טנא השתתק. הוא לא ידע איך להגיב בחיוב. הוא באמת לא האמין בה. הוא פחד למענה, הוא לא רצה שתיפגע והוא לא רצה שזה יהיה בגללו. רק בגללו היא החליטה ללכת. אילו היה מחליט לעזוב מבלי לומר דבר הכל היה הרבה יותר טוב, אבל הוא התעקש כל כך לומר שלום. זו אשמתו הבלעדית, הוא ידע עד כמה עקשנית היא מסוגלת להיות, ואין דבר שיכול לשנות את דעתו.

"אני צוחקת!" היא חייכה וטפחה על כתפו. הוא קפא בנשימתו לקראת הקלה. טנא ניסה לחייך אליה חזרה, אך התקשה להסתיר את הרצינות שבערה בו לגבי הנושא המדובר. "בחייך, אני מבינה מה אתה חושב, אני לא מפגרת. אני יודעת שזה מסוכן ואני יודעת שזה טיפשי לרצות לבוא איתכם סתם ככה."

"תודה." הוא ענה בשקט.

"אז אתה יכול לומר שאני מטופשת, כי אני באמת מרגישה מחויבת לזה." מירה המשיכה לבלבל אותו עוד ועוד עד שהתקשה לדעת מה היא רוצה לומר. "זו החלטה טיפשית, כן, אבל אני לא יכולה לעמוד בצד סתם ככה. אם אבא שלי מאמין בכל עולם הקסם הזה שדיברת עליו, אני יודעת שזה רציני. אבא שלי לא סובל רעיונות מטופשים. ואני לא סובלת לחכות לאחרים שיעשו משהו בשבילי. אתם מבינים?"

השלושה רק הנהנו.

"ואם הוא אומר לי לחזור... אני אחזור. כי הוא אבא שלי. להמרות את הפה שלו תהיה התאבדות."

טנא חייך. הוא אהב את הנחישות שלה ואת האמת שלה, ובתוך תוכו מעט קינא בה. היא הייתה כל כך בטוחה בעצמה, היא ידעה מה היא צריכה לעשות ומה החובות שלה, וזה משהו שתמיד הצליח להפיל אותו.

"נתגעגע אלייך, מירה." קאלין אמר.

"אתה מכיר אותי בערך חצי שעה." מירה העירה בקלילות.

"ועדיין, נתגעגע." ענה. "יש לך ראש טוב."

"בבקשה, בוא ותגיד את זה למורה שלי להיסטוריה, כי הוא לא חושב ככה." היא הצמידה את שתי כפות ידיה בתחינה וגרמה לקאלין לגחך.

"אנחנו צריכים לחשוב על תוכנית ב'." שיי סוף כל סוף החליט לפצות את פיו. "אנחנו לא יכולים לצאת מהרכבת הזאת בלי שום מושג בנוגע לצעד הבא שלנו."

"מה אנחנו יודעים על קלאוס פאוור? עד כמה אפשר להאמין למילה שלו?" מירה שאלה והפנתה מבט ישיר לעברו של קאלין. בתור האחד שנכלא אצלו ושראה אותו במו עיניו, הוא כנראה המקור הכי טוב שהיה להם בשביל להבין קצת יותר מול מה הם מתמודדים.

הם היו פזיזים מאוד. הם באמת התנהגו בטיפשות כזאת כאשר יצאו מבלי אפילו לדעת ממי הם אמורים להיזהר, כל כך דרוכים ללכת לכיוון המטרה הנכספת עד שבכלל לא חשבו לשאול את כל השאלות הנחוצות. אבל מה אפשר לצפות מנערים? הם לא חושבים כמו שצריך, ומי כמו טנא יודע, בתור אחד שלא חושב כמו שצריך במשך כמה מאות שנים.

קאלין נאנח קודם כל. המבט שעל פניו הכריז ללא מילים שהוא ממש שונא לדבר על זה, אך הוא יודע שאין לו ברירה. "הוא... מפחיד. זו מילה נכונה בשביל לתאר אותו. הוא הגיע יום אחד בתור אורח לעיירה, אמר שהוא עושה מחקר ושהמקום הזה יכול לעזור לו במיוחד. אף אחד לא התנגד, אבל לכולנו משהו בו היה נראה מוזר. בכל מקרה, לא ייחסנו לזה חשיבות גדולה מדי, בעיקר כי אף מכשף לא מצא בו משהו שעלול לעורר חשד – "

"עצור שם רגע אחד." טנא הרים את ידו לקבלת אפשרות דיבור. כולם הפנו אליו את עיניהם. "מה זאת אומרת 'אף מכשף'? כמה מכשפים אתה מכיר?"

"די הרבה, למען האמת." קאלין השיב, לא הניד עפעף.

