טנא נאנח. הוא לא מצא סיבה טובה שלא לעשות את זה. טוב, אולי מלבד השפלה וכישלון, אך האפשרות האחרת לא הייתה עדיפה יותר – הוא בהחלט לא רצה לראות איך הפיראטים ינסו לרדוף אחרי מירה, והוא בהחלט לא רצה לדעת איך כל העניין עלול להשתבש. "בסדר. אני אנסה." הוא הסכים, ואז פנה לכיוון קיר העץ שנבנה לרוחבה של הספינה.

הוא נגע בו וחש רעד קל שהגיע מהרוח שבחוץ. הוא הקיש על דופן העץ וגילה שלא הייתה אמידה כל כך. לא מפתיע, כשחושבים על זה לעומק, זו אחרי הכל ספינת רפאים עתיקה – היא בוודאי לא רוכשת את אותו כוח כמו ספינת צי שמעולם לא נגעה במים. אולי זה יפעל לטובתו. אולי זה מה שיעזור לו לפעור בה את דרכם החוצה.

הוא הרים את ראשו ואז הסתכל סביב, חיפש משהו שיוכל לעזור לו.

"על מה אתה מסתכל?" מירה שאלה אותו.

טנא פנה לקראת מגדלי הארגזים שהצטופפו בצמוד לדפנות החדר. הייתה לו הרגשה טובה לגבי מה שיוכל למצוא בניהם. הוא לא חשב שזה הגיוני שכל מה שנמצא למטה הוא אוסף של קופסאות עץ גדולות. "אני מחפש משהו שיוכל לפעור איזה חור או משהו."

"אתה לא יכול לעשות את זה בעצמך? עם היכולות שלך?" מירה שאלה אותו. הוא שמע את התקווה בקולה מתלווה עם תחושה לא נעימה של ציפייה. הוא שמח והתאכזב בגלל זה בו-בזמן. היה נחמד לדעת שמישהו סומך עלייך כל כך, אבל היה קשה לדעת שהתחושה הזאת הייתה די עיוורת.

טנא המשיך לסרוק את הקופסאות ואת החללים שבניהם. הוא גילה שם גבעת חבלים מוערמת, מטאטא סמרטוטים חבול, כמה קורות עץ אבודות ומספר ספרים מאובקים שנתנו לו כיוון מסוים של מה שהוא מחפש. "אמרתי לך, אני לא באמת יודע איך להשתמש בהם." הוא השיב לה לבסוף.

"ולעולם לא תלמד אם תמשיך להגיד לעצמך את זה." היא אמרה מיד.

שררה שתיקה, והיא הייתה כואבת. היא צדקה, וגם אם רצה שלא להאמין בכך זה היה נכון. אבל הוא פחד. הוא פחד לדעת מה הוא מסוגל לעשות, והוא פחד שמשהו עלול להשתבש. הוא שנא להיות בעל כוח. הוא ידע למה עוצמה גדולה מסוגלת לגרום, והוא לא היה מעוניין להחזיק בה.

אולי זו הסיבה שפאוור החל במסע מטורף כל כך בשביל להילחם ביצורי הקסם. הם כוחניים ואצילים, הם מלאים בגדולה שהופכת אותם לקצת יותר מכל השאר. זה לא היה מפתיע שאנשים ללא כוח שכזה יחושו בהלה ורצון עז להתרחק. ואם פאוור עושה את זה מתוך פחד, אז עד כמה שזה נורא לחשוב על כך, טנא הצליח להבין. גם הוא פחד מהקסם.

"אה, טנא," שיי פנה להסב אליו את תשומת לבו וטנא בחר להסתובב. הוא קלט את הארבעה עומדים מולו ומפנים את מבטיהם מעלה, כאחד, כאילו צופים בדבר מה שהוא לא הצליח להבחין בו. הם היו משותקים. נדמה היה שהאמינו שאם רק יזוזו, משהו רע יקרה.

הוא חש מוזר. הידיים שלו התחממו בצורה שלא הייתה ברורה לו, אך גם לא זרה. לפעמים הגוף שלו החליט להשתגע, וכשזה קורה... זה סימן שהוא שוב פעם איבד שליטה.

