הייתה שתיקה מתוחה. ואז הסתכלתי שוב לשמיים בהרהור, משחקת עם הטבעת החדשה שלי בלי משים תוך כדי. אביגייל הבחינה בה. "מה זה?" שאלה והחוותה אליה בראשה. חייכתי חיוך מתוח וסיפרתי לה על החלום עם שאול. היא נדהמה ואז כעסה כמוני עליו. "אני במקומך לא הייתי עונדת אותה," פסקה נחרצות והסתכלה עליה בזעף. בזמנו, כל פעם כשההורים שלי רבו, בכיתי אצלה בבית והיא ניחמה אותי. עכשיו חייכתי בהיסוס. מצד אחד מאוד רציתי כוחות וכל זה. מצד שני, באמת כעסתי על שאול. "אממ..." יאיר אמר בהיסוס וקפצנו בבהלה כי שכחנו שהוא שם, "היא די צריכה אותה. ככה הכוחות שלה עובדים ולא בשום דרך אחרת." גמגם כשהבין כנראה שחדר לשיחה פרטית. אביגייל נראתה המומה לרגע עוד פעם, אבל אז נאנחה בהשלמה עם העניין, קומצת את הידיים לאגרופים ומחמיצה פנים שוב לטבעת אבל בצמצום עיניים. "שיהיה. טוב, מה עושים עכשיו?" שאלה והסתכלה עלינו. יאיר הסתכל עליי והבנתי שאני צריכה לדבר. "אממ, הולכים למערות הדרקונים?" הצעתי. ואז קלטתי בתוך מה אנחנו. "רגע!" קראתי והם קפצו ואביגייל צווחה בבהלה והסתכלה אחורה למקרה שתוקפים אותנו. כשראתה שלא, הסתכלה עליי בכעס, אבל כבר הסתובבתי בהתלהבות במערה והיא נשפה. "נתי, מה קרה לך?" שאלה. הלב שלי דפק בהתרגשות. "אנחנו במערה. את יכולה להפוך שוב לדרקון לרגע בבקשה?" שאלתי ונעצרתי כששוב הייתי מולה. יאיר מצמץ ואביגייל בהתה בי. "למה?" שאלה. נשכתי שפתיים בזמן שיאיר קם ללטף את הפגסוס, שהתחיל לצהול בחוסר סבלנות. "כי אם תהפכי לדרקון אולי תוכלי לדעת אם יש כאן עוד דרקונים ואז זה יעזור לנו," הסברתי ואביגייל הנהנה בהבנה ונעמדה. נרתעתי לאחור ויאיר הסתובב אלינו במהירות. "רגע. עכשיו, כאילו?" שאל. אני ואביגייל הנהנו בעוד אני ממשיכה ללכת אחורה ונעצרת כשאני מגיעה ליאיר. הייתי במתח עצום. אף פעם לא ראיתי את אביגייל הופכת לדרקון. וכשחושבים על זה, לא ראיתי מישהו הופך למשהו אחר אף פעם בכללי. רעדתי ונצמדתי לפגסוס הלבן, שהשתתק בזעף. אביגייל קימטה את המצח, ואז נעלמה בבת אחת ובמקומה הופיע דרקון צבעוני מפואר- כלומר הוא בריא. צעקנו והלכנו עוד אחורה כשהפגסוס גם צוהל בלחץ ומגן עלינו בכנפיו. אני ויאיר התנשמנו בבהלה ואז יאיר בלע רוק במתח והתקרב רועד חזרה לאביגייל...או למה שהיה אביגייל. להפתעתי הפגסוס זז אליו ויאיר הסתכל על הסוס. נראה שהוא מבין משהו שאני לא. הסתכלתי על יאיר בחוסר הבנה ובפחד. "זה בסדר," אמר לפגסוס, שצהל במחאה. "אביגייל חברה שלי. שלנו. הכל טוב" והוא הצליח להישמע רגוע והרפה את הגוף. פערתי את העיניים. הסוס זז ונתן לו לעבור, בבירור באי רצון. יאיר שלח לו חיוך מתוח וסימן לי לבוא גם. הלכתי בהיסוס. ככל שהתקרבנו לחברה הכי טובה שלי עוד ועוד שמענו מה שנשמע כמו מכונית מותנעת שוב ושוב, ופלטתי יבבה שלשמחתי אף אחד לא שמע מהרעש. מולינו עמד דרקון מרשים. יותר נכון דרקונית. "אבי?" אמרתי בפחד והיא נשפה אדים של אש, מה שכנראה היה ברכת שלום שמחה. נרתענו שוב והפגסוס בא למאחורינו. מיד אחרי זה שוב ראינו את אביגייל וקפאנו. "אמרתי היי!" אמרה בטון נעלב ואז מיד חייכה