הערת הכותבת:

כל פעם כשזה לא יהיה מהנקודת מבט של אסנת אני אציין את זה, אם לא כתוב כלום ליד שם הפרק זאת אסנת. תהנו!

הלכתי עם אמא כעבור שבוע אחרי הבית ספר(כשהשאר ניסו לרפא את הדרקונים) לבית של יאיר בהתרגשות. אמא דפקה בדלת ואמא שלו זיהתה אותה, האימהות התחבקו ונכנסנו. יאיר חייך אליי בהיסוס. "אז גילו לך את זה עכשיו?" התחיל שיחה כשהתיישבתי לידו על הספה והנהנתי בביישנות. יאיר חייך. "מתי גילו את זה לך?" שאלתי. "גם עכשיו," הוא אמר. "אני בן 13." הנהנתי שוב והסתכלתי על ההורים שלנו. "אני כמעט בת 13," אמרתי. יאיר חייך. "אז יאיר..." אמרתי בהיסוס כעבור דקה והוא הסתכל עליי במבט שואל. "יש לך כוח מסויים?" שאלתי. הוא הנהן. "כל מיני כוחות, כמו כולם." אמר. "מה זאת אומרת, כמו כולם?" שאלתי. "לכולם יש כל מיני כוחות," הוא אמר. חשבתי לרגע. "אז איך הם לא מצליחים לרפא את הדרקונים?" שאלתי בהלם. "כי דרקונים שונים מבני אדם," הוא הסביר. "אז המשימה היום..." אמרתי. יאיר משך בכתפיים. "לשווא, כרגיל." התחלתי להבין את המצב. "היית רוצה..." התחלתי שוב, אבל הפעם יאיר המשיך להסתכל על הבית שלו והבנתי שהוא חסר ביטחון. "להציל אותם?" המשכתי בזהירות. יאיר הגניב לי מבט. "ברור שכן," אמר. "כולם היו רוצים. השאלה היא-" –"אמא אמרה לי שאולי בעולם שלהם יש תרופה," קטעתי אותו במהירות. יאיר הסתכל עליי במבט חודר. "אז אולי...הם פוחדים להיכנס...אז חשבתי..." גמגמתי כשהבנתי מה אני אומרת ושיאיר מניד בראשו. "יש דרקון אחד שכבר בצבע אפור," החלפתי נושא ויאיר נהיה מבוהל. "אפור?" שאל והנהנתי. "הייתי שם לפני שבוע. ואז חשבתי..." היססתי. "ל..לבוא לעולם שלהם בעצמי, אם הם לא מעיזים." הצבעתי ביד רועדת להורים, שדיברו בינהם עכשיו. יאיר נראה שקוע במחשבות וגירד בראשו, שהיה לו שיער שחור קצוץ. "אבל אם הם לא הצליחו," אמר ורעד, "למה שאנחנו נצליח?" "זה לא קשור," אמרתי בלב דופק, כי ידעתי שזה מאוד קשור ויאיר נראה המום. "הכי חשוב שנאמין בעצמנו. אתה יודע איך להיכנס לשם?" שאלתי בהתרגשות. יאיר הנהן לאט. "פשוט הולכים למערה הכי עתיקה שאי פעם היה בה דרקון," אמר. "חושבים על העולם שלהם ו-ואז אמורים להיות שם. אבל אם הם לא מצאו את התרופה, למה שאנחנו..." –"מעולה," קטעתי אותו שוב והוא מצמץ בזמן שהחזיר את הכובע שלו לראש. משום מה הוא תמיד הלך עם כובע מצחייה. תיארתי לו את המערה שלי, שהתחלתי להבין למה דווקא בה היו האסיפות. יאיר נדהם. "זה בהחלט יכול לעבוד," הודה. "אפשר להתחיל ביום שבת הקרוב," אמרתי בהתרגשות והוא הנהן בהיסוס. "אבל.." התחיל להגיד אבל קמתי לאמא, קוטעת אותו שוב. בקושי האמנתי בעצמי לתוכנית שלי, וממש לא הייתי צריכה שיגיד את מה שאני חושבת בקול. "אפשר ללכת למערה שלי עם יאיר?" שאלתי במהירות, לפני שאתחרט מהמבט ההמום שלו מאחוריי. אמא התפלאה כמעט כמוהו ולרגע הוא נראה מלא תקווה שלא נעשה את זה. "אה-כן," אמרה. ליאיר ירד החיוך. -.."אחרי זה כבר נלך לבית שלנו," אמרתי וגררתי את יאיר ההמום והמוחה החוצה. הלכנו למערה שלי, אני במרץ והוא בהיסוס. "תקשיבי, אני בכלל לא בטוח-" התחיל למחות כשכבר הגענו. "הדרקונים בסכנה," אמרתי בכעס והוא התנשף מהדרך. "אנחנו יכולים לעשות את זה. אנחנו חייבים לעשות את זה." יאיר לא השיב, ורק המשכנו ללכת כשאני מנסה להירגע. היה מוזר להגיע למערה מהכיוון ההפוך. הובלתי אותו לחדר שמלא ציורי ידיים עתיקות, שוב במנהרה והצטערתי שהייתי כאן בלי התיק עם הפנס. היינו צריכים לעבור גם בבית שלי, אבל שכחתי מהחושך. בסוף הגענו שוב למקום עם הציורי ידיים והראיתי אותן ליאיר בקושי. הוא בהה בהן ביראה כמוני, בעזרת האור העמום שנכנס מהמנהרה. "ואוו. אז כאן נעשה את זה?" שאל והנהנתי. "מכאן אתה מוביל," אמרתי. הוא החוויר, אבל הנהן. "אממ..טוב. צריך לשלב ידיים. הכוח שלנו חזק יותר ביחד." אמר ונתתי לו יד בהיסוס. הרגשתי שהוא רועד, והתפללתי שהוא לא יעביר אותנו חזרה לבית שלו בסופו של דבר.