הוא חטף מבט זריז מעלה והסתובב, ועיניו נפערו באימה שלא חש מזמן. הפעם זה לא היה בגלל רדיפה או חוסר ביטחון או כעס, הפעם זה היה ההתערערות שלו שקמה ומתעוררת בעמקי נפשו. עיניו נעו אל מגוון החפצים המעופפים שריחפו מעליו, בניהם אותם מטאטא וספרים שראה קודם לכן, חלקי המנעול שפירק, בקבוקי זכוכית אטומים ואפילו שלשלאות מנותקות מצירים חלודים, ורגליו נעו אחורה כתגובה טבעית של בריחה. הם רעדו באוויר והוא חש שרדפו אחריו. התחושה הזאת לא הצליחה לעודד אותו כלל. "אני לא עשיתי שום דבר." הוא ביקש שידעו.

"החפצים המעופפים האלה אומרים אחרת." קאלין לא הצליח לעודד אותו בבחירת המילים שלו.

"טוב, תאמין לי כשאני אומר לך שאין לי מושג איך זה קורה." טנא השיב לו בניסיון להישאר רגוע. הוא היה חייב להישאר רגוע, אחרת הכוחות שלו ישתוללו יותר. רק להזכיר לעצמו את הסכנה שעלולה להיגרם אם לא יסכים לנפשו לנוח רק הפכה את הניסיון הזה לקשה יותר. זו הייתה המשימה שאף פעם לא הצליח להשלים.

"פשוט... תנסה להרגיע." מירה הציעה.

"אני מנסה." הוא השתדל לשמור על איפוק, והתפלל שבאמת צלח. קולו עלה, ואותם חפצים מעופפים קלטו את הרעד שהכה אותו. הוא לקח נשימה עמוקה, ואז נשימה נוספת, ועצם את עיניו כדי לעזוב לרגע את הספינה. הוא דמיין את עצמו במקום אחר, מקום רגוע יותר שיוכל לעזור לו לחשוב בצלילות. הוא נזכר במה שמירה אמרה לו, בשיחה שלהם קודם לכם – "אתה מוריד מעצמך יותר מדי."

היא באמת חושבת ככה? טוב, אין סיבה שתשקר. ומירה אף פעם לא משקרת. היא האמינה בו, היא הייתה רצינית כשבחרה לתת את האמון שלה בכוח המצולק שלו... הוא לא היה יכול להוכיח לה שטעתה, גם אם הוא עצמו חשב כך.

כשפקח את עיניו ראה את החפצים שהחזיק עם כוחותיו נושרים לאיטם חזרה אל הרצפה. בטנו התהפכה כי לראשונה באמת הצליח להשתלט על עצמו, וזה גרם להם לחזור ולנוע שוב. הפעם התקדמו בכיוונים שונים, כל אחד מהם, חלקם למעלה וחלקם למטה, וטנא מיהר להבין במה שגה. הרגשות שלו שולטים במצב. קודם פחד, עכשיו הוקל לו. קודם כוחותיו נראו שבורים, ועכשיו החפצים שהחזיק שטו באוויר בשלווה. אילו רק יוכל להבין איך יהיה אפשר לנתק את הכוחות שלו ממה שהרגיש באותו רגע, אפילו למעט, אולי ימצא את הפרצה אותה נמנע לחפש.

"יש לי רעיון." הוא אמר אליהם לפתע, והפעם תחושותיו נראו לטעמו.

"איזה רעיון בדיוק?" שיי שאל. טנא קלט בקולו ציפייה טובה, וזה הצליח לחדד את חושיו. במשך כל הזמן הזה נדמה היה ששיי בחר ללכת בביטחון עיוור אחריו, אבל אולי דווקא טנא היה האחד שהלך בעיוורון. רק עכשיו נפל לו האסימון. שיי, אחרי הכל, מסוגל לראות הילות. אם יש מישהו שיכול לבטוח בבן אדם ללא ספק ובלי חרטה, זה יהיה הוא.

"יש לך איזושהי אפשרות להבטיח שאם משהו יעוף לעברנו, לא ניפגע?" טנא שאל אותו מבלי להסתכל.

שרר שקט רגעי לאחר השאלה שלו, בו שיי בטח הרים גבות בעקבות התהייה שבדבריו, עד שהחליט להשיב. "כן." ענה.

