"חכה." הוא נעצר כאשר יד דקה תפסה בפרק כף ידו באחיזה כוחנית למדי. טנא בדיוק התכוון לצאת מבית היתומים לכיוון חנות העתיקות של מר פרקר לתחילת יום עבודה חדש כאשר הנער שהכיר בקושי מנע ממנו להמשיך.

הוא הסתובב אליו כשעל פניו הבעה מבולבלת. הנער שעמד מולו התהדר בשיער תכול מוזר, אחד שתמיד גרם לטנא לתהות מתי הוא מוצא זמן או כסף לטפח אותו, ובחן אותו בעיניו המלוכסנות הכהות. הוא אחז בידו בלפיתה חזקה, עורו השחום העדין הודגש על פרק כף ידו הבהיר שלו. "מה?" טנא שאל אותו, המילים כמעט מזנקות מפיו בחוסר סבלנות עייף. ארשת מודאגת עלתה על פניו של הנער, אחת שגרמה לטנא להשתדל להיות יותר עדין בפעם הבאה.

"יש לי הרגשה רעה." הוא אמר בקול שכמעט נבלע במילותיו החרישיות.

"תמיד יש לך הרגשה רעה, שיי," טנא נאנח תוך כדי שהחליק את ידו מהאחיזה הכופתת. במשך כל השבוע האחרון שיי ווקר, הנער הידוע בשל דמותו השתקנית, מצא זמנים לא נוחים להזהיר את טנא מדבר מה לא ברור. הוא כל הזמן חזר ואמר לו שמשהו עומד לקרות, אך התקשה לומר מה כיוון שהוא עצמו לא היה בטוח, וששניהם, בעיקר, צריכים להיזהר. לטנא היה קשה לקחת אותו ברצינות. הוא תמיד נראה כאחד שמרוב שהיה מכונס בעצמו החל לדמיין מציאות אחרת.

"אבל עכשיו זה חזק, אני מרגיש את זה." הוא היה נחוש לגרום לאזהרה לחלחל אל תודעתו.

טנא החמיץ את מבטו. "תראה, אני ממש לא מפקפק בהרגשות שלך, אחרי הכל אתה הצלת אותי מלחטוף קלקול קיבה לפני שבועיים, אבל אני ממש צריך לזוז, ו – טוב – אני לא רוצה להישמע רע מדי, אבל הרגשות יכולות להיות סתמיות."

"מעולם לא הייתה לי הרגשה סתמית." שיי נד בראשו, מתעקש על כך. "היא מתחזקת ככל שעוברים הימים. משהו עומד לקרות."

"אוקיי." טנא מיהר לחשוב על תשובה מספקת שתוכל לסלק אותו משם. שיי אמנם היה מבין הנערים הנחמדים בבית היתומים – הוא מעולם לא צעק או קילל או עשה דברים כי ככה רצה – אבל הוא גם לא היה קרוב מדי אל טנא כדי שיצליח לגרום לו לסמוך על מילותיו הריקות. הוא תמיד הסתגר בעצמו, בחן את היומן שלו פעם אחר פעם, הסתכל סביב במבטים בהולים וסרק כל דבר כמה פעמים, כאילו הוא קורא את האנשים שעומדים מולו בצורה שאף אחד לא מסוגל להבין. טנא היה בטוח שהוא בכלל אילם עד ששמע אותו מעיר לו בפעם הראשונה.

"לא כל הערפדים מוצצים דם," הוא אמר לו כאשר שמע שיחת חולין שלו עם אחד הנערים בבית, בהקשר לדרך ההישרדות של אותם יצורי לילה. "זה תלוי מאיפה הגיעו ומתי נולדו, אבל יש מעט מאוד שבאמת ניזונים מזה."

זו הייתה שיחה מוזרה בה טנא גילה ששיי מבין יותר מדי בנושא שהאדם הממוצע לא יהיה בקיא בו כל כך.

"תראה, אני מאחר לעבודה שלי. אם אתה מודאג כל כך, אתה יכול לבוא איתי – "

"לא." שיי נד בראשו. "אני לא רוצה להיות נטל."

במשך כל הזמן הזה דווקא הצלחת להיות יופי של נטל. "בסדר." טנא משך בכתפיו ופתח את דלת הכניסה של הבית.

