מירה החליטה למצוא את המקום המושלם להתיישב בו. היא מתחה את רגליה קדימה כשנתנה לעצמה להתאקלם מול שפת האגם ממנו יצאו רק לפני רגע.

"מה את עושה?" קאלין כמעט קפץ ממקומו כשראה אותה נחה על הקרקע.

"מתיישבת לפני שאני אתמוטט." מירה הסבירה לו. "אני עייפה, אני רעבה, הראש שלי כואב, אני ספוגה במים, ואיבדתי כל אפשרות לתקשר עם ההורים שלי. אני חושבת... שיש לי זכות טובה מאוד לעצור לרגע."

"בכל רגע נוסף פאוור ממשיך בתוכנית שלו. אין לנו מושג מה הוא עוד עשה, ומי יודע, אולי בפעם הבאה שנגיע למקום מיושב אנחנו ניכלא על ידי החיילים שלו לפני שנספיק למצמץ. אין לנו זמן לנוח."

"אני לא אשת ברזל כמוך!" היא קראה בזעף, דבר שגרם לעיניו הזהובות להיפער לרווחה. "אני תשושה. אני לא מסוגלת לזוז יותר."

"היא צודקת." טנא בחר לעמוד לצדה והתיישב גם הוא. קאלין לא היה מרוצה מכך שהתנגד לו, אך בחר שלא להשיב. "בואו ננוח לרגע ונמשיך. בסדר?"

"אני מסכים." שיי בחר לפעול כמוהם ומצא לעצמו מקום נוח היכן שעמד. עכשיו, קאלין היה היחיד שהמשיך לעמוד.

הוא ניצב עם גאוותו בשתיקה, ועם עצמו חשב על מה יעשה הלאה. לבסוף, לאחר שנחר באפו בתבוסתנות, הוא התיישב על האדמה גם כן. "בסדר," הוא אמר. "יש לכם שעה."

קאלין היה בחור של הרבה דיבורים והרבה הכחשה. לא עברו כמה דקות והוא כבר נמצא שוכב על הקרקע כשעיניו עצומות בעודו מנסה למצוא לעצמו תנומה קלה. מזל שהוא לא מסוגל לקרוא מחשבות, אחרת היה יודע איך טנא לא מסוגל שלא להשוות אותו לגור כלבים קטן. הוא אמנם נראה כאדם, אבל היה בו הרבה מנוכחות הזאב – העיניים הבוהקות בחושך, התוקפנות והמגננות, המרץ הרב והרצון הבלתי נדלה להצליח. הוא התכרבל בתנועה חצי עוברית, ראשו נח על יד אחת שלו כשהשנייה מקופלת לצד גופו.

"איזה עקשן הוא." מירה אמרה לטנא בשקט בעוד הסתכלה על איש-הזאב הישן. "ובסוף הוא היחיד שנרדם. כשהוא יתעורר אני אזכיר לו את זה."

טנא פשוט חייך וגיחך. הוא שכב על גבו והסתיר את עיניו מהשמש הקופחת. היא כבר עמדה באמצע השמיים, אורבת מעליהם בלהט ומחממת את גופם בנעימות לאחר הטבילה העמוקה באגם.

"לאן שיי הלך?" הוא שמע אותה ממשיכה לדבר. ביחס למישהי שדרשה מנוחה, היא לא הסכימה לתת למחשבות שלה להפסיק להתרוצץ.

"אני מניח שכבר הצלחת להכיר אותו מספיק בשביל לדעת." טנא אמר. "הוא בטח מחפש איזה משהו קסום."

"כן, נשמע כמו משהו שהוא יעשה." היא הסכימה. קול רשרוש עדין על הדשא אשר התלווה לבבואת צל שעברה מעליו העידה שהחליטה להישכב לצדו.

