"אתה מרגיש משהו?" טנא פנה אל שיי, אך זה לא הביט בו. הוא התעמק בסביבה, סרק את הקרון עם עיניו עד שנראה היה שכמעט ולא התייחס למה שטנא אמר לו. בין אם שמע ובין אם לא, טנא סמך על כך שהוא מפעיל את החושים שלו. הוא חיכה, הסתכל עליו תוך כדי שעיניו הצטמצמו ואז נפערו ואז אימצו חרדה. "מה קרה?"

"אני לא מרגיש כלום." ההצהרה שלו הייתה מהולה באכזבה, ובצדק. במעט הזמן בו יצא לטנא להכיר את שיי הוא היה כמעט בטוח שאין צורך לנסות ולהסביר לו דברים. הוא כבר ידע הכל מהכל. או, טוב, הכל חוץ מתקשורת בין-אישית. היה לו מין מבט תמידי כזה של תבונה, של קריאה רחבה ושל ידע רב שלא היה מעוניין לשמור לעצמו. אם משהו מכושף לא היה ברור לו, זה סימן שצריך להתחיל לדאוג.

לאחר כמה שניות של שתיקה שיי נעמד על רגליו ופנה לעמוד מול הדלת. טנא הסב מבט כדי להסתכל עליו. הוא שם לב שברגע שקירב את ידו אל חלון הזכוכית העגול, הדלת נפתחה בפניו והוא נרתע לאחור. זה היה מוזר. טנא מיהר להתקרב. ברגע שנעמד גם הוא מול הדלת, ראה שנשארה פתוחה לרווחה. היא לא נרתעה חזרה, כאילו נתנה להם את האפשרות לצאת מהקרון אם ירצו בזה. הייתה לו הרגשה שזו לא סתם אפשרות, אלא דרישה חסרת מילים לעזוב את הרכבת.

בעקבות ההרגשה הזאת הוא החליט לפסוע ולקפוץ מהמדרגה הראשונה אל הקרקע המדושאת.

"טנא!" מירה קראה אליו כאשר קאלין והיא התקרבו אל הדלת. הוא לא הסתכל עליה, רק שמע אותה גוערת בו. "מה אתה עושה? תחזור לכאן."

"אני לא חושב שזה יעזור." הוא השיב. לאחר מכן שמע שעוד אדם אחד החליט ללכת בצעדיו ולצאת מהקרון. טנא סובב את ראשו כדי להביט בשיי שנעמד לצדו. הוא ניקה את בגדיו בעקבות גלישתו מרצפת הרכבת. שלא כמוהו, הוא העדיף שלא להעז עם קפיצה.

"מה אתם עושים?" מירה שבה לשאול. "בחייכם, זה מסוכן לצאת ככה לאמצע שום מקום."

"טוב, טכנית, זה גם לא יעזור לנו להישאר ברכבת שקפאה בזמן." קאלין משך בכתפיו והחליט לקפוץ אחריהם.

"ברצינות?" מירה נאנחה והחמיצה את מבטה בחוסר סיפוק מובהק.

"בואי, לפני שהרכבת תיסע." טנא הסתובב ופנה אליה, מתח אליה את ידיו בבקשה שתזדרז.

"למה?" היא שאלה.

"יש לי הרגשה שבגלל שאת היחידה מאיתנו שלא קשורה לקסם, אין שום סיבה שהרכבת תמשיך להיות תקועה." הוא הסביר. כאות מכוון לדבריו, הקרון השמיע קולות רשרוש מתכתיים, כאילו הוא לאט לאט מנסה לצאת מהאחיזה שתפסה אותו במקומו.

זה הבהיל אותה, והיא מיהרה להתכופף עם רגליה ולתפוס בידיו של טנא כדי שיעזור לה לרדת למטה. הוא אחז בה בכוח בלי מטרה לעזוב. לבו עלה בפעימותיו מהפחד שאולי היא לא תספיק ותיפגע מהתנופה של כלי התחבורה הכבד.

משב רוח שורט ליטף את פניהם בגסות וגרם למירה להיבהל ולתפוס בו. הוא משך אותם לאחור. מול עיניהם הרכבת נשאבה חזרה למסלולה והשאירה אותם שם עוד לפני שהספיקו למצמץ. מתברר שטנא צדק בקשר להשערה שלו, והוא לא שמח מזה.

כאשר עמדו במרחק בטוח מהמסילה, בעוד הרכבת המשיכה לנוע, הוא ראה איך מירה פוסעת כצעד וחצי לאחור, ואז מסתובבת בשביל להסתכל לאן הגיעו. היא לא הייתה מרוצה, בכלל לא. "אז הכסף הלך לעזאזל." זה היה הדבר הראשון שהחליטה להעלות בקול. זה גרם לטנא לצחוק קלות, גם אם זו לא הייתה הכוונה כלל. הוא חייך ברכות, וכאשר שם לב ש-שיי הסתכל עליו, מיהר להרצין את פניו בשנית. "ואני לא יכולה לחזור עכשיו הביתה!" היא מיהרה לפנות אל טנא, והוא השתדל לשמור על פנים מאופקות. היא הייתה כל כך קרובה, וכל כך מדוכדכת. מספיקה הייתה מילה אחת לא במקום בשביל שתתחיל להתרגז. הוא מעולם לא ראה אותה כועסת - לפעמים אפילו שכח שהיא מסוגלת לכעוס - והוא ממש לא רצה לראות אותה כשתגיע למצב הזה.

