמיד." איתן חייך. זו חייכה אליו חזרה.

טנא פנה אל שיי. הוא שם לב עד כמה חיוורות פניו נראו לפתע. "היי, אתה בסדר?" הוא שאל בדאגה. טנא מעולם לא ראה אותו חרד כל כך. בעצם, טנא כמעט ולא ראה אותו חרד, מפחד, או חש רגש ברור כלשהו. אפילו חיוך בקושי יצא לו לראות זולג אל שפתיו, שלא לדבר על צחוק.

שיי התנער מדבריו כמקיץ מחלום. "אה, כן." הוא נצמד לדלפק והניח עליו את הספר במכה אדירה שהקפיצה את מירה ממקומה. באינסטינקט מהיר היא מתחה את גבה. "אני רוצה את זה. אני יכול את זה?"

"אני חושב שצריך לשלם." טנא הציע.

"הא, נכון." שיי הנהן. "כמה זה עולה?" הוא שאל את מירה.

מירה לא הייתה בטוחה מה להשיב. "אה..." היא פצתה את פיה אך אף קול לא יצא.

"קח את זה. זה שלך." אביה השיב במקומה.

"מה? אתה בטוח?" טנא התפלא.

איתן הנהן. "כן, כמובן. אתם חברים, לא? שייקח את זה, זה בסדר."

"הו, תודה!" שיי חייך וחבק את הספר אליו. הוא נראה מתרגש מאוד באופן מפתיע, וגרם לטנא להתפלא מחדש. "אני... חושב שאחזור לבית." הוא פנה לומר לו, וטנא פשוט הנהן אליו. "אני צריך... לבדוק את זה." הוא הנהן לעצמו ושב להסתכל על הספר כאילו הוצפו בו מחשבות נסערות. הוא התרחק וניגש לצאת מהחנות עם פעימת הפעמון שהודיעה על עזיבתו.

תוך כמה דקות כמות האנשים שבחנות פחתה בחצי, וטנא הרגיש איך הוא מצליח לנשום לרווחה. משהו באסיפה גדולה מדי של אנשים הצליח לחנוק אותו, גם אם לא הייתה צפופה עד כדי חוסר נשימה. לאחר שנרגע הוא שב לחשוב על ההודעה ששמעו בחדשות לפני רגע, זו שגרמה לו לתהות לגבי דברים שלא יצא לו לתהות לגביהם זמן רב. השאלה המוכרת התעוררה בו שוב – האם יכול להיות שהוא לא היחיד?

ובכן, כנראה שבערב הוא יוכל לגלות בעצמו האם ישנה הוכחה.