הוא עצם מיד עיניים. חיכיתי בלחץ שיקרה משהו. כשרק נשארנו במערה, נלחצתי עוד יותר. בסוף- כשהיה לי קר כבר באופן משונה בגלל המערה- הוא פתח עיניים והתנודד בחוסר שיווי משקל לרגע ותמכתי בו. "אה...למה אנחנו עדיין במערה?" שאלתי בזהירות, פוחדת לפגוע בו למקרה שנכשל. יאיר חייך בעייפות, עדיין בעיניים עצומות. "בהתחלה זה נראה כמו המקום שהיית בו בכדור הארץ. פשוט צריך לצאת." הסביר. הנהנתי בהבנה ויצאנו לאט, כשאני תומכת ביאיר, שמלמל שהוא לא מאמין שהוא עשה את זה. מיד פלטתי קריאת תדהמה כשהגענו לפתח המערה שוב- דשא הקיף אותנו וראיתי הבהובים לבנים בשמיים וממש לא היינו בכדור הארץ. "הצלחנו!" אמרתי בהקלה ויאיר הנהן וקרס לישיבה. "צריך לחכות למשהו שיקח אותך לאן שאתה רוצה." אמר. "מה למשל? כבר אין פה דרקונים." אמרתי. יאיר פתח את העיניים סוף סוף והנהן לאט. "אז נחכה למשהו אחר." אמר. השפלתי מבט והתיישבתי גם. "אז..." התחלתי להגיד בשקט שנוצר בזמן שיאיר בהה באופק בעיניים מטושטשות, "איך הכוחות עובדים? אמא שלי לא אמרה הרבה, רק שאנחנו בעלי כוחות." אמרתי. יאיר חייך, והוקל לי לראות אותו ככה. כבר חשבתי שהוא עייף מכדי להמשיך. "כל אחד משתמש בכוחות בדרך שלו עם האנרגיה שלו," הוא אמר. "אנרגיה?" שאלתי בבילבול, וחשבתי על השמש. "לכל אחד מאיתנו," יאיר אמר, "יש אנרגיה שמבדילה אותנו מבני אדם רגילים. לכל אחד האנרגיה שונה, כמו שלא יהיה עוד אחד כמוך בעולם." "ומה אנחנו?" שאלתי. יאיר משך בכתפיו."אני קורא לעצמי דרקון," אמר וחייך חיוך קלוש. "כי אני בעיקר משתמש רק בכוח האש. את יכולה לקרוא לעצמך פיה, נגיד. השם לא משנה. העיקר הוא האנרגיה." הסביר. הנהנתי בבילבול בזמן שניסיתי לעכל את מה שאמר. "אז אני פיה," אמרתי ויאיר חייך והנהן. התחלתי להתלהב. "ואתה דרקון. ואמא ואבא..." קפאתי כשאמרתי 'אבא'. היה מוזר פתאום לחשוב על כדור הארץ ועל הבעיות הרגילות שלי. כחכחתי בגרון בזמן שיאיר חזר לבהות באופק. "בכל אופן...לא כדאי שנתחיל ללכת?" שאלתי במבוכה שלשמחתי לא נראה שהוא שם לב אליה. יאיר חייך בישנוניות וקם, מושיט לי יד לעזור לי לקום. חייכתי וקמתי איתה. "אחרייך, גברתי הפיה" אמר. צחקתי והתחלנו ללכת לצוק. "לפניך, אדוני הדרקון." אמרתי בחיוך והוא גם צחק. "ברוכה הבאה לעולם האגדות." אמר בחיוך והנהנתי. "הבאת לפה פעם את חברים שלך?" שאלתי בעניין כשהתחלנו לרדת מהצוק והחיוך שלו ירד בבת אחת. הלב שלי דפק בחשש ששאלתי משהו לא בסדר והסתכלתי עליו בהיסוס. "זה החלק הקשה...החברים. צריך להסתיר את זה מהם, אחרת הם יחשבו שאתה משוגע." אמר בעצב. השפלתי את המבט. "אבל ממך אני לא צריך להסתיר את זה," אמר באושר לפתע והרמתי שוב את הראש. "ואני חברה שלך?" שאלתי לפני שהספקתי לקלוט מה אני שואלת. הוא הנהן בשמחה וחייכתי. הגענו לסוף הצוק ורצנו לדשא כשאנחנו צוחקים נגד כיוון הרוח. "את אולי משוגעת על כל הראש, אבל אני אוהב את זה. אז מה התוכנית שלך?" שאל כשהלכנו כבר בדשא הרחב וגבעות דשא הקיפו אותנו בכל מקום. התנשפתי מהריצה וחשבתי לפני שעניתי. "להציל את הדרקונים, דבר ראשון. אחר כך...