"אז... בשלוש, כולם לשכב על הרצפה." טנא אמר תוך כדי שהמשיך לקבע את עיניו אל החפצים המרחפים. בשביל התוכנית שלו הם היו חייבים להמשיך ולעמוד באוויר, כמה שיותר רחוק ככה יותר טוב. "מוכנים?"

הוא שמע מאחורי קולות מהוססים. דווקא ברגע הזה הם החליטו שלא לבטוח בו? תזמון מצוין.

טנא נאנח. "שאלתי אם אתם מוכנים."

"אה, כן." קאלין ענה.

"כן. כן." מירה השיבה יחד איתו.

"אני מת בכל מקרה, אין לי מה להפסיד." ג'יימס הוסיף.

היה עליו להתרכז כמה שרק אפשר. כל מחשבותיו נקלעו אך ורק על החפצים הכבדים שהחזיק באוויר בעזרת רצונו. פתאום, כאשר קלט איך לשמור עליהם שם, נדמה היה לו שיוכל להסיט אותם מהדרך מתי שירצה, כמה שיותר מהר. וכמה שיותר מהר זה הפרט החשוב ביותר באותו רגע. "אז... אחת... שתיים... שלוש!" טנא הפיל את עצמו ארצה וצפה בחפצים עטים לכיוונם במצמוץ יחיד. קול בום אכזרי ומסולף נקרע לתווים קצרים וארוכים, והוא הרגיש אטום כאשר חדר אל אוזניו. הם נכלאו בתוך עננה חסרת צבע ששמרה עליהם משברי החפצים שהתפרקו מהמכה שלהם על קיר של דופן הספינה. הם התנפלו עליו בהתקפה כבירה, בכוח הכי גדול שטנא הצליח להוציא ממנו עד שידיו דאבו בפעימות של תשישות. הוא הרים את ראשו, מתעלם לרגע מהשימוש המופרז בכל הכוח שהיה ברשותו, רק כדי לראות שהצליח לפעור לפחות חור קטן בעץ הקשיח. מ

זה היה סיכון, אבל הוא האמין שלפחות אחד מהחפצים הכבדים שהשליך יצליח לפרוץ למענם דרך החוצה. הוא ראה נקודת אור שנזרקה לעברם, וזה היה סימן טוב. מרוב ההתלהבות לא חיכה וניגש אל הפצע הקטן שנוצר בבטן הספינה. הוא היה בגודל כף ידו בערך. זה היה מספיק בתור התחלה.

"אתה משוגע!" מירה מיהרה לעורר אותו מהגאווה שנחלה עליו. היא התרוממה משכיבתה על הרצפה לצדם של שיי, קאלין וג'יימס, כאשר מסביבם מסגרת מעגל עשויה שברי עץ, קרעי ספרים, חלקי מטאטא הרוס ומחרוזת שלשלאות פרוסה. ידו של שיי עדיין נמשכה מעלה לאחר שהפיל את כיפת הכוח שהגנה עליהם.

"היי, את אמרת להשתמש ביכולות שלי." הוא הפנה אליה אצבע מאשימה, וחצי חייך בניסיון להיראות חף מפשע. מה שעשה באמת היה מסוכן, שלא לדבר על בעל סיכוי קלוש, אבל זו הייתה האופציה הכי טובה שלו. במצב שלהם, הוא חשב שרעיון מסוכן יהיה טוב יותר מאף לא רעיון אחד.

"כן, אבל... אתה יודע, ציפיתי שתפרק את זה או משהו, לא שתעיף חפצים באוויר." היא אמרה והתקרבה אליו. היא הטתה את ראשה והסתכלה על החור שפעולתו חסרת האחריות הביאה, ועיניה דווקא גדלו בסקרנות לגביו.

"זה הכי טוב שלי עכשיו." טנא הסביר. "בהמשך... אולי אצליח יותר."

"אני מקווה מאוד בשבילך." אמרה.

"תזוזו לאחור." קאלין הגיח מאחוריהם וסילק אותם הצדה בתנועה חדה. שניהם התרחקו כפי שאמר להם וראו כיצד הוא בועט עם רגלו על החור הפעור, פעם אחר פעם, שובר את העץ הרקוב מבפנים במכות רועמות עד שהוא מצליח לפתוח למענם מעבר שישמש כדרך מילוט. זו הייתה תזכורת נוספת לכך שאסור לעצבן אותו.        איש הזאב התכופף לפני החור המורחב והוציא פליאת שמחה מגרונו. "אני רואה מים למטה. בואו נזוז."

