צהלות וקריאות זימרה התגלגלו כזרם חלש באוויר עד שגרמו לטנא לתהות האם דמיין אותם בהתחלה. ככל שהמשיכו ללכת כך אותם קולות גברו, וככל שהם גברו כך טנא הבין שהיה קשה מאוד לדמיין דבר שכזה. נדמה שעברו בתוך שער לעולם אחר – לאחר שפסעו על פני זוג עצים משולבים הגיעו לאיזור מקורח בחורשה שנשמר על ידי עצים חסונים, ואור שונה ולא טבעי זהר סביבם, כאפקט של צבע שהשפיע על המציאות.

המראה היה מנקר עיניים. מולם ניצב שולחן גדוש בכל טוב – פירות גדולים וקטנים, כיכרות לחם בגוונים שונים, מאפים מתוקים ומלוחים, ריבות ומיצים צבעוניים, סירים עשירים בניחוחות ערבים – והוא עורר את תיאבונם שנשכח מהם לגמרי. בטנו של טנא החלה לכאוב מריקנות, ותאוותו למזון גררה אותו בזריזות לכיוון הסעודה האדירה שהוצגה לפניו.

"זה אמיתי? תגידו לי שזה אמיתי!" מירה הייתה שותפה לניצחון הגוף על הנפש, והיא, כמוהו, לא חיכתה בשביל לגשת ולבחון את כל הטוב שיכול לספק אותה.

קאלין אפילו לא אמר כלום. במבט חטוף עליו, טנא כבר שם לב איך הוא מתחיל להשחיל ענבים לפיו, כמעט מבלי לבלוע אף אחד מהם.

"תירגע, את תיחנק." טנא אמר לו. תוך כדי הוא החליט בעצמו לקחת ענב.

"אבל אני לא אהיה רעב יותר, אז לא אכפת לי." קאלין השיב וגרם למירה להניד את ראשה ולגחך.

היא נראתה עליזה יותר, פחות עייפה ומלאת מרץ. המנוחה סיפקה אותה, והאוכל היה הפרט הסופי לקראת התאוששותה המלאה. לראות אותה מחייכת הצליח לרומם אותו, והוא השקיע לא מעט זמן בלהביט בה במקום לתת לעצמו את הזמן לאכול.

"אלה אלים נוספים?" קול צורמני הגיח לתודעתו של טנא בשאלה משונה. שנייה אחת ניתנה לו בשביל להיזכר מי היה יכול לומר אותה ולמה.

"כן, כמובן. תראה אותם, הם לגמרי... אליליים." ומי שענה לו, שקולו לא דמה לקול של יצור קטן ולא לקולו של שיי, הפתיע אותו מאוד.

טנא הסתובב לקראת שבט השדונים שבהה בהם בעיניים בוהקות של הערצה. לכל אחד מהם היו עיניים גדולות ושחורות שהסתתרו מתחת לכובעי עלים מחודדים וירוקים. הם לבשו בגדים זעירים עשויים מחומרים טבעיים בלבד – עלים, זרדים, קליפות עץ, גבעולים ופרחים – ודבקו בחזות של גמדי גינה מכושפים. זה הצליח להרתיע אותו. גמדי גינה מעולם לא היו דבר שטנא חיבב במיוחד.

מולם, מי שהתנדב להיות הדובר של הקבוצה, היה בחור צעיר שפנה עם גבו אליהם. כל מה שטנא הצליח לגלות ממנו היו בגדיו המרופטים ושיערו הכהה שהסתיר את עורפו. משהו בעמידה שלו, שהייתה גמישה אך מתוחה, ובצורת הדיבור שלו היו מוכרים לטנא יותר מדי.

"גם הם הגיעו משם?" הגמד המדובר בעל קול הצפצפה הצביע למעלה, אל הרקיע.

הבחור שהשיב לו הסתכל אל השמיים. "כן, בדיוק. ממש משם, אבל קצת יותר משם." הוא הצביע אל הכיוון ממנו החבורה הגיעה, ואז הפנה אליהם את ראשו.

טנא לא ידע האם להיות מודאג או מופתע כאשר ראה שג'יימס, אותו פיראט זומבי צעיר שנפרדו ממנו לפני לא הרבה זמן, היה זה שעמד מולו. הנער הסתכל עליו, וקרץ תוך כדי שהמשיך את ההצגה.

"אתם רואים? התפילות שלכם באמת השתלמו." ג'יימס חזר להסתובב אל השדון הזעיר. טנא לא היה בטוח מה דעתו על הולכת השולל הזאת.

"אמרתי לך שאני לא היחיד." שיי היה כל כך שקט עד שהצליח להקפיץ את טנא במקומו וכמעט ולגרום ללבו לברוח. טנא לא ידע אם שיי שם לב לכך, אבל הוא המתין במשך כמה שניות של שתיקה עד שהמשיך לדבר. "למרות שאני לא בטוח לגבי כל עניין ההתחזות הזה."

הוא כאילו קרא את מחשבותיו. טנא חייך.

