"איך זה מרגיש לחיות כל כך הרבה זמן?" היא החליטה לשאול לאחר שהנושא כבר הצליח להיעלם ממוחו. הוא שוב שקע במחשבה המייסרת של הקללה, ונאנח. לרוב, לא היה מעוניין לדבר על זה. אבל כמו שהוא כבר ידע – למירה הוא מסוגל לומר הכל.

"למען האמת, זה לא קשה מדי. ובגלל הקללה הזיכרון שלי נעלם עם הזמן." הוא השיב והפתיע אותה. טנא קלט מה אמר, והחליט להסביר את עצמו כדי שתבין ותירגע. "זו תיאוריה שלי. בגלל שהקללה היא זו שגורמת לי לא להתבגר, וזה משהו שלא אמור לקרות לי בתור מה שאני, המוח שלי לא מסוגל להכיל יותר ממה שצריך. אז הוא מוחק דברים. רק לפעמים אני מקבל הבזקים של דברים ישנים שאני אמור לדעת. רוב הידע שלי לא נעלם, אבל הזיכרונות שלי לא מצליחים להשתמר כמעט בכלל. אז... בסופו של דבר אני לא יודע איך זה לחיות כל כך הרבה זמן."

"אבל לדעת את זה, ולדעת שיש דברים שלא תגיע אליהם – "

"כן, זה קשה." הוא קטע את דבריה כיוון שלא היה לו הצורך או הרצון לשמוע את ההמשך. הוא לא אהב לחשוב על כך בקול. "נאלצתי לעבור הרבה מקומות כדי שלא יגלו על זה, עברתי מבית אחד לאחר עד שנאלצתי לעזוב, לא יכולתי להיקשר לשום דבר ולאף אחד כי ידעתי שזה זמני."

"זה.. נשמע נורא." קולה של מירה היה קשה ועדין, מלא בחמלה.

"אני כבר התרגלתי." הוא משך בכתפיו במשחק האדישות הקבוע שלו. היה לו קשה להתעלם מכל כך הרבה רצונות ורגשות שנאגרו בקרביו, אבל הוא נאלץ להשליך אותם כדי לא להתייסר יותר. הוא חווה את הרגע, הוא צבר זיכרונות – שעם הזמן כנראה ייאלץ לצבור פעם נוספת – ועשה את מה שעשה בשביל לשרוד. הייתה בו תקווה שמתישהו יקרה משהו שיביא אותו לפיתרון שלא הצליח להגיע אליו בעצמו, והוא רק חיכה לו, פשוט חיכה לאיזשהו נס. כי אחרי שבחנת את הכל, מה נשאר לעשות חוץ מלהמתין למעשה קסמים שיופיע על מפתן דלתך?

"אבל, טנא..." היא רצתה לומר, אך לא מצאה בעצמה את הדרך. שפתיה נפצעו לקראת המילים שיזרמו מהן, אבל אותן מילים לא מיהרו לבוא.

"את מרחמת עליי?" הוא שאל. בעיניה הוא ראה שחלקיק מזה נכון.

"אני לא רוצה שתחווה משהו רע כל כך." היא הסבירה. טנא רצה להשיב לה, אך לא הספיק לפני שהמשיכה לדבר. "ואל תגיד לי שזה בסדר, כי אני יודעת שלא. כמו שאמרתי לך, אתה לא כזה מסתורי כמו שאתה חושב שאתה."

"ומה את מציעה לי לעשות?" הוא היה ספקן לגבי הרעיון שיש תשובה בחיקה, ומעט פקפק בידע שלה בנושא. עם כל הכבוד שיש לו אליה, ויש לו הרבה מזה, הוא לא היה מסוגל לשים את כל תקוותו על המילים שלה, גם אם רצה בכל מאודו.

"לנסות." התשובה שלה הצליחה להפתיע אותו, ואף לסקרן במהותה. "לא-לנצח זה לא הפסד, לוותר זה הפסד. אני מזכירה את זה לעצמי כל יום."

משהו במשפט המעט מוגזם הזה שאמרה לו הצליח לחדור אליו. היא הצליחה לעורר בו ניצוץ של מחשבה אחרת, אחת של "מה אם", בה הוא דמיין שהוא מסוגל לעשות הכל. מה אם יצליח להסיר את הקללה? מה אם יצליח לשלוט בכוחותיו כמו המכשפים הדגולים ביותר? ומה אם המשימה שלהם תצליח, והתוכנית של פאוור תיהרס? זה לא חלום רחוק כל כך. כל אלה הם דברים שמסוגלים להתגשם.

"אני אנסה." הוא הבטיח לה בלב שלם. זאת אומרת... מה רע בלנסות? ועכשיו, יכול להיות שיש לו סיכוי גדול יותר. עכשיו הוא לא מרגיש כל כך אבוד.

