התעוררתי מחלום בלהות, המום לגמרי. לא יכול להיות שזה באמת קורה. הנכד שלי לא...בלעתי רוק והסמקתי, שמח לגלות שאשתי(שתזכה לאריכות ימים) כבר קמה מזמן. אני יודע שאף אחד לא אשם, אבל שכחתי לגמרי מטליה. ועכשיו היא פגשה ביאיר, כפי שמעיין המראות חזה. "גדעון? ארוחת בוקר" ליסה אמרה ובאה לחדר שלנו, מוצאת אותי שקוע במחשבות על יאיר ועולם האגדות ומיוסר ברגשות אשמה. "מה קרה?" שאלה אותי בדאגה ומיהרה אליי תוך שהיא מנגבת ידיים במגבת לבנה. סיפרתי לה מה חלמתי ועל יאיר, שגילה על הכל ועל המסע שלו ושל חבריו, על ליאן, על אריה, על הכוח החדש של יאיר, לתקשר ולהפוך עם/לחיות. היא החווירה והתיישבה לידי וחיבקתי אותה. "למי נלך לעזור? לטליה או לנכד שלנו?" מלמלה בשאלה. "ליאיר," אמרתי ברוגע, אבל החלטי. ידעתי שזה מה שאבא שלי היה רוצה שאעשה- שלא אנטוש את המשפחה שלי. וגם אחותי, שהקימה משפחה משלה. ליסה הנהנה בהבנה וחייכתי. "טליה תהיה בסדר- יש לה את כל בני הים והמשפחה שלה איתה. אבל יאיר...ובכן... לו בקושי קיימת עזרה." אמרתי וליסה הנהנה שוב והתחבקנו. "בסדר. נלך בקרוב לעולם האגדות. אבל עכשיו, בוא נאכל ארוחת בוקר. הכנתי פנקייקים והזמנתי פיצה פפרוני" אמרה בחיוך. צחקתי. "כשר במיוחד." התלוצצתי והיא צחקה גם, עוזרת לי לקום. קמתי והלכנו יחד למטבח ואכלנו כשאנחנו מתכננים מה לעשות.

כשסיימנו ואחרי שפינינו את השולחן התכוננו לצאת וכשהגענו לדלת עם תיקים לטיול ליסה נעצרה. פניה שוב נראו מודאגות. נעצרתי גם והסתכלתי עליה בשאלה. "אנחנו מכירים מערה שתיקח אותנו לעולם האגדות?" שאלה. הנהנתי להפתעתה. "איזו?" שאלה בחשדנות. סיפרתי לה על המערה מהחלום שלי- המערה של אסנת, היד הסודית. ליסה חייכה ונרגעה ויצאנו ליישוב הילה.