לא יודעת. להכיר את העולם הזה. אתה מכיר אותו?" שאלתי והוא הנהן. חייכתי בביטחון גובר. "יופי. אז אני אוביל, ואת תביאי תוכניות משוגעות. ככה נשלים אחד את השנייה." הוא צחק וצחקתי גם. שמחתי שהוא התאושש ממה שזה לא היה שהביא אותנו לכאן. "אני לא מטורפת. אני סך הכל רוצה להציל את הדרקונים," מחיתי והוא הרים גבה. "כשאף אחד מההורים שלנו לא הצליח." ציין. שתקתי במבוכה וחיכיתי שהוא יחליף נושא. זה לא קרה לצערי.

"אבל אולי זה שאנחנו ילדים..." פתחתי אבל מיד השתתקתי, כי מולי עמד משהו מוזר ביותר- היה לו גוף של אריה, ראש אישה. קפאתי במקום, אבל יאיר דווקא בחן אותו בעניין, ידו מגששת באוויר כאילו מחפשת חרב שקיוויתי מאוד שיש לו ברגע הזה. "שלום," אמר יאיר והיצור הסתכל עליו. קפאתי במקום באימה, ולא הבנתי איך יאיר כל כך רגוע. רק זה שהוא המשיך להיות כאן מנע ממני לברוח בצרחות. בסדר, אולי גם הרעיון שיש עוד כמו היצור שישמעו אותי וידעו לאן ללכת אם אצרח. "באתי להדריך אותכם," אמר היצור. "אני ליאן. מכאן, בבקשה" הוסיף היצור והתחיל ללכת קדימה בדהרה. אני ויאיר החלפנו מבטים. יאיר הנהן אחרי שהסתכלתי עליו בהלם והתחיל ללכת במשיכת כתפיים, מסמן לי לבוא איתו. אחרי היסוס של רגע החלטתי שיותר גרוע להיות כאן לבד והלכתי גם. "מה זה?" לחשתי ליאיר בזמן שנאבקנו בדשא הגבוה. "זה ספינקס," יאיר הסביר וישר את הכובע מצחייה שלו. "יצור מיתולוגי. כמובן שלנו הוא אמיתי..." אמר בחיוך. כשראה שאני מבועתת כחכח בגרון וחזר להסביר. "הספינקס הוא חצי אריה וחצי בן אדם, כמו קנטאור רק באריה. הוא חכם מאוד בדרך כלל. אז צריך ללכת אחריה." אמר והחווה בראשו והסתכלתי קדימה, מופתעת לגלות שהגענו לחורשה של עצים מלאים פירות. אלא שהפירות האלה היו משהו שלא נתקלתי בו אף פעם בשום מקום אחר: צבעוניים ובצורות כמו לבבות או כוכבים ואפילו הצורה של האש, החביבה על יאיר. הוא מיד קטף פרי אש בתעופה לעץ ואכל בהנאה. קפאתי במקום ובהיתי בו באימה אוכל, מצפה שהוא יורעל או משהו כל רגע. זה בטוח פרי מהונדס, אחרת הוא לא היה בצורות כאלה. נכון? ואם אני עכשיו בכוכב אחר... הספינקס הגיע אלינו וחייכה אל יאיר שאכל בהנאה וקטעה את מחשבותיי המפוחדות. "קטפי," אמרה לי בקול מתנגן והנדתי בראש באימה, עדיין מסתכלת על יאיר ונרתעת לאחור. הוא בלע במהירות כשראה כמה אני מפוחדת. "זה בכלל לא רע," אמר. הספינקס ליאן הנהנה. "נכון. זה מעורר את הכוחות שלך להתחיל לעבוד. לכן קוראים לפירות האלה 'פירות החיים'. " אמרה. כשעדיין הייתי קפואה, יאיר הניד בראשו וקטף לי פרי