"חכה." שיי אמר בשנית.

טנא נאנח בגללו פעם נוספת. "מה עכשיו?" הוא ביקש לדעת.

"אני אבוא." הכריז. "אני... נזכרתי שדווקא רציתי לבדוק משהו בחנות הזאת."

טנא הנהן. "אוקיי," הוא אמר, "אז בוא."

שני הנערים יצאו מהבית – מבנה ישן אשר נשגב לשתי קומות ובעל מראה מצוחצח למדי – אל הרחוב השקט. רוב שוכני הבית המשיכו לישון באותה שעת בוקר מאוחרת אשר הלכה והתקדמה לקראת טרום הצהריים. אלה היו הימים הראשונים של החופש הגדול וכולם הרשו לעצמם קצת יותר. לא היו שיעורים להגיע אליהם ולא היו מחויבויות נוספות שבדרך כלל אפשר לשנוא. חלקם ישנו עד שעה מאוחרת, חלקם מצאו את עצמם נרדמים שעות ספורות לפני הזריחה, וחלק, כמו טנא, החליטו לנצל את הזמן הפנוי בשביל להרוויח קצת. הוא רק חיכה לתקופה הזאת בכדי שיוכל לבלות זמן נוסף בחנות העתיקות.

הוא מעולם לא הרבה ללמוד במסגרת, וכאשר הגיע לבית היתומים ונאמר לו שהולכים ללמד אותו מקצועות בסיסיים שלכל ילד בגילו כדאי לדעת הוא חשש. הוא לא היה טוב כל כך בחשבון, או בשפות, או אפילו בהיסטוריה. היה אפשר לצפות שדווקא הוא ידע על מה דיברו בשיעורי היסטוריה, אבל גם זה לא הצליח לו במיוחד. הוא לא היה תלמיד טוב כל כך אבל כן השתדל מאוד.

לפעמים, כאשר התעצבן, הצליח לשבור את העיפרון שהחזיק בידו בלחיצה יחידה. כאשר זה קרה הוא מיהר להסתיר את הראיות או להמציא איזשהו תירוץ הגיוני לעניין. לרוב הסתכלו עליו בהרמת גבה שלאחריה העניק חיוך מיתמם וביקש כלי כתיבה נוסף בשביל להמשיך לרשום. ברגעים האלה הוא חשש שמישהו יבין שמשהו בו לא בסדר, כי משהו באמת היה.

היה לו כוח גדול מדי בשביל אדם רגיל, אך רק כאשר הוא לא מצליח לשלוט ברגשותיו. הוא היה מסוגל להזיז חפצים מבלי לגעת בהם אילו התרכז מספיק. היו לו חושים מחודדים שעזרו לו להתחמק לא פעם מכדורים תועים שהגיעו ממשחקי הספורט בין הילדים של הבית, והיו לו אינסטינקטים חזקים שאיכשהו תמיד הובילו אותו למקום הנכון. ככה הצליח להגיע לחנות העתיקות בפעם הראשונה. הוא תהה לעצמו איך יוכל להשיג כסף במקום ראוי, והנה, הוא עבר מול החנות בדיוק באותו רגע בו מר פרקר דיבר עם בתו לגבי שכירת עובד נוסף.

הוא זכר בבהירות את מה שאמרה לו: "אני תמיד אוכל לבקש מאחד החברים שלי לבוא לעבוד, אבל יכול להיות שלא תאהב את זה כי כנראה נעשה יותר שטויות מאשר משהו מועיל." זה גרם לטנא לחייך. במשפט אחד הצליח להבין שהייתה אחראית ושטותית באותה מידה, והוא חיבב אנשים שמסוגלים לחיות בין שני העולמות – לא רציניים מדי ולא קשקשנים מדי, בדיוק במידה הנכונה.

"אני מחפש עבודה." הוא הרים את ידו בדיוק בזמן וזכה למבטים תוהים משניהם. כשהסתכלו עליו הצליח לקלוט את פרטים הקטנים המשותפים לדמיון של שניהם – תווי הפנים הקהים, העיניים הגדולות ותנועות השפתיים הצרות. מר פרקר, איתן, היה גבר כבן ארבעים בעל בלורית שיער חומה ופנים ארוכות שניחן במבנה גוף גבוה ורזה. בתו, שלאחר מכן למד ששמה היה מירה, הייתה בגילו הפיזי של טנא והתהדרה בשערות אדמוניות שגלשו על כתפיה בגלים עדינים. היא סרקה אותו עם עיניה הירוקות ואז הגניבה לפניה חיוך שמסוגל להרתיע כל אחד.