"תמהרו, כי אני חושב שמישהו מגיע." ג'יימס אמר להם. הוא הסתובב להסתכל אל גרם המדרגות שהוביל מעלה והניח יד על נדן חגורתו הקצר בכוננות.

"תודה." טנא אמר לו כמילות פרידה אחרונות. הוא קיווה שג'יימס לא חרץ את גורלו באותו רגע... אם אפשר לחרוץ גורל לזומבי.

"כן, כמובן." ג'יימס הנהן לקראתו והצדיע בתנועה זריזה.

"קדימה!" קאלין היה הראשון לקפוץ אל המים. כאשר עשה את זה לבו של טנא החסיר פעימה, והדבר הבא שהיה מסוגל לחשוב עליו הוא שבקרוב יגיע תורו לברוח. הוא ניער את ראשו ונשם עמוק. הוא עבר דברים גרועים יותר, אין לו צורך לחשוש מזה. בזווית עינו כבר ראה איך שיי מתיישב על הרצפה הרעועה ליד הפרצה ומתכנן את הנפילה שלו בצורה הרכה ביותר שהיה מסוגל להשיג. הוא ישב כשצדו פונה החוצה, ראשו הסתכל לכיוון מקום הנחיתה, ולאחר שלקח נשימה מרגיעה נתן לעצמו להשתלח ולהיעלם מבעד לפתח.

עכשיו נשארו רק שניהם, מירה וטנא לבדם.

"בוא נלך." היא אחזה בידו והפתיעה אותו כהוגן. הוא היה צריך שתמשוך אותו איתה בשביל שיצליח לזוז. "ואם משהו קורה," מירה העלתה מילים שטנא חשש לשמוע. "אני מאשימה אותך."

"היי, את זו שבחרת ללכת אחרינו בעיוורון." טנא הקניט אותה כתשובה.

"בעיוורון? להזכיר לך שהחיים שלך הם אלה שתלויים על הכף?" היא לא כעסה, אבל הייתה רצינות בדבריה. היא שוב פעם דרשה לעורר אותו מהמקום הבטוח והמעורפל שבחר להסתתר בו. אך הפעם, במקום להיאנח מהתזכורת לסכנה, הוא חש ברצונו להילחם בה עולה ומתגבש ככוח בלתי יתואר. ההצלחה שלו מקודם, גם אם הייתה הקלה שבקלות, סתרה לו בשתי מכות חטופות כדי להחזיר אותו למקום בו הוא נמצא – בעולם אפוף בקסם, שבו יש לו כוחות מטורפים ומשימה שהוטלה עליו.

כמה טיפש ואנוכי היה, כמה דרש להתחבא מפני הקושי שבדרך למטרה.

"הו, אתם כאלה חסרי תועלת ביחד!" ג'יימס רץ לכיוונם ודחף אותם אחד אחרי השני מעבר לפתח. מאחוריו, טנא הצליח להבחין בדמויות מתות חותרות לכיוונו של הנער בנשקים שלופים. הוא משך את ידו אך זו פשוט נאחזה באוויר, ומהר מאוד נבלעה כמו כל גופו במים צלולים ששאף אל ריאותיו מבלי להתכוון.

לחץ מחניק הוציא אותם החוצה ונתן לו את ההזדמנות המחודשת לסתום את נשימתו ולמשוך את עצמו מעלה. הוא גנב אוויר מתוק כשהרים את ראשו מעל קו המים, והקלה הציפה את גופו. לצדו שמע את המים גוערים שוב, ומהר מאוד מצא את עצמו נתפס על ידי זוג זרועות דקות וחזקות. שיעול מלא במים בירך את אוזנו ושב לשתק אותו במקומו. מירה, שהייתה זו שאחזה בו וזו שנאלצה לפלוט עליו את הנוזלים שנבלעו בגרונה, המשיכה להשתעל קרוב אליו בניסיון להסדיר את נשימתה.