לב אדום וקורן. לקחתי אותו ממנו רועדת כולי ובחנתי את הלב, שזרח כמו כוכב בלילה אבל באדום. נגסתי בו בזהירות והופתעתי לגלות שהוא בטעם תות רגיל מכדור הארץ. "לכל אחד זה בטעם המועדף עליו באותו רגע," אמר יאיר, שהסתכל עליי אוכלת. "מה הטעם של הפרי שלך?" שאל בסקרנות. "תות," אמרתי בהלם והסתכלתי על הלב. יאיר חייך. "שלי בולונז. יאמי." אמר וליקק שפתיים. צחקתי צחוק חלוש וחזרנו לאכול בשתיקה. בעודי אוכלת בזהירות ציפיתי להרגיש משהו, אנרגיה מתעוררת כלשהי, אבל זה לא קרה. נהייתי מוטרדת. אולי אני אמורה לקרון כמו הפרי? או לעוף באוויר אחר כך? אולי לוקח לזה זמן להשפיע? סיימנו לאכול וליאן הספינקס הנהנה. "עכשיו אפשר להמשיך," אמרה וחזרנו ללכת בעקבותיה, הפעם שבעים. משונה, אפילו לא שמתי לב שהייתי רעבה.

"אתה מרגיש משהו?" שאלתי בסקנות ובחשש את יאיר, שהנהן והתמתח. "כוח ומלא אנרגיה, במובן חיובי-כאילו שאני יכול לפוצץ את שני העולמות." הוא השתתק. "אני מניח שזה נכון." הוסיף. חזרנו ללכת בשתיקה, הרי בכל זאת רק הכרנו. "אז..." יאיר פתח שוב. "מי אמא שלך? במה היא עובדת? ההורים שלי חברים בכל זה והם מנסים להבריא את הדרקונים כבר שנה, אבל אני לא יודע על זה יותר מידי." אמר. "שנה?" שאלתי והסתכלתי עליו והוא הנהן בעצב. "אמרתי לך שזה צעד נואש, מה שאנחנו עושים עכשיו." אמר. שתקתי בהלם וצער. "אמא שלי..." התחלתי להגיד כדי לשבור את השקט המעיק בזמן שבינתיים הופיע נהר לידינו ויאיר הסתכל עליו בחיבה, "היא ארכיאלוגית. היא תמיד אהבה הסטוריה ומיתוסים. תמיד חשבתי...טוב..." השתתקתי במבוכה כשהבנתי שיאיר לא ממש מקשיב לי. "מגניב," אמר בהיסח הדעת וטבל אצבע במים כשהספינקס נעצרה מולינו. "לא יכולתי שלא להקשיב לכם," אמרה ליאן. "אתם מנסים להציל את הדרקונים. אין לכם סיכויי." "זה מה שאני אמרתי," יאיר מחה והסתכל עליי, שהחמצתי פנים ושילבתי ידיים. ליאן הסתכלה עליו במבט משתיק. "אבל אני יודעת מה יכול לעזור לכם- ותאלצו להעביר כאן את הלילה אם תרצו שהוא יבוא. שהם יבואו." אמרה. "מי?" שאלתי בהפתעה ושמחתי לגלות שגם יאיר מופתע לגמרי ועם פה פעור. ליאן הספינקס לא ענתה, אבל הסתכלה לשמיים. הסתכלתי גם ופלטתי צווחה כשקלטתי שחושך. כמה זמן אנחנו פה? הלב שלי דפק כשחשבתי על אמא, שדואגת לי בטח ועל שמעון שהיה לי כמו אבא שני כל החיים במקום האבא שהתגרש מאמא. יאיר לא נראה מופתע כמוני, אבל כן חושש לראשונה מאז פגשתי אותו היום בצהריים. ליאן הלכה סביב עצמה ונרדמה, ככה שלא יכולנו להמשיך לדבר איתה. החלפתי מבטים מודאגים עם יאיר, שהניד בראשו, נשכב על הדשא ונרדם. אני הייתי בין ליאן לבינו, ושמחתי להיות באמצע, מוגנת עם אנשים שמומחים לעולם המוזר הזה. לבסוף אחרי שהמוח שלי התעייף מלפחד ולבהות בכוכבים נרדמתי גם באנחה, מוכנה ללילה הראשון שלי בעולם האגדות.