"יופי, התקבלת." היא אמרה מיד. ללא מילה נוספת מצדו של אביה היא קבעה את המצב, וזה לא קבר את החלטתה. בדיוק ברגע הזה טנא החליט שאסור לו לפשל בזה. אם המזל שלו הצליח לשחק לטובתו בכזאת קלות זה אומר משהו. הוא שוב גילה עד כמה האינטואיציה שלו מסוגלת להדהים אותו כאשר תוך דקות ספורות קיבל את מבוקשו.

או ש... טוב, אולי בפעם ההיא זה היה קשור גם במזל. נדירות הפעמים בהן המזל החליט לסייע לו.

ריאיון העבודה שהסתיים עוד לפני שהתחיל התרחש לפני חצי שנה, ומאז טנא הגיע לחנות כמעט בכל יום. הוא היה נחוש לחסוך לעצמו כסף לקראת הפעם הבאה בה ייאלץ לעזוב. בסופו של דבר הוא תמיד היה צריך לעזוב. הרי במשך כמה שנים הוא מסוגל לשחק את עצמו בן חמש-עשרה?

יללות צייצניות גרמו לו להתעורר ממחשבותיו החוזרות. בזמן האחרון מצא את עצמו מהרהר לגבי העבודה יותר ויותר, חושב עוד כמה זמן יוכל למתוח את שהותו שם. טנא הסב את מבטו הצידה, אל המדרכה, וראה את החתול הלבן שהצטרף למשלחת שלהם. פרוותו הייתה מנופחת ורכה ומראשו עד זנבו גבו נצבע בצבע אפור-כחול ייחודי ומשונה. הוא הלך בצעדים מתוקתקים לצדם, בהה בהם בעיניים כחולות גדולות ובהק מאשליה של חיוך מתחת לשפמו הארוך.

"הו, החתול שלך?" שיי זיהה אותו מיד. טנא לא ידע מה לחשוב על כך כי מעולם לא סיפר לאף אחד עליו, אך הניח שכנראה בגלל שהרבה לטפל בו ולפנות אליו שיי הבין שלא היה מדובר בסתם עוד חתול רחוב שאהב.

טנא הסיט את ראשו אל שיי. "כן. זוקו." הוא אמר את שמו וחייך. "הוא חתול אמזונות."

"חתול אמזונות?" שיי הרים גבות בפליאה. "שמעתי על זאבי אמזונות, אבל לא על חתול אמזונות."

"הו, טוב, אני שמעתי על חתולים ולא על זאבים." טנא הסביר, תוך כדי מתעלם מהעובדה ששיי לא מתחיל לחקור אותו לגבי הזן המומצא לבטח של החיה. "הוא החבר הכי טוב שלי כבר שנים."

"באמת?" שיי התפלא בשנית. טון דבריו לא היה ברור בעיניו של טנא לכן בחר לשתוק. הוא רק הנהן.

"טוב, זה חבל שאסור שהוא ייכנס לבית." שיי אמר, מזכיר לו את החוק שהרבה לטנא להיאנח בצער. הוא גם כן לא אהב את ההחלטה הזאת, אבל מי הוא שיתלונן על האנשים שמכניסים אותו תחת קורת גג? זוקו ייאלץ להישאר ברחוב לזמן מה, רק עד שיחליטו לעזוב.

"כן." טנא חזר להסתכל על זוקו שהתקרב אליו עוד יותר. הוא אהב לראות את ההליכה שלו בזמן שפסע לצדו, כאילו רגליו מקפצות בין קוצים בתנועות רכות ומבולגנות.

כמה דקות של הליכה שלא הרבתה במילים הביאו אותם לבסוף לחנות. היא הייתה ממוקמת בתחתית בניין משרדים מול תחנת אוטובוס ולצד מכולת קטנה, באזור צדדי קרוב למרכז העיר, אחד שהיה מספיק שקט כדי להיות נעים ומספיק פעיל כדי שלקוחות יוכלו להגיע אליו.