הוא תהה האם שיי יודע משהו שיוכל לסייע לו. הוא למד כמעט כל חייו על עולם הקסם, והוא שאמן, בעל קסם שהתפקיד היחידי שלו הוא לעזור לאנשים שזקוקים לכך. טנא היה מישהו שזקוק לכך. שיי יכול לעזור לו.

הוא החליט לקום על רגליו, ומירה הרימה את ראשה כדי להסתכל על פעולתו הפתאומית.

"סיימת לנוח?" היא שאלה בעוד טנא הסתכל סביב, לכל עבר.

"ראית את שיי?" הוא שאל אותה חזרה. היא נדה בראשה.

"הוא נעלם מתישהו. קבענו שזה בגלל שהוא סקרן לראות איזה קסמים יש כאן, אם יש."

"אני אלך לחפש אותו כדי שנמשיך." טנא בחר לפנות לכיוון המפרץ המיוער שבחן קודם לכן. זו הייתה האפשרות הטובה ביותר שלו לגבי הימצאותו של הנער השקט. התאים לשיי לעשות משהו כמו זה – להיעלם מבלי לומר דבר. כשגרו יחד בבית הוא לא הרבה לדבר, שלא לומר על להכריז מה הוא עושה ועל מה הוא חושב. מדי פעם טנא שם לב – כי אי אפשר היה שלא לשים לב למישהו עם צבע שיער שכל כך מושך את העין – לדברים משונים שעשה. פעם אחת, למשל, הוא התיישב לצד אדן החלון שבחדר השינה ותצפת על ציפורים תוך כדי שרשם לעצמו דברים במחברת בעלת כריכה קשה שהייתה בבעלותו. באחד מן הימים, הוא החליט לאסוף כל מיני פריטים מהחצר – זרדים, אבנים קטנות ושונות, עלים שעפו ברוח, ואפילו פיסות נייר ישנות שנחפרו עם הזמן באדמה. עכשיו, כאשר טנא ידע מה הוא ומי הוא באמת, עלתה בו הסקרנות לדעת מה פשר החקר והאיסוף הללו. אולי הוא מתכנן להטיל כישוף אפל בעזרת זרדים ואבנים וציפורים, מי יודע.

"קאלין, קום. קום." מירה ניגשה אליו והעירה אותו בניעור רציני. טנא נעצר כדי לחכות להם.

"מה?" קולו דמה לצליל שנבע מגרונו של חתול מנומנם. הוא היה עייף, נטוש מהמציאות. "הו!" והנה הוא קם חזרה לחיים ומיהר לקפוץ על רגליו כאילו מישהו הזריק לו פרץ של אנרגיה פתאומית. זו הייתה ההקמה הכי מהירה שטנא היה נוכח לה בכל חייו הזכורים. הילדים מהבית צריכים ללמוד ממנו. זה יכול לחסוך כל כך הרבה רגעים מייגעים.

"אנחנו הולכים לחפש את שיי." טנא הסביר לו ממקומו, כמה צעדים רחוק מהם.

"שיי?" קאלין החטיף מבטים זריזים לכל עבר, ואכן, גילה שהנער נעלם. "מה ראש-האוכמניה עשה עכשיו?"

טנא החליט שלא להתייחס לכינוי שקאלין העניק לשיי ופשוט משך בכתפיו כמעיד שגם הוא עצמו לא יודע. הוא קיווה שהיה יודע, כי אולי זה היה חוסך ממנו את החשש בפליטות פה אפשריות מצד הנער, אבל בזה אין לו את מי להאשים חוץ מאת עצמו. "בואו, לפני שנגלה שהוא עלול להרוג את עצמו."

"דווקא יש לי הרגשה שזה יהיה ההיפך." קאלין העיר כאשר מיהר להצמיד את הפער בניהם, ומירה לצדו.

"למה אתה מתכוון?" היא שאלה אותו בדרכם.

מבטו היה כשילוב של ביטחון מופרז וסקרנות צמאה. הוא אפילו שפשף את סנטרו במחווה מותאמת. "יש לי הרגשה שהבחור הזה סתם נראה תמים. הוא מסתיר יותר מדי בשביל שלא יהיה לו מה להסתיר."

"עכשיו אתה גורם לי לחשוש שהוא מרושע." מירה אמרה בטון מלגלג.

"הו, הוא ממש מרושע." טנא הסכים עם ההשערה לה התקשתה להאמין. "הוא מסוגל לראות את ההילות של כולנו והוא לא אומר על זה כלום."

ראשה של מירה התייצב ונמתח בדריכות. "מה זאת אומרת, 'הילות'?" שאלה.

"זאת אומרת שהוא מסוגל לדעת מה את מרגישה וחושבת רק מלהסתכל עלייך."