"למה אתה מחייך?" שיי שם לב אליו מיד, מה שאילץ את טנא להחניק את רגשותיו פנימה. זה כנראה לא היה יכול לשנות הרבה לאור העובדה ששיי בוודאי מסוגל לקרוא אנשים גם אם יעמדו כמה מטרים ממנו כשגבם מופנה אליו, ועדיין, הוא בחר להסתיר את המחשבות שלו. "בוא נשב, נאכל, ואז נמשיך ללכת." שיי הוסיף ונתן לעצמו להישפך ולשבת על גזע עץ כרות שהונח קרוב לשולחן. מרוב ההתלהבות טנא לא שם לב שסביב כל השולחן הארוך הונחו מושבים טבעיים לנוחיותם.

הוא התיישב על האחד הקרוב אליו.

ג'יימס המשיך לדבר עם השדון ולהסביר לו דברים שונים ומשונים. הוא סיפר לו על תפקידם של האלים (לשלוט ולהשליט סדר), על הסיבה שלשמה הם נמצאים על הארץ (כי שליט אמיתי לא יכול רק להסתכל) ולמה לאחר כל הסעודה המפוארת הזאת הם חייבים לעזוב. לגבי הדבר השלישי השדון לא הסכים להתגמש. הוא אמר שהם צריכים את עזרתם נואשות.

טנא בחר להסתכל סביב. הוא ראה שמירה וקאלין התמקמו בראש השולחן, כמה מושבים אחריהם, ודיברו תוך כדי שלקחו טעימה מכל דבר שהוגש להם. מדי פעם הם הסתכלו על ג'יימס, התלחששו קצת, כנראה כי תהו מה לעזאזל הוא עושה פה.

גם את טנא עצמו זה סקרן, אך למרות זאת, משהו אחר בער בו יותר.

"אתה רוצה להגיד משהו?" שיי קלט אותו כמעט מיד. טנא היה צריך ללמוד שכבר אסור לו להיות מופתע בגלל זה.

הוא החליט להודות במה שחשב. "תוכל ללמד אותי?" הוא שאל, והפעם שיי היה האחד שהופתע ממנו.

"מה זאת אומרת?" שאל חזרה. יחסית לאדם שמסוגל לקרוא את ההילה שלך תוך שניות ספורות, על משמעות המילים שאתה מוציא מפיך הוא צריך לעבוד עוד קצת. טנא חשב שזה די ברור.

"על הכל. תוכל ללמד אותי על הכל?" הוא שאל בשנית, הפעם בצורה יותר ברורה, כך קיווה.

"הכל זה מאוד כללי." שיי הודה.

"על מה שאתה יודע." טנא אמר, ותוך כדי לקח פרוסת לחם וטבל אותה בריבה אדומה. הוא נגס בה והתענג על הטעם המתוק. "אני פשוט סוף כל סוף מבין... שאין לי מושג מהחיים שלי. וזה משהו מאוד עצוב לחשוב עליו אם נזכרים שיש לי כמה מאות שנים מהם."

"טוב, כשאתה אומר את זה ככה..." שיי משך בכתפיו.

"ואתה יודע המון. זאת אומרת, עד עכשיו בכלל לא ידעתי ששדונים קיימים, ופתאום אתה מגיח עם זר על הראש כאילו זה דבר שקורה לך תמיד."

"זה לא קורה לי תמיד." שיי ביקש לתקן אותו, ובמחווה למה שאמר הוא הסיר את כתר הפרחים שלו מעל ראשו והניח על השולחן.

"כן, אני יודע, זו הייתה צורת ביטוי." טנא העיר.

"הו," שיי הנהן. "הבנתי."

"יחסית למישהו שמבין הרבה אתה לא מבין יותר מדי."

פניו של שיי הפכו זועפות לפתע. "זה לא ממש נחמד מצידך לומר."

"הו – אה, לא התכוונתי לזה ככה." טנא הרגיש רע כי התפרש לא נכון. הוא ידע ששיי חושב אחרת, אבל לא ציפה שיוכל להעליב אותו בכזאת קלות. "מצטער."

"לא יצא לי להיפגש עם הרבה אנשים בחיים שלי. אני לא יודע מה אני אמור לעשות במצבים... שצריך להתחבר בהם."

"אני מבין." טנא הנהן.

"באמת?" שיי הרים אליו את מבטו. הוא התבלבל. "זה לא צורת ביטוי?"

"זו כן, אבל כרגע לא. כרגע אני באמת מבין."

שיי גיחך קלות. "אולי אתה תצטרך ללמד אותי כמה דברים."

טנא חייך. "כן. אולי. אבל עכשיו..." הוא התמקם מחדש במקומו כדי להביט עליו מקרוב. הוא הסתגר לקראת שיחה סמויה, בתקווה שאף אחד לא יוכל לשמוע. "אתה יכול לשמור על סוד?"

שיי אישר בהנהון ראש.

טנא הציג לפניו את ידיו. "יש משהו ממש לא בסדר איתי."