עופפתי במערה של פייטר. עדיין כאבו לי קצת השכמות מהצמיחה של הכנפיים, אבל הצלחתי להתעלם מזה. אביגייל נתנה לו חציר לאכול והוא אכל בתיאבון. "מדהים שאת לא מפחדת," אמר יאיר והיא חייכה. "אני חיה עם הדברים האלה," היא הזכירה לו והוא הנהן. "בואו נלך לשאר הדרקונים" אמרתי בהתלהבות והם הנהנו. יאיר זימן את אריה, אני עפתי עם הכנפיים הסגולות שלי ואביגייל הפכה לדרקון וככה עפנו לחפש אותם. הסתכלתי לכל הכיוונים-ואז ראיתי אש בשמיים ומשהו צבעוני מאוד. "הנה!" צעקתי והצבעתי ביד רועדת בהתרגשות. הכנפיים שלי הפלו אבקה סגולה לדשא למטה כשקפצתי באוויר בשמחה ומחאתי כפיים. יאיר הנהן ונחתתי על אריה, מחזירה את הכנפיים לגוף וחוזרת להיות ילדה רגילה, לפחות למראית עין. הסתכלנו על הדרקונים עפים לידינו, כמו להקת ציפורים ענקית. הרגשתי סיפוק עצום כשחשבתי שאנחנו גרמנו לזה שהם יבריאו. "אמרתי לך," אמרתי ליאיר והוא צחק והניד בראשו. "אולי את משוגעת, אבל אני אוהב את זה. הצלנו בזכותך את הדרקונים" אמר. חייכתי ואביגייל גרגרה. המשכנו להסתכל בדרקונים הצבעוניים כמו קשת בענן עד שהם נעלמו.

למחרת- כי כל דבר טוב גם נגמר- חזרנו לבית ספר. שוב היינו החדשים והקטנים. הלכנו לכיתה ביחד, כי ביקשנו להעביר את יאיר אלינו לכיתה ז2. היה משונה להיות כאן שוב ולדעת שיש עולם קסום שמחכה לנו ושהם לא רואים אותו. בהיתי בלוח הלבן במעורפל וחשבתי על הדרקונים מאתמול ועל טקס הטבעת הידיים. יאיר ישב מאחורינו במתח בשולחן ליחיד. "היום נלמד על האחים גרים," המורה להסטוריה הודיע כשהגיע ושם את הציוד שלו על השולחן וכולם צחקו. אני ואביגייל החלפנו מבטים מחוייכים. "מישהו יודע איך הם השיגו את כל האגדות שלהם?" המורה שאל והסתכל על הכיתה בציפייה. אנחנו בכיתה ללקויי למידה- ככה שלא היו הרבה ילדים, כי זאת גם כיתה קטנה של עד 12 ילדים. אבל הרבה ידיים היו באוויר. "כן?" המורה שאל את אורין, ילדה עם שיער חום אסוף לצמה אחת והמון נמשים. "הם ליקטו אותן," אמרה ובועז לידה, ילד עם שיער שחור ועיניים ירוקות, נאנח בשיעמום ושירבט משהו במחברת שלו. "הן אספו אותן מכל מיני עמים, עיבדו אותן ואז פרסמו." המורה הנהן. "נכון." חייך. "ומה אתם יודעים על האחים גרים מהמחקר שביקשתי מכם לעשות?" המשיך לשאול. הבטן שלי קפאה. פספסנו שיעורי בית?

"הם חיו במאה השמונה עשרה," המשיכה אורין. נראה שהיא בלעה את המחקר שלה והסתכלתי עליה בהיסוס. אביגייל נשענה על השולחן בעיניים מזוגגות. "בשנות השמונים של המאה הזאת הם נולדו. הם גרו בגרמניה ולמדו באוניברסיטת מרבורג. הם למדו ספרות ומיתולוגייה ועוד כל מיני דברים." אמרה. המורה הנהן בהתפעלות ממנה. לבסוף השיעור נגמר וניגשנו שלושתינו לאורין, שאכלה ארוחת עשר. "את ממש יודעת הרבה דברים," אמרתי בהיסוס. לא היינו חברות- אבל פה ושם דיברנו קצת והיא נראתה נחמדה מאוד. היא חייכה במבוכה. "אני אוהבת פנטזיה. אז ברור שאני יחקור על עוד כמוני." היא הסמיקה ויאיר בהה בה. "עוד כמוך?" שאל והכניס מרפק לאביגייל, שמצמצה בהבנה. "כלומר, פיות?" שאלה בזהירות. אורין נחנקה מהאוכל. "איך-זאת אומרת- עולם האגדות-" נראה שהיא הבינה מה אמרה והיא בלעה את האוכל. "כלומר, זה רק סיפורים." היא הסתכלה עלינו בחשש. הסתכלנו עליה במבט ללא הבעה. "זה בסדר," אמרתי בקול חלש יותר והיא הסתכלה עליי בפחד. "אנחנו יודעים. קורים לך דברים משונים?" שאלתי. היא הנהנה בהקלה. "אתם מעולם האגדות גם? מגניב! וכן, קורים לי. אני הופכת לפיה כשאני רוצה." אמרה. חייכתי. "גם אני!" אמרתי. "אמא ואבא שלי הם המנהיגים של הקבוצה שלנו. רוצה שנצרף את ההורים שלך? תקראי לעצמך פיה ונוכל לדבר על זה בחופשיות." הוספתי. אורין הנהנה בשמחה והבאנו אותה ליד הסודית כשנגמר היום. סיפרנו לאמא הכל והיא הנהנה. "בטח. נשמח לצרף אותכם." אמרה. אורין חייכה בביישנות. כאן שוב הפכנו לפיות שתינו. הכנפיים של אורין היו זהובות כמו השמש. שיחקנו בשמחה ואביגייל ויאיר רדפו אחרינו כדרקונים. תופסת קסומה. לבסוף חזרנו לעצמנו וצחקנו על השטיח. "ואוו," אורין אמרה בעיניים נוצצות. "אף פעם לא הייתה חופשייה ליד מישהו עם הדברים האלה." חייכתי כשאביגייל ויאיר חזרו לעצמם. "עכשיו תוכלי" אמרתי והיא הנהנה בשמחה וקמה לעמידה בעזרת הכנפיים. יאיר ואביגייל החליפו מבטים ואז חזרו להסתכל עליה. "יש לכם ציור יפה," אמרה כשהסתכלה על הקיר עם הידיים. "תודה," אמרתי והתקרבתי אליו גם. יאיר ואביגייל גם קמו לציור. "חברים?" שאלתי את כולם ועברתי עליהם במבטי, כשאני מתחילה ביאיר. הוא קרץ לי ואביגייל צחקקה. אורין שילבה את ידה בידי ורעדה בהתרגשות. "לנצח," הם אמרו וחייכו. והרגשתי חום נעים בכל הגוף בלי שום אש, פיה או דרקון. שילבנו ידיים ארבעתנו ויצאנו חזרה לעולם, שוב בלי כנפיים. לפחות, למראית עין. וידעתי- בלב שלם- שעכשיו הכל יהיה בסדר.

הערת הכותבת:

הסיפור גמור