"באמת?" טנא התבלבל לרגע – דווקא בגלל הפרט היחיד הזה. עד כמה הצליח לפספס אם קאלין מכיר מספר מכשפים שיכול להיחשב כ"הרבה", בעוד הוא עצמו לא נתקל באף לא מכשף אחד כמעט כל חייו? הוא אומר "כמעט", כי לא באמת ידע האם יצא לו להכיר מכשפים לפני שהזיכרון שלו היטשטש. כל כך הרבה שנים עברו עד שהמוח שלו לא היה מסוגל להכיל את כל מה שידע, ולכן דברים שעברו עליו פעם, כשהיה קטן יותר, עוד לפני שנפלה עליו הקללה, מחוקים לגמרי מזיכרונו. מבחינתו מעולם לא נולד. מבחינתו, היה ככה מאז ומתמיד.

"כן." קאלין החזיר לו במבט דומה. הוא בוודאי לא הבין למה היה כל כך מופתע בגלל זה.

"חוץ מסבא שלי, מעולם לא פגשתי בעלי קסם אחרים." שיי היה שותף להרגשה שנפלה על טנא, וזה חש הקלה כיוון שלא היה היחיד שהרגיש זר בתוך העולם הגדול הזה.

"מה אתה אומר..." קאלין נתן לעצמו לרכון עם גבו לאחור, ידיו מחזיקות במעקה הגבוה של המתקן עליו ישב. הוא הסיט מבט תוך כדי שהתמקם מחדש במקומו, מנסה לחשוב על מה לומר הלאה. "טוב, אני לא יודע למה אני בעצם מופתע. אני כל הזמן שוכח שבמקומות אחרים אין פתיחות כזאת בכל מה שנוגע לקסם."

כל השלושה הרימו מבט לכיוונו. טנא צמצם עיניים תוך כדי הרהורים נוספים. "עכשיו אתה חייב להסביר את עצמך."

"רוזנסול, טוב, היא מקור הקסם הכי גדול שיש. כמעט כל מי שגר שם הוא יצור קסם או בעל קסם, ומי שלא הם צופים. אין שם סודיות בכל מה שנוגע לזה."

עיניה של מירה בהקו לנוכח הסקרנות שהחלה לגעוש בה. "אתה בעצם אומר שיש עיירה שלמה של יצורי קסם? כולם יכולים להשתמש בקסם בלי לפחד לחשוף את עצמם? כולם לוקחים כמובן מאליו דברים שיראו לאחרים כמטורפים?"

"אה... כן." קאלין הנהן.

מירה התאפקה שלא לצרוח. פיה נפער לרווחה. "זה מדהים!" היא לחשה כשהחניקה בתוכה את קולה, בכדי שאף אחד לא יוכל לשים לב שהיא על סף פרץ התרגשות מטורף. טנא כמעט והיה מסוגל להרגיש את האנרגיות שלה גועשות בדמה רק מלהביט בה. "אתם לא חושבים שזה מדהים?"

"אה, כן." טנא הנהן. הוא ניסה להכחיש את הדאגה שגדלה בתוכו עם כל מחוות אהדה נוספת שמירה הוסיפה לעשות. כשהוא פנה להסתכל על שיי, ראה שעיניו היו פעורות כדורשות לדעת עוד. הוא... הוא עצמו היה היחיד שלא בדיוק התרגש מזה? זאת אומרת, כן, זה דבר מדהים שבכלל לא הכיר ולא ידע שקיים, ומעניין לחשוב על זה, אבל... הוא לא היה מסוגל לחשוב על העובדה שפאוור עצמו נמצא שם, בעיירה מלאה בנפשות אותן הוא רוצה להרוס.

"פאוור," טנא הזכיר להם. "הוא שם?" ברגע שהעלה את שמו מחדש, המבטים הפעורים של מירה ושיי השתנו למבטים מלאי חרדה. הם רק לרגע אחד שכחו לשים לב לבעיה שעמדה מול העיניים שלהם ברגע שקאלין הסביר לאן הם בעצם פונים.

"זה רע יותר משחשבתי." שיי אמר, כמעט בשקט מוחלט.

"בגלל זה מיהרתי כל כך. טוב, זה, והעובדה שהוא מחזיק באחות שלי. שאגב, חייבת שנגיע אליה."

"אנחנו נגיע אליה." טנא הבטיח. "ברגע שנגיע לרוזנסול נגיע אליה."

"מי יודע מה פאוור מתכנן עכשיו. הוא כנראה כבר גילה שנעלמתי..." אחיזתו של קאלין במעקה התהדקה כל כך עד שבכוחה הצליחה לעקם את המתכת ולהטמין בה את טביעות אצבעותיו. הוא נאנח כששם לב ואילץ את עצמו להסתיר את שעשה עם ידיו. ברגע הזה טנא הטביע בעצמו את התזכורת שלא לנסות להכעיס אותו. "אני לא רוצה להגיע לשם ולגלות שקרה לה משהו."