"אל תדאגי," טנא מיהר לומר והרים את ידיו בחפות. "נבין מה קרה ולמה ונגיע לתחנת הרכבת הקרובה. משם תוכלי לחזור הביתה."

"אני מקווה מאוד שזה קל כמו שזה נשמע." כתפיה נפלו ועיניה סרקו אותו בקשיחות. עוד רגע, עוד קצת לפני שהיא תגיע לסף האיפוק שלה.

"אני גם מקווה." טנא הבין את מצבה, והחל לחוש בתוכו אשמה ומעט תשישות מתגבשת. ללא כל הודעה מוקדמת נאלצו לשנות את התוכנית שלהם, שוב, ובקצב הזה, מי יודע מתי ואם יגיעו לרוזנסול. "אז, למה אנחנו כאן? משהו אמור לקרות, לא?" הוא חצי דיבר אל השאר וחצי דיבר אל החלל, מקווה שיש משהו או מישהו שמקשיב לו ויודע מה ממשיך להרוס להם את התוכניות.

טנא מצמץ פעם אחת, ומתוך השנייה בה איבד מהריכוז שלו הוא חזה בצללית של דלת ללא קיר עולה מתוך האדמה ומתמקמת מולם. והוא עוד חשב שהרגע בו הנסיעה שלהם נקטעה היה די והותר מחזות מוזרים לשעה הקרובה. מתברר שאם אתה מחליט לצאת למשימה בשביל להציל את כל עולם הקסם, לא תוכל לצפות לשקט לו חסרי הקסם זוכים. משהו תמיד חייב לצוץ, ואף פעם אי אפשר לדעת מה זה יהיה.

הדלת נפתחה וכולם נדרכו לקראת מה שיעבור דרכה. ידיו של טנא התכווצו לאגרופים, והוא התרכז עד כמה שהיה יכול, למקרה ויצטרך להשתמש בכוחותיו. לא היה לו מושג אם בכלל יצליח לגייס אותם לרצונותיו, אבל תקווה היא כל מה שהיה לו באותו רגע.

"מצטער שאיחרתי. פקקים." זה היה בחור בגיל לא מדויק שיצא מתוך הדלת, ומבט שאנן התרווח על פניו. הוא סגר אותה אחריו ואז ניגש לעמוד מול הארבעה. שיערו היה חום בהיר וקצר, נטוי בבלורית עדינה מתחת לכובע בסגנון פנמה בצבע חום כהה שהבליטה את פניו הארוכות והדקות. הוא לבש חולצה מכופתרת שחורה, עניבה תכולה מפוספסת ועליה ז'קט חום שהתאים לצבע הכובע שלו. מתחת לחגורתו השחורה הוא לבש מכנס חום גם כן, ועל רגליו נעל נעלי סניקרס כחולות - בחירה מעניינת להוסיף לשאר הלבוש הכמעט רשמי שלו.

"היי, זה אתה!" קאלין מיהר להצביע על האיש. אותו זר מיהר לפעור עיניים בצורה מיתממת. מהחזות הראשונית שהציג, טנא חשד לבטוח בו.

"מי זה?" טנא ביקש לדעת. עיניו של הזר נמשכו אליו.

"האדם שאמר לי לחפש אותך." קאלין השיב. טנא העתיק את נשימתו. הוא זכר בבהירות מה קאלין סיפר לו - כאשר נכלא אצל פאוור הוא שוחרר ושוגר על ידי אדם שלא הכיר שביקש שיחפש אותו, כי הוא היחיד שיכול לעצור את הכאוס שעומד לבוא. האדם הזה הוא האחד שהכניס אותו לכל הצרה הזאת, הוא האחד שנתן לו את תואר המושיע שמעולם לא ידע שעליו לשאת.

באותו רגע הוא כעס. גם אם ראשו אמר לו שכנראה היה יוצא אחרי שיי למשימה הזאת בכל מקרה, כל גופו הער מכעס. הוא היה צריך לעצור את נשימתו כי זה היה הדבר היחיד שעזר לו לשמור על התסכול שלו בפנים.

"אתה?" גם כאשר ניסה לשמור על קולו רגוע, קמצוץ של זעף התנשא על מילותיו.

"על מה אתם מדברים?" מירה שאלה, מבולבלת מהשיח החדש.

"אחר כך נסביר לך." טנא מיהר לענות לה, והיא פשוט הנהנה.

הזר סרק את כל העיניים שבחנו אותו. "למה אתם מסתכלים עליי כאילו אני אשם במשהו?"

שררה שתיקה. לאף אחד לא הייתה תשובה טובה להעניק לו.

"אין לכם מה לומר. יופי, זה אומר שאין צורך שתדברו." הזר אמר. יהירות עוקצנית נטבעה על לשונו באופן טבעי כל כך עד שטנא לא היה מסוגל לדמיין שישמע אותו מדבר אחרת.

