"מירה!" הוא קרא וצפה לשמיים כשזו נעלמה קליל. נשימתו נעתקה באחת והוא מצא את עצמו קופא במקומו. מחשבותיו התרוצצו בזעם עצמי וצעקו עליו שיתחיל לזוז כבר. לצדו ראה את קאלין עומד לצד אחד החבלים התלויים ואוחז בו חזק בשתי ידיו. הוא משך אותן בשתי פעימות וזינק עם גופו אל השמיים.

"בוא, קדימה," מגע יד אחז בו וגרם לו להסתובב שוב. במבט קרוב מדי, זוג עיניים מתות הסתכלו עליו במתינות. טנא קפץ ממקומו ונסוג לאחור, כמעט מעד על רגליו מרוב בהלה. לבו קפץ בחזהו כאילו ראה רוח. העיניים המשונות השתייכו לנער שעורו היה לבן כסיד. הוא היה לבוש בבגדים מרופטים שצבעם החום החזק דהה מתקופה ארוכה, ומבט מצפה ועמוק היה טבוע בפניו. "כולם כבר עלו, בוא."

"על מה אתה מדבר?" טנא לקח עוד צעד אחד לאחור. הוא השתדל לנשום בקצב אחיד כי פחד שאם לא יתרכז בזה מספיק הוא עלול להיחנק מהשוק. הבחור הצעיר שעמד מולו סימן לו לבוא בעוד הוא ניגש ונעמד לצד אחד החבלים הרפויים.

"אתה באמת רוצה לחכות להסבר?" הוא שאל אותו. "לחברה שלך אין הרבה זמן שם למעלה."

"מירה," טנא נזכר.

"כן, מירה." הנער הסכים איתו, רק בשביל שטנא ימהר לשתף איתו פעולה. "היא צריכה את העזרה שלך."

אז הוא לא התלבט וחשב. עוד דקה שעברה הייתה עוד דקה שאסור לו לבזבז, ואין לו זמן לבזבז, לא עכשיו. הוא הקשיב לנער, שדמותו לא הייתה נראית עוינת מדי, וניגש לחבל הקרוב ביותר אליו. הוא החזיק בו בשתי ידיו ומשך אותו פעמיים, כפי שקאלין עשה, ומיד נתלש מהקרקע לכיוון העננים.

התנופה כמעט העיפה אותו לאחור, אך הוא לא נתן לידיו להחליק מהחבל. הן שרפו מהחוטים הגסים שלופפו זה עם זה. הם נראו כבני עשרות שנים, אך עדיין הצליחו לשמור על מראה חזק ומתוח. עברו כמה שניות בהן טנא התרכז אך ורק במטרה שלא ליפול, ולאחר שעברו הוא נעצר בצמוד לדופן קיר עץ רחב בעל מראה כבד.

כשפקח את עיניו הוא הבחין בו, וכשהסב את מבטיו לצדדים ראה עד כמה גדול ומאיים היה באמת. טנא ניצב בראשו, ממש מתחת למעקה עץ מסורג ומעוטר, מגולף ביד ומשויף עד מרקם חלק לחלוטין. מעליו התרוממו תרנים, ארבעה ניצבים ארוכים ודקים כמערכת מפרשים פתוחים ולבנים, שגילו לו מה בעצם היה אותו דופן עץ וחבל גס ועבה עליו נתלה.

זו הייתה ספינה. ספינה ששטה באוויר מעל אשליה של עננים.

הוא רצה לעלות לסיפון אך חשש לראות מה ימצא מולו. הוא אפילו לא היה בטוח שידיו מספיק חזקות באותו רגע בשביל להרים אותו הלאה. אחרי מנוחה – עד כמה שאפשר לקרוא לה ככה כשהוא עוד תלוי בין שמיים לארץ – כפותיו פעמו בכאב לוהט. רק המחשבה על שחרור האחיזה של אחת מהן גרמה לו לדמיין איך הוא עומד למעוד וליפול לאבדון.

ובמזל, הוא שמע צעדים מתקרבים. אלה היו צעדים מהירים וכפולים, כאילו השתייכו לנעלי עקב עבות וכבדות. ראש של בחור צעיר בצבץ מעל מעקה העץ והסתכל עליו בחיוך. הוא הגיש לטנא את ידו האחת בעוד השנייה אחזה בשרוול חולצתו העליונה הארוכה.

טנא זיהה אותו כבחור שהזמין אותו בעוקם לסיפון, לכן מיהר לשתף איתו פעולה ולתפוס בידו. היא הייתה קפואה, כאילו אימצה את קור התחום של הסביבה שלה. ברגע הזה, עד כמה שטנא נחרד לגלות שהבחור ההוא כלל לא היה אדם מין המניין – אם באמת אפשר לצפות את זה ממישהו שמוביל אותך לספינה מעופפת – לא הייתה לו אפשרות לסרב לעזרתו. אחרי הכל, זה היה או לעלות על הסיפון, או לגמור את המסע בצניחה חופשית. קל לנחש מה תהיה התשובה המועדפת עליו באותו רגע.

