"מה זאת אומרת?" שאלתי בפחד, כולי תקווה ששון יענה לי ולא קורט. שון שתק לרגע. "מה הספקתם לראות?" שאל לבסוף. "לא הרבה," אמרתי בחשש בעוד אנחנו מגבירים מהירות מסיבה שלא הבנתי, "רק הספינקס." החלטתי לא לספר להם שיש כבר דרקון אפור אחד. הם נראו לא הכי יציבים בעולם גם ככה, וממש לא רציתי לטבוע וצעקות. שון משך בכתפיים. "טוב, כאן כל היצורים הקיימים בדרך כלל. אולי עד מערות הדרקונים תראו אחד או שניים." –"או שלושה, או ארבעה" נהם קורט וחייך חיוך ערמומי ואז צחק. בלעתי רוק וחשבתי בכעס איך ליאן הצליחה לחשוב רק על הטרמפ ההזויי הזה בלבד ולמה היא לא זימנה ישר את הפגסוס המפורסם. "די כבר להסתיר את האמת המרה, שון שון." אמר וצחק שוב. שון החמיץ פנים וסידר את הכובע שלו. "איך אתה מסתדר איתו?" לחשתי לשון, שחייך חלושות. "אני שואל את זה את עצמי הרבה," הודה בלחישה. קורט נהם והסתכל החוצה. חייכתי. "אז מה נפגוש?" שאלתי בקול חלול מפחד. "לא דרקונים," יאיר אמר בזעף להפתעתי והסתכלתי עליו וגם קורט. "כולם חולים. רק המנהיג לא." "נכון מאוד," אמר קורט, שנשמע מתרשם מיאיר. "ומכאן סביר להניח שתפגשו את המנהיג." "אבל הוא לא בכדור הארץ?" שאלתי בחשש. קורט משך בכתפיים. "תלויי מתי. לפעמים הוא מבקר את חברים שלו, כמו שאתם מבקרים חבר חולה לניחום. לרוב הוא כאן, וקשה לפספס את זה אז מרוב אש בשמיים שהוא שואג מרוב כעס." הלב שלי דפק והסתכלתי אוטומטית בחלון ההגה. קורט חייך. "תאמיני לי, לא יהיה צריך לבדוק כשהוא יהיה פה." הבטיח לי. שתקתי, אבל יאיר נראה סקרן פתאום. "מה עשה אותם חולים?" שאל. "או," אמר שון והקפיץ אותי בבהלה כי מרוב שהוא שתק שכחתי שגם הוא פה, מה שגרם לו לצחוק ואז לחייך בהתנצלות ולי להנהן אחרי זה ולהתרחק מהכיסא ולקרוס בספסל. "סוף סוף מישהו שואל שאלה טובה. כולם מעדיפים להתרכז בתרופה. אני מניח שאתם מצילים את הדרקונים עכשיו?" שאל שון והנהנו. שון חייך בסיפוק. "אז לשם עליכם לפנות ברגע שתראו את הפגסוס." אמר ושחרר את הכתפיים בהקלה ואז שם על הגה אוטומטי את הסירה והסתובב אלינו. אני ויאיר החלפנו מבטים תוהים וקורט בהה מהורהר באופק, מזמזם את המנגינה ששון שר מקודם. כמעט התחלתי להינות בשיט הזה, אלמלא ריח הסיגריות וקורט שהפחיד אותי. "חפשו אותו." אמר שון. "חפשו את האשם במחלת הדרקונים." יאיר נהיה מודאג. נראה שהוא מרגיש יותר טוב, עכשיו כשהסירה במצב אוטומטי. "אבל מי זה יכול להיות?" שאל. "פנו אל ארץ הרעים," הציע שון. "השם 'רעים'-'חברו.ת' - אירוני, כמובן. שם כל המפלצות הרעות." הסביר שון. "בטוח תמצאו מישהו אחראי לעסק." הרהרתי בעוד הפעם אני מתחילה לחטוף בחילה, אבל מהמסע, לא מהנהר. יאיר בינתיים לקח לימון נגד בחילות מקורט לפני שהספקתי להזהיר אותו שאולי הוא שם עליו איזשהו חומר רעיל או שהוא סתם לא בשל והתחיל לאכול אותו. "מי הכי הגיוני שזה יהיה?" שאלתי בזמן שיאיר החמיץ פנים מהלימון. שון חייך. "שאלת השאלות, לא? אני חושש שאתם צריכים לגלות לבדכם." אמר בעצב ושתקנו בהבנה. כעבור עשר דקות נוספות הגענו שוב לדשא והודינו לדייגים. "מי ייתן והיצורים הטובים יהיו איתכם," אמר שון. קורט נהם שלום והם שטו חזרה בזמן שנופפנו שנינו, אני בעצב כי איתם הרגשתי מוגנת. הסתכלתי לשמיים כשהם נעלמו, כי חשבתי שהרגשתי מישהו טופח לי על הגב, אבל יאיר היה לידי וחייך לנהר חיוך של 'אני כבר לא פוחד ממך!'