בתנועה שלא הבין הוא תפס בידיה. הוא חשש שאם לא יעשה זאת, היא תסתכן בליפול חזרה למים. לאחר שהסדירה את נשימתה מחדש היא הניחה את ראשה על כתפו, כך שסנטרה לחץ עליו בכבדות. כובד משקלה הקשה עליו להישאר מעל המים, אך למענה הוא השתדל לנסות.

"את בסדר?" טנא שאל לבסוף, לאחר שתיקה רחבה מדי. היא השתנקה בחטף קרוב לאוזנו והזדרזה להתנער מעליו. גופה נפל חזרה למים וקול הפגיעה עורר את חרדתו בכדי שיסתובב אליה שוב. הפעם כבר התייצבה מולו, מנסה להחזיק את עצמה בתוך האגם.

"מצטערת," אמרה מיד, חצי חיוך נחנק על פניה.

"זה בסדר, זה בסדר." טנא השיב לה. "כמעט טבעת, אחרי הכל."

"כן. נכון." היא הסכימה עם טענתו, ובדרך משיחתם עיניו תרו לכיוון זוג הנערים שעמדו על שפת המאגר, רטובים מכף רגל ועד ראש, ומסתכלים עליהם בסבלנות. שיי פשוט בחן את המצב בלי יותר מדי רמיזות מצדו – דבר שגרם לטנא לחשוש מה הוא באמת חושב – וקאלין, שעמד לצדו, אימץ מבט יותר עיקש.

הוא אז נאנח והעיר, "טירונים..."

טנא החל לחתור לכיוון היבשה, ומירה אחריו. כשמשך את עצמו חזרה אל האדמה היבשה זו נדבקה לידיו ואילצה אותו לנקות אותם על מכנסיו השחורים – אלה היו ספוגים במים שרק החמירו את המצב יותר. עכשיו, לא רק שהידיים שלו היו מטונפות מבוץ, גם הבגדים שלו היו חייבים לעבור כביסה. הקור שנישא באוויר צינן את כל חלקי גופו כהוגן עד שהצטמרר מההרגשה מספר פעמים.

"אוי לא!" קריאתה של מירה שוב גרמה לו לזנק. כולם הסתכלו עליה בעוד היא מחטטת בתיק הצד שלה ומוציאה מתוכו את הטלפון הנייד שלה, שכמוה, זכה לעשות שחייה קצרה. היא טפחה על המסך והקליקה על הכפתורים הצדדיים שלו, ודבר לא קרה. היא גערה בתסכול. "מת!"

לרגע טנא לא הבין על מה הכעס הגדול. זה רק מכשיר קטן שאפשר לתקן או להחליף ללא יותר מדי בעיות. במצב שלהם, זה הדבר האחרון שאמור לעניין אותם... עד שנזכר והבין מה בעצם היה המצב שלהם. המכשיר הזה לא רק הכיל משחקים או גישה לאינטרנט, הוא גם היה הדרך היחידה שלהם לתקשר עם העולם שבחוץ. אם משהו יקרה לא יוכלו להודיע לאף אחד, ואם מישהו ינסה למצוא את מירה שוב, הוא לא יהיה מסוגל.

זו הייתה הבעיה הגדולה ביותר שלה כרגע. אביה חיכה שתחזור, ולה לא הייתה שום אפשרות להודיע לו על העיכוב הרציני שנקלעו אליו בדרך.

"נמצא טלפון ציבורי כדי שתוכלי להתקשר להורים שלך." טנא ניסה למצוא בשבילה מענה, אך נראה שזה לא סיפק אותה.

"אבא שלי הזהיר אותי מזה!" היא גערה בעצמה. "אני הייתי צריכה לשנן את המספר של הבית."

ונראה שלמרות ההצעה שלו, גם אז המצב לא האיר לטובתה במיוחד. עיניה חשכו בצער, והיא נאנחה.

---

אז הפרק הזה יצא ממש ארוך, יותר מאלפיים מילים! אם אהבתם - תצביעו! אשמח גם לשמוע את דעתכם עד עכשיו. מה אהבתם? מה אתם חושבים שהולך לקרות?
תודה רבה גם לכל מי שקורא, בזכותכם הספר עוד מעט מגיע לאלפיים צפיות! 🙏🙏