טנא לקח נשימה עמוקה וניסה להירגע. רצונותיו היו מעורבים באותו רגע. הוא לא ידע האם הוא מעדיף לחזור לבית ולנוח עד כמה שיהיה מסוגל, או להמשיך ולגלות עוד. כמובן, יש את כל קטע ההצלה הזה, וזו הסיבה שהוא לא באמת עומד לוותר על המשימה שלהם עכשיו, אבל רעיון חדש שטף את מוחו מאז שעזבו את הספינה. או יותר נכון, מאז שהושלכו ממנה.

הוא לפתע חש הקלה מוזרה בקשר לדעות על כוחותיו. הם תמיד נדמו לו כפסל חרסינה קטן שעומד על קצה של מדף – עם כל תנודה קטנה עלול להישבר – אבל עכשיו, נדמה היה לו שהפסל דווקא יושב ביציבות במקומו, ושהוא היה האחד שטלטל את המדף שוב ושוב.

ברגע אחד בו בחר להירגע ולתת ליכולותיו לזרום עם המחשבות שלו הוא הצליח לשלוט בהם, גם אם בצורה עקומה לחלוטין. זה גרם לו לתהות – מה הוא יהיה מסוגל לעשות אם יוכל לשלוט בהם באופן מלא, לאמץ אותם אליו במקום לפחד מהם?

"היי," מירה הסתננה עם קולה אל תוך מוחו. בהתחלה טנא לא שם לב, אבל אז היא חזרה על עצמה, והוא החליט להסב אליה מבט מתחת לזרועו המסוככת.

"מה?" הוא שאל.

ראשה פנה אליו ומבטה לא היה מספיק ברור בשביל לדעת מה היא מעוניינת לומר. "למה לא אמרת לי?"

לבו ניתר מדבריה, ועיניו נפערו ללא שליטה. "למה את מתכוונת?" הוא ביקש לדעת, אף על פי שהניח שידע למה התכוונה.

"על הכוחות שלך. על כל העולם הזה."

"טוב," טנא עיקם את פיו במבט חמוץ. הוא עבר על כל התשובות שעלו בראשו בשביל לבחור את הרלוונטיות ביותר לשיחה. "למען האמת, לא ידעתי על העולם הזה לפני כן." הוא הודה.

"מה זאת אומרת? אבל אתה לא מכשף? אתה לא אמור לדעת?" היא הופתעה מהתשובה שלו, ובצדק.

"בעיקרון... כן. אני אמור לדעת. אבל במשך כל הזמן הזה חשבתי שאני היחיד ש... כזה. זאת אומרת, חשבתי שאני היחיד שיש לו יכולות קסם כלשהן." הוא הפסיק לרגע בשביל להסתכל על המבט התמה שלה. "זה נשמע מטומטם, אני יודע. 'איך זה הגיוני שחשבת שאתה היחיד שיש לו קסם?' למען האמת, אני לא יודע. פשוט קיבלתי את זה כעובדה, לא חקרתי או חיפשתי אחרים כמוני."

"למה? לא הסתקרנת לדעת?" מירה שאלה.

"הסתקרנתי. מתישהו, אני חושב."

"אתה חושב?" קולה הפך אותו דרוך יותר. לא הייתה לו דרך שקרית להסביר לה למה הפסיק לחקור את השאלות שלו – כי הזמן השאיר בו את הידיעה שאין מה לדעת, מבלי שיבין למה. ובסופו של דבר, גם אם לא הייתה לו תשובה, הוא לא מצא בעצמו את הדחף לחפש אחריה. אם במאות השנים האחרונות לא גילה דבר, אין לו מה לגלות עכשיו.

"אממ..." מילותיו דעכו לכדי הברות חסרות משמעות בעוד הוא ניסה להבין מה עליו לומר.

"מה?" היא החלה להתבלבל ממנו ואף להפוך לחסרת סבלנות. היא חיכתה וציפתה לגלות למה הוא מקשה על עצמו להעניק לה תשובה. "אם אתה לא רוצה לדבר על זה, זה בסדר."