טנא הגביר את צעדיו בעודו ניגש לדלת מעליה נכתב "פרקר – משכון ועתיקות" בכתב מוזהב על שלט עץ. בחלון הראווה הוצגו מגוון רחב של פריטים – מנעליים ועד פרטי לבוש ועד תכשיטים וספרים. בכל פעם שעבר שם טנא תמיד נזכר בגיטרה החשמלית על הקיר מאחורי הדלפק, שהייתה מוגנת במסגרת זכוכית עבה ובוודאי הייתה שווה הון. כאשר שאל אותו לגביה, מר פרקר השיב שהיא הייתה חלק מהאוסף שנותר בחנות על ידי הבעלים הקודמים. לגבי הבעלים הקודמים טנא מעולם לא שאל.

"אז הנה זה, תחפש מה שאתה רוצה," טנא אמר לנער ונכנס פנימה עם צלצול הפעמון. שיי וזוקו נכנסו אחריו. הוא פנה לכיוון הדלפק, מאחוריו מירה ישבה ושיחקה בטלפון שלה. הוא חייך כשניגש אליה. "היי." אמר.

"היי," היא נופפה אליו אך לא הורידה מבט מהמסך. היא הייתה שקועה במשחק שהתחילה.

"איפה אבא שלך?" טנא שאל. תוך כדי הוא שמע איך שיי צועד בתוך החנות, בין שולחנות התצוגה עד למדפי הספרייה. הוא תהה האם באמת התעניין במה שנמצא שם או שהוא פשוט מחכה לרגע בו טנא יחליט לחזור לדבר על ההרגשות המדאיגות שצפו אצלו לאחרונה. טנא לא מיהר לעשות את זה, אז הוא קיווה מאוד שזו לא התוכנית.

"מה? לא!" מירה צעקה על המשחק והבהילה אותו כהוגן. היא נאנחה בתסכול. "זה קורה לי כל הזמן!"

"שוב הפסדת?" טנא שאל אותה.

"הפסדתי זו מילה קטנה. המשחק פשוט שונא אותי." מירה נחרה בבוז וסגרה את הטלפון שלה. היא בחנה את טנא ומיהרה לקלוט דבר מה שניצב מאחוריו. "מי זה?" היא שאלה בסקרנות כשעיניה תרו משמאל לימין.

טנא לא היה צריך להסתובב ולבדוק כדי לדעת על מי דיברה. "שיי. מישהו מהבית." הוא הסביר. לא הייתה לו בעיה לספר לה היכן הוא גר עוד מההתחלה. מירה אמרה שזה לא משנה לה כלל, אך תמיד נזהרה יתר על המידה ושלא לצורך לגבי כל דבר שהיא אומרת על ההורים שלה, שמא ייפגע. הוא כל הזמן הסביר לה שזה בסדר ושהיא לא צריכה לדאוג, אבל עדיין היו בה החששות האלה שאולי היא צריכה לבחון את מילותיה בקפידה. הוא רצה לומר לה שהיא מוזמנת לדבר כמה שהיא רק רוצה כיוון שהוא במילא לא זוכר אותם בחייו, אך זה הרגיש לו לא במקום. הוא ידע שיש לה קשר חזק מאוד עם הוריה. הוא לא רצה לטרטר אותה עם האדישות שלו כלפי הוריו.

"הו, אני מבינה," מירה הנהנה. "ה... שיער שלו תכול?" היא כיווצה את עיניה.

"כן." טנא הנהן.

חיוך עלה על פניה. "זה ממש מגניב." היא אמרה.

--- --- ---

אז זה הפרק הראשון! כמו שכתבתי בדבר הכותבת, הפרקים המקוריים ארוכים יותר לכן אין כזה קליף האנגר כרגע. אשמח מאוד לשמוע את דעתכם עד עכשיו!
בנוסף לזה, תודה רבה לכל מי שנכנס והצביע והוסיף לספרייה ולרשימות הקריאה שלו! יש כבר מעל מאה צפיות לחלק הראשון ויותר ממאתיים צפיות רק לשני החלקים הראשונים ביחד, וזה ממש ממש משמח אותי D:
אז, כמו שאמרתי, מוזמנים להגיב ולהצביע ולומר לי מה דעתכם~
המשך שבוע מקסים D;