הבחור הצעיר עזר לו לעלות ולעמוד על רגליו, וטנא הודה לו על כך.

"אל תודה לי עכשיו," הוא אמר לו. "החברה שלך בסכנה."

"ה – החברה שלי?" טנא מיהר להיזכר במירה. "למה?"

"בגלל שהיא נחטפה על ידי פיראטים." הוא השיב לו כאילו זו הייתה התשובה הכי ברורה שיכולה להיות. לאחר מכן גלגל את עיניו בעקבות מה שאמר. "זומבים פיראטיים. שזה שלב אחד גרוע יותר."

"רגע... מה?" טנא ציפה מעצמו שלא להיות מופתע יותר משום דבר שיוגש לעברו, אבל בכל פעם ההפתעה הפכה גדולה יותר עד שהיה בלתי אפשרי להסכים איתה במיידית.

"אני ג'יימס, דרך אגב," הנער אמר לו. "עכשיו תשתוק."

"מה – " טנא לא הבין מה רצה ממנו עד שחזה בצללית גדולה מתקרבת ומתגבשת לכדי דמותו של בחור מגודל בעל כובע רחב שוליים וגלימה רחבה ושחורה. זקנו היה ארוך ומרהיב ומסורבל בתלתלים כהים, עורו היה לבן יותר משל פנים חיוורות, ועין אחת שלו הייתה לבנה לחלוטין, שסועה על ידי צלקת דקה שלא הגלידה מאז שנחרטה באלכסון על עורו.

מהחזות המקופחת שהופיעה אצל ג'יימס ומהחיוך שהאיש רחב הכתפיים לא מיהר להסתיר, הוא הניח שהוא היה האחראי על הספינה – הקפטן. הקפטן של הפיראטים. הזומבים. כמה מוזר לחשוב על זה.

"זה קפטן גולד." ג'יימס הסביר לו. "אם תהיה אורח טוב, הוא לא יזרוק אותך מהסיפון."

"מה?"

קפטן גולד צחק וטפח על שכמו של טנא. "הוא צוחק." אמר, וכשבא להחזיר אליו את ידו, טנא שמע קול קראק קטן. הוא לא ידע איך להגיב אליו, ואפילו פחד לדעת מאיפה הגיע. הוא קיווה שזה רק הדמיון שלו שמשתה בו בגלל המחסור באוכל, שתייה ומנוחה, אבל הייתה לו הרגשה שזה קרוב יותר לעובדה הכמעט בלתי נתונה לוויכוח שזומבים הם... גופות. וגופות נרקבות נשברות בקלות.

צמרמורת זחלה במעלה גבו. הוא העדיף לחשוב שדמיין את הקול הזה, לפחות כדי להניח לנפשו כשיש דברים חשובים יותר שהוא צריך להתעסק בהם – כמו לדעת מהי הסכנה שמירה עומדת בפנייה, ואיפה שיי וקאלין נמצאים, לכל הרוחות?

"הלוואי." ג'יימס לחש לעברו של טנא כהערה על מה שגולד אמר. טנא בלע את רוקו.

"אתם חלק מאיתנו, אתם אורחים, וכחלק מהמסורת אנחנו צריכים לנהוג באורחים במלוא הכבוד הראוי לכם." קפטן גולד אמר. מאחוריו עמדו זוג ברנשים צנומים נטולי צבע ושחורי שיער, לבושים בגדים כמעט זהים שהצליחו להבדיל בניהם בקושי. הם נראו כאלה שנבחרו לעמוד לצד הקפטן כדי להקשיב לכל בקשה שלו ולבצע אותה.

טנא מעולם לא פגש פיראטים. הוא בקושי ידע משהו על פיראטים, שלא לדבר על זומבים, ולמרות זאת משהו בכל הספינה הזאת נראה לו מבולגן ולא ברור. אם לשכוח מכל עניין התעופה המהוסס ומהחיילים המתים למחצה ששררו על שטח הסיפון, הוא היה בטוח שפיראטים אינם שוחרי שלום כפי שהקפטן הזה מנסה להיראות.

הוא הסתכל על ג'יימס, שנראה שכמוהו ידע שמשהו כאן לא מסתדר, ושלא כמוהו, בחר לשוט בזרם ולא להתווכח. הנער הסתכל עליו חזרה כששם לב שהסב אליו את עיניו וסימן לו בקשר עין שיזכה לקבל תשובות אחר כך.

"מה זה אומר... מלוא הכבוד?" טנא שאל אותו, והקפטן חייך.

"אתם לא כמו השאר. אתם לא כמו שאר החיים האחרים שרוצים רק להרוס דברים טובים. אתם בונים, ויוצרים, ואנחנו תומכים במי שבונה ויוצר. בתמורה, אחרי שהצלנו אתכם, נסכים להביא אתכם למקום אליו רציתם להגיע – בקלות ובמהירות, ובלי הצורך להתערבב אצל החיים."