"לא, זה בסדר." ענה, אף על פי שלא הראה אף סימן שזו דעתו. הוא רצה מאוד שתדע. על הכל, על כל מה שעבר ועובר עליו. הייתה לו הרגשה טובה שהיא תהיה אוזן קשבת מדהימה, אבל הוא פחד לומר לה את האמת. אולי כי בתוך תוכו חשש מהתגובה שלה, ואולי כי לא רצה להודות ששמר ממנה עוד סוד גדול. הוא הרגיש כשקרן, והוא שנא להיות שקרן.

"אז..." מירה המשיכה לומר, אך טנא לא ידע האם המשיכה לדבר יותר מזה. הוא החליט להתרומם ולשבת עם גב ישר, מביט על חלקת האגם המסוגרת על ידי הקיר המרוחק של הגיא אליו הגיעו. הוא הסתכל סביב, בחן את הדרך ממנה באו באוויר שהובילה למפרץ פתוח אשר גלש עם מימיו למחוז מיוער אחר. אולי לשם שיי הלך.

הנערה התיישבה לצדו, מותחת את רגליה לצדדים בישיבתה. "אתה ממש חושב על זה לעומק, מה?" היא הוסיפה לגחך. "אני כבר שכחתי על מה דיברנו."

"אם הייתי אומר לך שיש לי כוחות, מה היית עושה?" הוא שאל, והיא שתקה.

היא הניחה אצבע אחת על שפתיה בעוד הביטה על המים זורמים מולה בשצף, מחליקים על ומעבר לאבני נחל שבצבצו מעליהם בכדי לספוג את האוויר. בדרך כלל הייתה לה תשובה מיידית. הפעמים היחידות בהן לא היו לה מילים היו הפעמים היחידות בהן לא העיזה לומר אותן בקול.

"את לא יודעת." הוא הבין, אף על פי שראה שיש משהו מעבר שלא הסכימה לגלות. פחד, בלבול, ספק... יש אינספור אפשרויות בשביל מי שמעולם לא התוודע לנוכחותו של הקסם.

"אבל אני אשמח לדעת יותר." היא אמרה. למרות שציפה לתשובה דומה לזו, טנא עדיין הופתע.

"אני צריך לומר לך משהו." הוא החליט והכריז על כך בקול די שקט. הוא הפנה את ראשו אל עבר קאלין בשביל לוודא שלא ישמע כלום, וראה אותו ממשיך בתנומתו על הדשא.

טנא שם לב איך עיניה של מירה נפערו. הוא רצה לומר לה שאין לה מה לדאוג, אבל למען האמת, לא חשב שזה יהיה דבר נכון לעשות לפני מה שהוא מתכנן לספר.

"זה... משהו שלא אמרתי לאף אחד, אף פעם." טנא השפיל את ראשו אל ידיו ותוך כדי שיחק עם אצבעותיו בכדי להפיג את המתח שהצטבר בו. בטנו עלתה וירדה בגלים של התרגשות ופחד תוך כדי שחשב על איך לנסח את המילים שלו כראוי. "טוב – האמת היא שאני לא זוכר מה קרה כשרק התחלתי להתמודד עם כל הסיפור של הכוחות שלי. זה בגלל ש... אה, זה... קרה לפני כמה מאות שנים."

אם טנא חשב שנראתה מבוהלת לפני כן, כנראה שלא ידע איך נראתה כשנבהלה. עכשיו עיניה גדלו עוד יותר, בהקו בצבע אזמרגד אפלולי שדמה לזוג תכשיטי קריסטל על פניה החיוורות מהשוק. ידה מצאה את מקומה על פיה, מתאפקת שלא להסתיר אותו לגמרי.

"אני... אמ... לא באמת בן חמש-עשרה."

"אתה... איש זקן?" מירה שאלה, וגרמה לו להחמיר את מבטו.

"לא!" הוא התאפק שלא להעליב כי ככה החליטה להסיק את מה שאמר לה. "אני חי כמעט שלוש-מאות שנה, אבל במשך כל הזמן הזה נשארתי בן חמש-עשרה. את מבינה, אני לא מסוגל להתבגר. אני תקוע במצב הזה."