לעצמה. בהיתי בה קפואה במקומי, מרוב הלם לא הייתי מסוגלת לחשוב ונראה שגם יאיר. אביגייל התעלמה מכל זה והמשיכה לחייך ולזוז במקום בשמחה. "חדשות טובות. אין כאן שום דרקונים. כולם בטיפולים. למרות ש..." היא קימטה את המצח והפסיקה לזוז. "מה?" הצלחתי לשאול. יאיר הנהן בהסכמה, מגניב אליי מבט כשואל אם הכל בסדר עם החברה שלי. הנהנתי אליו הנהון כמעט בלתי מורגש, והוא צמצם עיניים, הרפה את הגוף, נאנח וחזר להסתכל על אביגייל בהלם אבל נצמד עוד אליי כשהוא חובש שוב את הכובע שלו. אביגייל זזה במקום בהיסוס. "המנהיג נעלם." אמרה וחזרתי לפחד. שון וקורט אמרו שיהיה קל לזהות שהוא בעולם האגדות. הסתכלתי בשמיים. עדיין תכולים באופן מעצבן ובלי שום אש. "מצטערת," אביגייל אמרה בעצב. "אני גם רוצה שהוא יהיה פה. אז מה עכשיו?" חזרה לשאול. יאיר היסס וחיבק את עצמו כשהוא נשען על הפגסוס. "טוב, אמא שלי סיפרה לי קצת על עולם האגדות. אני מכיר מקום שנוכל להיוועץ בו." אמר. "איזה מקום?" שאלתי, מתמלאת תקווה. "כמו המקום של הפירות?" הוספתי ואביגייל הסתכלה עליי לרגע בתהייה והנדתי לה בראש, מה שאמר לה שאני אסביר לה אחר כך. היא הנהנה וחזרה להסתכל על יאיר, שנראה שקוע במחשבות. "אה....לא ממש. הדרך לשם מסוכנת מאוד." הוא הסתכל עליי. "אבל אמרת שלא אכפת לך, לא?" נשמע שזה התגרות. התעלמתי ממנה באומץ ואביגייל נראתה מבולבלת יותר ויותר.

"אני אעשה כל מה שצריך כדי להציל את הדרקונים," אמרתי באומץ. בסדר, אולי גם בסנוביות, אבל רציתי להעליב את יאיר בחזרה. הוא מצמץ וכחכח בגרון בזעף, משלב ידיים. חייכתי. נראה שהצלחתי. "טוב. אז למקום הזה קוראים מעיין המראות." אמר. שתקנו בבלבול. "למה?" שאלתי בסקרנות. "אני לא יודע," אמר יאיר. "גם אמא שלי לא יודעת." הוסיף. שתקנו. "אבל זה נשמע מקום טוב להתחיל בו, לפי איך שהיא אמרה את זה." יאיר אמר. "למה? איך היא אמרה את זה?" שאלה אביגייל. שמעתי פחד בקולה. היה מוזר לחשוב שדרקון מתחבא בתוכה והיא פוחדת, אבל גם מעודד אכשהו. התקרבנו אליה בחזרה. יאיר התחיל לדבר, אבל בדיוק אז הפגסוס צהל ברוגז והסתובבנו לדשא כיוון שהוא היה בקצה הצוק ונופף בכנפיו במרץ. שמעתי קול דהרות, אבל זה לא נשמע כמו של סוס או דרקון. "היי! אתם יכולים להרגיע אותו בבקשה?" הקול שאל ונשמע כועס. הלב שלי דפק ורצנו קדימה, וראינו לא אחרת מליאן מסתכלת קדימה בזעף לפגסוס, שלא מצא חן בעיניה ונראה שגם היא לא בעיניו. העיניים של ליאן נפערו כשהיא זיהתה אותנו והיא חייכה לעצמה ואז הסתכלה עלינו בשמחה, מתיישבת בגוף האריה שלה על הדשא. "היי זה אתם! קטנטנים! אתם יכולים להגיד לו להירגע בבקשה? פגסוסים ואריות לא מסתדרים." ביקשה בהקלה. "בסדר," אמרתי בהיסח הדעת ובלי לחשוב מה אני אומרת. "אז אקרא לו ספינקס." אביגייל צחקה כלא מאמינה ויאיר הסתכל עליי בהלם ואז הלך להרגיע את הפגסוס. ליאן החמיצה לי פנים ואז שוב חייכה לעצמה, מנידה בראשה ואז מהנהנת. "את קשוחה, אסנת. מצויין. מרענן. בכל אופן, רדו לכאן. יש לנו במה להתעדכן, אני מניחה" אמרה והנהנו ועלינו על הפגסוס. "אה," אביגייל אמרה בהיסוס וזזה באי נחת