. לשמחתי מיד נחת לפנינו יצור מרשים- סוס עם כנפיים לבן שצהל במלכותיות. יאיר הזעיף פנים לנהר פעם אחרונה ועלינו על הפגסוס כשיאיר מטיס אותנו ואני מסתכלת בשמחה מסביב, שמחה על האוויר הצח. "אז לאן עכשיו?" שאלתי בעודי שואפת ונושפת אוויר טהור שממלא אותי. יאיר עשה כמוני וניסה לשרוק את המנגינה של שון עם הרבה זיופים, מה שגרם לי לצחוק ולתקן אותו בערך איפה שטעה ומה שזכרתי. "למערות של הדרקונים, קודם כל. אני רק שמח שהם ריקים, אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם הדרקונים היו שם. בכל אופן, לשם." אמר וחזר לשרוק. נשכתי שפתיים ושוב הסתכלתי מסביב, שוקעת במחשבות. אם אני פיה, ויש לי כוחות עכשיו, אני יכולה לעוף, לא? אני לא אמורה לפחד מליפול מהפגסוס. הממ. באמת צריך למצוא לו שם. אני אחשוב על זה. ואם שאול עקב אחריי, למה הוא אמר לי לעדכן את אמא על המפגש המוזר הזה? הרי אם הוא עקב אחריי הוא בטח יודע גם מה המצב שלה. לא? ואם הוא עקב אחריי... הכעס חזר אליי לרגע, זה אומר שהם הסתירו ממני סוד רציני כל החיים! "היי!" יאיר אמר לפתע והקפיץ אותי בבהלה והזיז את הסוס שמאלה וימינה שוב ושוב עם המושכות כי הפגסוס נבהל ממשהו שלא ראינו.

"אה, יופי, את חיה" אמר יאיר וצחק כשעשיתי פרצוף חמוץ בעקבות זה. "תסתכלי מה גרמת לנהר לעשות." השפלתי מבט זועף למטה ומיד צעקתי בבהלה והפתעה, כי הנהר סער שוב. הסתכלתי בחשש על טבעת הכתר מזהב וראיתי שהיא עם הילה חלשה בצבע לבן מסביבה. "אני עשיתי את זה?" שאלתי בחשש ויאיר הנהן בשמחה. "זה כנראה הטבעת שלך. נעדכן את ליאן אחר כך." אמר וחייכתי בהיסוס. "טבעת הכתר," אמרתי בקהות חושים ויאיר הנהן. "אז אני פיית הכתר." הוא צחק וחייכתי. "הפיה והדרקון." המשכתי להתבדח, מה שגרם לו להמשיך לצחוק ואז בבת אחת להפסיק. "הדרקונים!" אמר בבהלה וחזר לטוס. הייתי צוחקת, אבל הרגשתי מתוחה ומבוהלת מידי אחרי שהוא אמר את זה כי נזכרתי למה אנחנו כאן בבת אחת שוב. "אתה יודע את הכיוון?" שאלתי, עדיין מסתכלת על הנהר ומנסה להירגע. יאיר הניד בראשו ונבהלתי שוב. "אבל נראה שהחבר החדש שלנו יודע. יהיה בסדר" מלמל בזמן שליטף את הרעמה הלבנה של הפגסוס. הנהנתי בהיסוס והפגסוס צהל בחיבה, ממש כמו סוס רגיל. חזרנו לעוף בשתיקה. יחסית למישהי שלא מזמן כעסה על אמא שלה על זה שגילתה לאנשים זרים את המקום הסודי שלה, הייתי די בסדר עכשיו עם זה- כלומר, היא סך הכל דאגה לדרקונים כמוני. ובקשר אליי...טוב, בטוח הייתה לה סיבה להסתיר ממני הכל. בהיתי שוב בשמיים בזמן שעפנו בשתיקה מעיקה. לא יודעת למה, אבל הייתה לי הרגשה שעוקבים אחרינו ושחוזרים להסתכל עלינו כל פעם שאני חוזרת להסתכל על יאיר. ואז שמעתי את זה- וחשבתי לרגע שאכשהו שון וקורט חזרו אלינו כי זה נשמע כמו המנוע של הסירה. הסתכלתי לנהר, שנרגע, אבל לא ראיתי כלום. ואז הסתכלתי שוב למעלה וצווחתי וגם יאיר איתי, כי דרקון ענקי עף ישר מולינו ושאג אש. יאיר הטיס בבהלה את הפגסוס, שגם נבהל, ימינה וברחנו במהירות. החזקתי ביאיר חזק כדי לא ליפול והוא נשען קדימה. הפגסוס נשף בבהלה, מה שלא עזר לנו להירגע וגרם ליאיר לרעוד. התחלתי להצטער שלא באתי עם מישהו קצת יותר מומחה לעולם האגדות הזה. בלי להעליב את יאיר, הייתי מעדיפה מישהו שיודע מה הוא עושה. נניח, אמא שלי. הדרקון המשיך לרדוף אחרינו ולשאוג והפגסוס המשיך לברוח בלי שיאיר עשה כלום אפילו. קיוויתי שלמקום בטוח, ועצמתי עיניים