עיניו של טנא נפערו בתקווה מתגבשת. יכול להיות שאותו קפטן מוזר הרגע אמר שהוא יכול להביא אותם לכל מקום שירצו להגיע? אפילו... לרוזנסול? זה נשמע מפתה, אבל קל מדי, וטוב מדי, ולא נכון.

עליו לצפות לגרוע מכל. זה מה שההרגשה שלו אמרה לו באותו רגע, וההרגשה שלו מעולם לא שיקרה לו.

"אל תפתח תקוות." ג'יימס אמר לו בשקט, וזכה לקבל מבט קודר מהקפטן. "בגלל שאתה לא צריך! אנחנו נעזור לכם!" הנער הוסיף לגחך ולחייך בעקשנות מזוהמת, והוא הניח את ידו על שכמו של טנא כשהכין אותו לנוע משם. "אני אקח אותו למטה, שינוח. הוא חייב לנוח. אתם יודעים, כי הוא לא מת."

לאחר ההסבר השקוף מדי של ג'יימס אל הקפטן הוא לקח אותו לכיוון דלת שנבנתה בקיר הבמה שמתחת להגה הסיפון. הנער פתח אותה וחשף בפני טנא את החושך המבעית שאפף את החדר שמעברה. האור היחידי שהגיע מכיוון הפתח נזרק אל שולחן עבודה עמוס עשוי עץ שכוסה בפיסות מגולגלות של נייר מצהיב, זוג נוצות אווז ארוכות מושחרות בקצה, כלי שחור וקטן שיועד לדיו, ועששית כבויה.

ג'יימס מיהר לקחת את כלי המאור ולהדליק אותו בעזרת גפרור דקיק ששרט על גביו כדי ליצור את הלהבה. הוא כיבה את הגפרור ולקח את העששית איתו, וסימן לטנא לבוא אחריו, לקראת פתח נוסף שהוביל לגרם מדרגות שירד אל בטן הספינה. אור קלוש הבהב לקראתם, מבשר על סימן חיים נוסף בתוך האפלה האטומה שעטפה את החדרים. מתוכו הוא שמע קולות, לחישות לא ברורות של מילים משולבות בקרקוש מזדמן של מתכת על מתכת.

"נו?" הוא שמע קול מוכר אומר.

"היי, זה מסובך יותר ממה שזה נראה." קול אחר השיב לגערה חסרת הסבלנות שהופנתה אליו.

ברגע שטנא נעמד על הרצפה החורקת, בעוד ג'יימס הולך לפניו עם העששית הבוערת כמסמן דרך, הוא שמע השתנקויות קול חרדות. הלהבה הכבולה הציפה את אורה הזהוב על שלושת הדמויות שהמתינו בחושך כמעט אטום, ולבו של טנא חש הקלה למראה האנשים שהכיר.

"זה רק אני, זה אני." הוא ניסה להרגיע אותם, אך זכה לקבל רק מבטים חריפים. הוא קיווה לפחות לחיוך, אפילו הקל שבקלים, אולי לסימן שיאמר לו שהם דווקא כן שמחים לראות אותו. אפילו שיי, שאליו הגניב מבט בוחן ייחודי, נראה מאוכזב יותר מאשר מעודד.

זה קצת הוריד לו את הביטחון.

"לא צריך למחוא כפיים." טנא הוסיף לומר והרים את ידיו.

"חשבנו שאתה אחד מהפיראטים האלה." קאלין הסביר לו ונאנח. עיניו ברקו מאור העששית המתקרב. הוא עמד קרוב לכלוב בתוכו מירה הייתה – תנוחתה השפופה על הסורגים העידה שזה לא המצב החביב עליה ביותר – ובידו החזיק מנעול ברזל כבד שניסה לחלץ בדרך זו או אחרת כדי להוציא אותה משם. שיי עמד לצדו, תצפת על הניסיון הקלוש שלו תוך כדי שסיפק לו תאורה עדינה מהילה שדבקה על כף ידו והייתה מקור האור המוצלח ביותר שלהם בתוך אותו מרתף נטוש למחצה.

בעזרת העששית היה אפשר לראות את החדר בצורה טובה יותר. היו בו ארגזי עץ וארגזי בירה שרצו כמעט בכל פינה עד שהיו מסוגלים לחסום בקלות את הדרך לכלוב עצמו. הוא נבנה בקצה הקרוב של החלל, ממש מול גרם המדרגות, והיה ככלא מבולגן שאחסן רק בגדים מרופטים ומעט קש.

קאלין הסתכל חזרה אל המנעול, ואז עיניו הזהובות נפערו לקראת הבנה. "ואני דמיינתי את זה בצורה שונה לחלוטין."

"מה?" מירה כמעט ולא האמינה. "אתה אמרת שאתה יכול לפרוץ את זה."

"אמרתי שאני יכול לנסות. אני יודע שבסרטים זה נראה קל, אבל זה בגלל שבסרטים הם משתמשים בפלסטיק. ושם זה גם מזוייף. בכל מקרה, אני מניח שלא צריך אותי כבר, כי המושיע הגיע." קאלין זרק את המנעול מאחיזתו והפתיע את מירה.