"למה?" היא שאלה את שאלת השאלות.

"אני לא יודע. הלוואי שידעתי, אבל פשוט אין לי מושג מה קרה."

"זה לא קשור לכוחות המכשף שלך?" היא הרטיטה את אצבעותיה כאילו ניגנה על חוטים באוויר, מנסה לדמות איך היא הייתה משתמשת בקסם אילו היו לה יכולות כמו אלה.

"אני לא מכשף." טנא נד בראשו, והפעם גרם לה להרים גבה בסקרנות. "חשבתי שאני כן, אבל... שיי מצא ספר – "

"זה מהחנות של אבא שלי?" היא נזכרה.

טנא הנהן. "והיה כתוב בו כל דבר שקשור לכל בעל קסם ויצור קסם שקיים. הוא הקריא את החלק על המכשפים, ו... זה לא היה אני. כי, תביני, מכשפים למדו מאחרים איך לשלוט בקסם, אבל אני יודע בוודאות שמעולם לא לימדו אותי דבר. ומכשפים לא נולדו עם כוחות קסם, הם הרוויחו אותם. ואני בטוח שאם היו מלמדים אותי לשלוט ביכולות שלי הייתי זוכר. אבל אני לא, והם פשוט... פועלים."

"אולי אתה סוג שונה של מכשף?" מירה הציעה.

"הלוואי שאת צודקת, אבל יש לי הרגשה שזה משהו אחר." טנא נאנח.

"וההרגשות שלך... זה גם משהו מיוחד?" היא שאלה.

"למה את מתכוונת?"

"ההרגשות שלך. כמו ששיי אמר, הן אף פעם לא טועות."

"הו, זה." טנא נזכר. הוא לפעמים חשב על הרעיון הזה, שאולי ההרגשות האלה קשורות ליכולות שלו. ואולי, אולי זו באמת סתם אינטואיציה טובה במיוחד. אבל אינטואיציה טובה באמת יכולה לומר לך שבהמשך הרחוב מחכה מישהו שמחפש בדיוק אותך? זה היה מבין הרגעים בהם פקפק לרגע באמונה שלו לגבי זה. הוא לא שמע דבר, ולא ראה דבר, ולא קיבל אף רמז שיעיד שקאלין היה באזור שלו, ולפתע הוא החליט לצאת ולחפש אותו – וגם למצוא. נראה שזה מבין הדברים שידעת ובחרת להתעלם מהם. אולי דווקא יש איזשהו "קסם" בתחושות שיש לו. "יכול להיות שאת צודקת."

"ברור שאני צודקת." היא מרפקה את זרועו במכה עדינה וחברותית. "אתה צריך להקשיב לי יותר."

"בפעם הקודמת שהקשבתי לך כמעט הותקפנו למוות על ידי חפצים של פיראטים." הוא דרש להזכיר לה.

"ותזכיר לי מי האחד שהחליט להעיף אותם ישר עלינו, בכוונה?"

"היי, את רצית לצאת משם, לא? וגם את היית זו שאמרה לי לבטוח בעצמי, וזה מה שעשיתי."

"טוב, אז פעם הבאה, כשאתה בוטח בעצמך, נסה שלא לערב בזה ניסיון לרצח. אוקיי?"

טנא צחק. "כן. בסדר. בשבילך."

"ברור שבשבילי. אם לא בשבילי, אז בשביל מי?" היא צחקה גם כן, ולרגע נדמה היה שהכל נשכח מהם. רק בזמן הזה הצליחו שלא להתעסק יותר מדי בסכנות שעלולות לארוב ושבאמת אורבות להם. רק להסתכל עליה ולדבר איתה, על כל נושא שבעולם, הצליח לגרום לטנא להשתחרר קצת. שררה בו תחושה של ביטחון כשעמד לצדה, כאילו לא משנה מה יאמר ומה יעשה, היא תוכל להבין אותו. הוא לא הכיר הרבה אנשים שיוכלו להבין אותו.