קודם טנא חשד בו, ועכשיו הוא ידע שאינו ממהר לחבב אותו. הוא בוודאי היה האחד שבגללו נאלצו לסטות מהדרך. הוא רק קיווה שלא היה אחראי לעוד כמה דברים שהם צריכים לדעת עליהם. הוא רצה להאמין שלמרות מעשיו המעורפלים הייתה לו כוונה טובה, אבל משהו בו שידר לכיוונו של טנא אנרגיות מוזרות, כאלה שמעולם לא ראה אצל אף אחד, ולא היה לו מושג אם זה טוב או רע.

אז עכשיו הוא היה מבולבל. לגבי מי שעמד מולם ולגבי תפקידו.

"מה זאת אומרת, 'כאילו אתה אשם במשהו'?" טנא החליט לדבר. מוחו היה ריק ממחשבות מובהקות באותה שנייה. כל מה שעלה במילותיו היה תוצר חמת הזעם המסורבלת שניסה להכחיש ללא הצלחה. "אתה האחד ש... דרש אותי. למה?"

הבחור הזר שתק. הוא צמצם את עיניו, בחן את טנא היטב, היטה את ראשו בניסיון לייחד את זווית עינו, ואז פער את פיו כשנפל לו האסימון. הוא אפילו הוסיף להצביע עליו. "אה, טנא מור!"

"אתה אפילו לא יודע מי אני?" הוא רטן ונאנח. טנא שנא לכעוס, אבל זה קרה לו די הרבה. ככל שהזמן עובר ואתה עדיין תקוע במקום, משהו בך מתחיל לבעבע, ולא משהו טוב. כעס, אכזבה, תשישות, ותחושת מיאוס מצטברת מלווים אותך תמיד. אתה כמו האסיר שלהם - לא מסוגל ללכת בלי שיהיו איתך תמיד. במצב הזה, כל דבר קטן עלול להדליק אותך, להסיט אותך מהעיקר ולגרום לך להסתכל על הדברים השוליים בחיים. טנא ניסה להימנע מזה ככל האפשר, אבל זה אף פעם לא הצליח.

והוא שנא את זה. הוא ממש שנא את זה. ועכשיו, הוא גם התחיל לשנוא את הבחור הזר.

"טוב, אתה לא יודע מי אני, אל תשחק את עצמך נעלב." הבחור נד בראשו ובכך סיים את דבריו. טנא רצה לענות, אבל לא היה לו מה. ועל מה דיבר בכלל? למה שיכיר אותו? ולמה הבחור כל כך רגוע בקשר לזה?

הזר משך אליו את ידו וחשף את שעון הרצועה שלו. הוא הסתכל עליו, ואז הרים את ראשו וצפה אל השמיים למשך כמה שניות. "הם כאן."

"הם? מי זה הם?" מירה שאלה, לא בטוחה אם עליה לפחד או לדאוג. כתשובה, היא זכתה לראות איך חבלים נופלים לפתע מהשמיים. הם נתלו כאילו משום מקום, נתפסו על ידי כוח לא ברור שנתן להם להישלח למטה ולעמוד באוויר כמוטות רפויים. הם זזו מעט, נדו כאילו דבר מה נתלה עליהם וטלטל אותם, מרמז להם על בואו.

"מה לעזאזל - ?" קאלין שאל ומשך את ראשו מעלה. הוא כיווץ את עיניו ואימץ אותן בכדי לגלות מה קורה מסביב. טנא הרים את ראשו גם כן וניסה למצוא משהו שיעזור לו להבין מה הם אותם חבלים מסתוריים, אך אורה המסמא של השמש תקף את עיניו והקשה עליו לעשות זאת כראוי. הוא חש באחיזה כוחנית עוטפת את זרועו. כאשר הסיט את ראשו, ראה שמירה מחזיקה בו. פניה שידרו פחד, ועיניה התרכזו היטב לקראת מה שעלול לבוא הלאה.

כמעט ללא הבחנה טנא שם לב שמשהו - יותר נכון, מישהו - מחליק בדרכו מטה מהחבל הכבול ונוחת על האדמה. מולו, מרחוק, הבחור הזר, שמטרתו עדיין לא הייתה ברורה לגמרי, ניגש לדלת היתומה ממנה הגיע, פתח אותה, עבר בעדה וסגר אותה אחריו, ובכך נעלם מהרקע.

טנא ניתר מאחיזתה של מיהר ומיהר לרוץ לקראתו, כמעט מתקשה להאמין שההכרזה הקודמת הייתה הסיבה היחידה שלשמה סילק אותם מהרכבת. "היי!" הוא קרא כשניגש לדלת. ברגע שהניח עליה את ידו, אפילו בנגיעה קלה, זו התמוטטה מולו כאילו לא הייתה מחוברת לשום דבר מעולם. "מה - ?"

"אה!" הוא מיהר לסובב את ראשו למשמע הקריאה, וחזה בחטף בדמותה של מירה נמשכת מעלה בתוך אחיזתו של אדם נוסף שהביאו איתם החבלים.