בפחד כשאני מחזיקה ביאיר. מסתבר שכשאתה בסכנה המבוכה נעלמת. יאיר צרח ואמר מידי פעם דברים לפגסוס ולי אבל לא הצלחתי להבין מה בגלל שאגת הרוח וזה שהוא צרח. משונה, אבל נראה שהפגסוס מבין אותו והוא עשה מה שיאיר אמר. כשהתרגלתי למצב הבריחה הסתכלתי על הפגסוס בפליאה מציית להוראות של יאיר המבוהל. בסוף הגענו למערה ריקה והפגסוס נחת בבת אחת, לא מפסיק ללכת ברגע שנגענו באדמה ולצהול ולנופף בכנפיים שלו. רעדנו שנינו ובסוף אכשהו הצלחנו לרדת מהפגסוס. יאיר קרס לישיבה ואני ניסיתי לחזור לנשום. "איפה אנחנו?" הצלחתי לשאול כעבור חמש דקות ויאיר הניד בראשו. השפלתי מבט והסתובבתי אחורה, ומיד חטפתי דז'וו מהמערה שלי. כמה פעמים עשיתי את זה שם... ומשום מה עברתי לחשוב על אביגייל החברה הכי טובה שלי עכשיו. מעניין מה היא הייתה אומרת על כל זה, על מה שחוויתי. הסתכלתי מהורהרת בשמיים ואז קלטתי שאני שוב רואה דרקון שואג. הלב שלי דפק ונרתעתי אחורה, נזהרת לא להתנגש ביאיר שהרים מבט מטושטש ואז נבהל גם וברח איתי.

"חכו!" שמענו קול של בת מתחנן לפתע מאחורינו והסתובבנו שוב, מבוהלים מאוד. צעקתי בבהלה מיד אחרי זה, כי לא אחרת מאביגייל עמדה מולינו והתנשפה בעייפות, מתחננת שנקשיב לה עם אותו מבט שהתחננה אליי שאעזור לה עם השיעורים כל פעם שלא רציתי כי רציתי שתלמד לבד. מה היא תעשה במבחן? "מה את עושה פה?!" צעקתי שוב ויאיר התכווץ ועבר במבטו ביני לבינה, ואז נזכרתי שהוא לא מכיר אותה. נרתעתי לאחור כשאביגייל התקרבה ביחד איתו. "בבקשה אל תפחדו ממני. אני חלק מ...איך שאתם לא קוראים לעצמכם. גם אני רוצה להציל את הדרקונים. בבקשה," בנקודה הזאת היא פרצה בבכי, מה שגרם ללב שלי לעצור בהלם. "עקבת אחרינו כל הזמן הזה?" דרשתי לדעת ואביגייל הסמיקה והנהנה במבוכה ענקית. זעמתי. לא מספיק שאול, עכשיו גם היא. נפלא. הסתכלתי על הטבעת שלי, ששוב לא זהרה. "אממ..." יאיר גמגם וקפצנו, "אני הוזה או שאתן מכירות? היית לפני רגע דרקון?" אמר בהיסוס. אביגייל הנהנה ומחתה את הדמעות בידיה. "מתי חשבת לספר לי שאת..." אמרתי בלי לדעת איך להמשיך. היא הסמיקה שוב. "אני כל כך מצטערת, אסנת. אבל גיליתי את זה ממש שבוע לפני תחילת הבית ספר." אמרה בכנות והסתכלה עליי. שתקנו בהלם. "טוב, אנחנו שווים עכשיו" יאיר אמר בנסיון להקל על האווירה. "אז לא כדאי שתסבירי לנו כל מיני דברים?" הוסיף והתיישב. התיישבנו גם כשאביגייל מהנהנת בהסכמה. הפגסוס שלנו הלך מסביבנו, מגניב לנו מבטים (שיכולתי להישבע שהם דאגה) ואז חוזר ללכת ומנופף בכנפיו המרשימות. הסתכלנו על אביגייל בציפייה שתתחיל להסביר. "טוב, אז כמו שאמרתי, גיליתי את זה ממש בזמן האחרון. אני יכולה להפוך לדרקון כל החיים- זה משהו שעובר במשפחה שלי." "סליחה?" פלטתי. זה נראה לי מוזר לדמיין את כל המשפחה שלה דרקונים, מהגדול לקטן. אביגייל הסתכלה עליי והנהנה. "כן. שאלות בסוף. "בכל אופן, ההורים שלי הסבירו לי את זה רק עכשיו. ויש מצב שהייתי איתכם ביום ההוא כשביקרתם את הדרקונים באורווה ושמעתי אותך מדברת. ו...אני כבר מכירה אותך, מין הסתם. והבנתי מה את הולכת לעשות. עקבתי אחריכם. והנה אנחנו כאן" את כל זה היא אמרה מהר מאוד ובסוף היא שוב הסמיקה ולא הסתכלה עלינו. "טוב, הגזמת לגמרי אבי" אמרתי בהלם. הפעם גם יאיר נראה מלא יראה מאביגייל. "אבל נסלח לך, כי זה מדאגה, כמונו." הוספתי. אביגייל חייכה. יאיר הנהן, עדיין המום.