"הנה התוכנית," מירה החליטה להיות הראשונה לדבר על הנושא, ולטנא לא היה מושג מה לחשוב על כך בהתחשב בעובדה שהיא לא עומדת להצטרף להמשך המסע שלהם. היא הייתה נחושה כל כך, גם אם רק בדעתה, ובדעה שולית שהייתה לו הוא חשב עד כמה חבל שהיא נאלצת ללכת. מישהו חייב לדרבן אותם לחשוב חיובי, והיא כנראה הייתה הכי טובה לעשות זאת. "תמצאו מישהו קסום כזה שיוכל לעזור לכם להגיע לרוזנסול כמה שיותר מהר. אי אפשר לדעת אם החיילים שקאלין ראה אצלנו הם באמת חולייה אחת מפלוגה שלמה שהחליטו להתפצל, אבל אם זה נכון אני לא חושבת שכדאי להיות ספקנים לגבי זה. יש בניכם... בעלי קסם או יצורי קסם שיוכלו לעזור בזה?"

"מעולם לא הייתי במקום שאנחנו הולכים אליו." קאלין לא שמח להודות בכך.

"אני לא בטוח." שיי הוסיף ונדנד בראשו.

כשהמבט הגיע לכיוונו של טנא, הוא הוסיף לשלול שיש בידו תשובה.

"איזה מין יצורי קסם אתם שאין לכם מושג?" היא התאכזבה מהם, וטנא לא היה מסוגל שלא להסכים איתה. הם לא היו משלחת מוצלחת כל כך עד עכשיו. הוא רצה להכות את מצחו הכי חזק שרק אפשר בכל פעם שמישהו מהם הבין שהם מחפשים את הדרך בחושך. מירה הסתכלה סביב, ומבטה נתקע על חלון הזכוכית האטום שניצב מאחורי ראשם. עיניה נפערו והיא מיהרה להתרומם ולהסתכל היטב על הנוף בחוץ.

טנא הרגיש שקלטה משהו. "מה קרה?" שאל והסתובב להסתכל על החלון גם הוא. הוא לא מיהר לראות משהו חשוד בו. הם ניצבו על מסילה שעברה בתוך שדה עשבים ירוק, מאחוריו הסתירו את השמיים התכולים הרים גבוהים וירוקים גם הם, עומדים ברקע ללא כל הפרעה כפקעות אדמה של הטבע... עומדים ללא כל הפרעה. הם לא זזו. העשבים לא נראו כשטיח מטושטש צבוע ירוק, ההרים עמדו זקופים והעננים בקושי נעו ברקיע.

"כמה זמן אנחנו כבר לא זזים?" מירה שאלה תוך כדי שהעבירה מבטים על פני כולם. רק אז שיי החליט להסתכל גם הוא החוצה, ורק אז קאלין החליט לקפוץ ממקומו ולבדוק את המצב בחלון אחר. הוא בחן את הנוף שנפרש מאחורי חלונות ההצצה שעל דלתות הרכבת, והסתכל על רצפת הקרון וזקף את ראשו כאילו גילה משהו חדש. טנא ניסה להקשיב, ולא שמע דבר. לא רק שרעש המנועים לא הפריע לאוזניו, הוא לא שמע אותם כלל.

הוא קם ממקומו ופנה למושבים האחרים, התהלך בין הכסאות ובין האנשים שישבו שם והתקשה להאמין למה שראה. לבו קפץ ממקרה שחזה בו לראשונה. האישה שניסתה להרגיע את הילד הקטן שלה עצרה תוך כדי שהיא מסתכלת בעיניו ומנסה להרגיע אותו, והוא – קטן כל כך – פוער את פיו בצרחה חירשת. נער אחד שנרדם עם האוזניות באוזניו היה חצי רדום, בין מציאות לחלום, עיניו פקוחות למחצה. אישה צעירה אחת שקראה ספר דקיק לא הצליחה להעביר את הדף לקראת העמוד הבא שלה – ידה לא נעה כלל.

טנא מיהר לחזור על צעדיו ולגשת בשנית אל השאר, שבינתיים התאגדו מחדש כקבוצה וניסו להבין מה קורה. "הרכבת לא עצרה." הוא אמר להם וזכה למבטים מהורהרים שתקפו אותו. "הכל נעצר. האנשים כאן, הם קפואים במקום."

מירה בלעה רוק. "עכשיו אני מתחילה לפחד."

--- --- ---

פרק 11! אשמח מאוד לשמוע את דעתכם עד עכשיו! ובנוסף, לספר כבר יש 1.4K צפיות! תודה רבה לכל מי שקורא! D;