פיה של מירה נפער לרווחה. "בן של – "

"היי, תראו!" טנא הבחין במשהו זז באופק, משהו שהיה דמות משוטטת בין העצים הצפופים שנטעו בחורשה מולם. אותה דמות הייתה של נער צעיר בעל שיער תכול ומסורק, לח בחציו, לבוש בחולצת טי בהירה ועליה ווסט שחור חסר שרוולים, מכנסי ג'ינס צרים ותכולים ומגפיים שחורות וקצרות. זה היה שיי, ועל ראשו נח זר צבעוני שלא היה אצלו קודם לכן.

טנא הגביר את צעדיו ובדרך הצליח להסב את תשומת לבו של שיי, וזה החליט לנופף אליהם קלות בידו. "היי," הוא אמר כשהגיעו לעמוד מולו. מבטו היה שליו, די רענן.

"היי גם לך. לאן נעלמת?" טנא שאל בתוקף.

שיי הופתע מהדרישה שבטון הדברים שלו. "הלכתי לבדוק את האזור. לא תאמינו מה מצאתי!" הוא התאפק שלא להתרגש יותר מדי מההודעה שלו, אך החיוך שעל פניו הצליח להסגיר את כל מה ששמר בעצמו. מעטות הפעמים בהן הוא חייך באמת, והיה מעניין לדעת שדווקא הנושא המדובר היה מה שגרם לו לשמוח.

"זה קשור לפרחים שעל הראש שלך, אני מנחש?" קאלין העלה רעיון מהימן. בטנא היה ספק ששיי החליט פתאום לקטוף פרחים ולהכין לעצמו כתר בעבודת יד.

"כן, למען האמת," שיי אישר. "קיבלתי אותו מהשדונים."

טנא הרגיש כאילו שיי עובר לעולמות אחרים לפעמים. הוא אמר את המילה 'שדונים' בצורה כל כך שלווה, כאילו זה דבר רגיל לגמרי להיתקל ביצורים מחודדי אוזניים ביומיום, ועוד יותר נורמלי לקבל מהם מתנה ילדותית כל כך.

"שדונים?" מירה התפלאה. "רגע, רגע, שדונים כמו שר הטבעות או כמו גרמלינס?"

שיי פשוט חייך קלות. "אין לי מושג על מה את מדברת."

"אני אתרגם, בשבילך," טנא אמר. "הם גדולים וטובים או קטנים ומרושעים?"

"הו," שיי הנהן לקראתה עם ניצוץ בעיניו השחורות. "טוב, הם ממש קטנים. ודי חברותיים, למען האמת. אבל יש לי הרגשה שהם הבינו אותי לא נכון."

"מאיזו בחינה?" טנא שאל אותו.

"טוב..." שיי דמה לילד קטן שתהה האם כדאי לו להלשין על חברו לכיתה. עיניו גדלו והוא נמנע מקשר עין, ופיו התעקם תוך כדי מחשבות רוצצות.

"מה?" טנא השיב בקלילות מכוונת. הוא חשב שאולי הציפייה לתשובה היא זו שגרמה לו לבלוע את המילים.

שיי החליט להחמיץ פנים. פתאום, עברה בטנא המחשבה שאפילו שיי עצמו לא מסוגל להאמין למה שהוא חושב עליו. זה גרם לו לתהות עוד יותר מה בדיוק קרה בזמן שנעלם. "יש לי הרגשה שהם חושבים שאני אל."

ההרגשה של טנא הייתה חייבת להיות נכונה, כי גם הוא התקשה להאמין למה שנאמר לו. הוא לא ראה את קאלין או מירה כי עמדו מעט מאחוריו, אבל חש שגם הם הסתכלו עליו עם ספק גדול.

"ואיך... הם הגיעו למסקנה הזאת?" קאלין שאל. "כי הייתי שמח לקבל את התואר הזה." הוא הוסיף להרים את ידו.

"טוב, הלכתי לחקור את האזור כי תהיתי לגבי מה שג'יימס אמר. מצאתי את השבט של שדוני היער בזמן שהם מתכוננים לסעודה לקראת הגעתם של האלים."

טנא התבלבל. "אבל... אמרת שהם חושבים שאתה אל."

"נכון. אבל לא אמרתי שהייתי הראשון." הוא הסביר, והאחרים הפכו מבולבלים עוד יותר.

"עכשיו אני ממש חייב להבין מי השדונים האלה." טנא אמר בנחישות. "איפה אמרת שמצאת אותם?"

"לא אמרתי." שיי נד בראשו. שררה בניהם שתיקה עד שפצה את פיו פעם נוספת, כאילו לאחר שגילה דבר מה. "אתם רוצים שאני אראה לכם?"

טנא החזיק בעצמו אנחה. "כן." הוא ענה וחייך אליו קלות.

"אז בואו, הם ממש כאן." שיי פנה והסתובב לכיוון ממנו הגיע, וטנא, מירה וקאלין אחריו. הם נכנסו לחלקה צפופה יותר של החורשה, מתרחקים מאיזור האגם שהתפרש לכיוון ההפוך, והתקדמו על גבי שביל צבוע חום אשר התחבא בין אינספור דרכים שהתפצלו בין העצים הארוכים.