במקום, "גם פגסוסים ודרקונים לא מסתדרים. אני אעוף למטה." אמרה במבוכה והנהנו בהבנה והיא חייכה והפכה לדרקון ועפה למטה. הפגסוס צהל(אני בטוחה שסתם כדי להשוויץ לשם שינויי) קריאת תיגר לשמיים ואז נחת בבת אחת, ואני ויאיר צעקנו בבהלה כל הדרך. הוא "לא אמרתי לך את זה!" יאיר אמר בכעס כשהגענו ואני התנשפתי על הדשא. הפגסוס נראה גאה בעצמו. "בסדר," אמרתי בכעס, "לגמרי מתאים לך השם ספינקס." יאיר ליטף את הפגסוס והסתכל עליי בעוד אביגייל מגיעה וחוזרת לעצמה בחיוך. "יותר אריה," אמר יאיר. "כי אנחנו יהודים." משכתי בכתפיים, כאומרת 'לא אכפת לי.' "וגם זה באירוניה," אמרה ליאן ברטינה. "אירוניה עצומה. שכן עולם האגדות קיים כבר אלפי שנים, מה שאומר שאנחנו לא מסתדרים אלפי שנים. מה שאומר-" "שהגיע הזמן," פיהקתי בכוונה כדי לקטוע את הנאום שנראה שהולך לבוא מליאן, שנראה שהבינה את הכוונה שלי ומצמצה ואז נהמה וחזרה ללכת הלוך ושוב. "קדימה? שנמשיך?" אביגייל אמרה והסתכלה לאופק. "אין טעם," אמר יאיר. "מסע ברגל יקח לנו חודשים. עדיף שנגיע לשם בקסם." "כמו במערה שלי?" שאלתי ואביגייל הסתכלה עליי בצמצום עיניים. "סיפרת-" התחילה לומר. 'על 'היד הסודית,' 'השלמתי לעצמי בראש את המשפט. "לא הייתה לי ברירה," אמרתי והיא עיקמה את הפנים אבל הנהנה. "נניח...איך נגיע לשם?" שאלה את יאיר. הוא הסביר לה והיא הנהנה במצח מקומט. "אוקיי," אמרה. אחרי זה שילבנו ידיים שלושתינו והתיישבנו על ליאן, שראו שהיא סובלת מהמשקל אבל היא לא התלוננה. "אה.." הסתכלתי על אריה הפגסוס, שנראה שהבין שקיבל שם. הוא הסתכל עליי גם בדממה. יאיר הסתכל עליו במבט רב משמעות. "עוף למעיין המראות. ניפגש שם." הבטיח לאריה וזה צהל והמריא. נדהמתי. "מה..." התחלתי להגיד ואביגייל מאחוריי הנהנה. "אני אסביר אחר כך," יאיר מלמל ונשמע נבוך. הנהנתי ונעלמנו למעיין המראות.

כשלא קרה שום דבר, שוב נלחצתי. אבל אז נזכרתי שיאיר אמר שצריך פשוט להתחיל ללכת והמקום ישתנה. ירדנו מליאן ויאיר המותש גם. ליאן הסתובבה במקום אחרי זה, להשתחרר. "כמה אתם אוכלים? אתם רק בני שלוש עשרה!" מלמלה. חייכתי בהיסח הדעת. היינו במקום מדהים- מפל נפל לתוך בריכה טבעית והיה ריח של יער רטוב אבל חם אז לא התקררנו. הסתכלתי מסביב וראיתי שהוא מקיף אותנו בהיתי במקום ביראה ובפליאה. זה יכל בקלות להיות מקום קסום גם בלי הקסם האמיתי. שלווה ענקית השתררה בו. חשבתי לעצמי שאם זה היה בכדור הארץ, היו פה אלפי תיירים בשנה. אם לא יותר. "א-ל-ו-ק-י-ם." אביגייל אמרה ביראה. אה, כן. שכחתי להזכיר אולי שאביגייל דתייה. יאיר הגניב לה מבט, אבל מיד חזר להראות ירא מהמקום. אפילו ליאן השתתקה, מכבוד לאיפה שהיא נמצאת. "קדימה, הביטו בעצמכם" אמרה בקול מלא יראה. הסתכלתי עליה. "מה?" שאלתי ואביגייל הנהנה בהסכמה, עדיין מסתכלת על העצים. "המעיין," ליאן הסבירה בעוד המפל זורם ברעש אז התקרבנו אליה כדי לשמוע אותה, "מראה לכם את מי שאתם באמת מהמקום הזה. מעולם האגדות. שכחו לרגע מהאופי וכל זה. הוא מראה לכם את מי שאתם עם הכוחות-את החצי הזה. הקסום." אמרה ושתקנו בפחד. למה היא מתכוונת?