הסתכלתי אחורה לוודא שהם מאחוריי והמשכתי לעוף כשאני סומכת על חושיי הדרקונים שלי ומשתדלת להתעלם מחושיי בני האדם שלי, שרצו לרוץ בצרחות במעגלים בעיקר ממה שאסנת גילתה מאביה. נהמתי לאריה והוא צהל בחזרה. אכשהו הבנתי אותו כשהייתי דרקון: 'אני בעקבותייך', הוא אמר. 'מצויין,' שידרתי לו במקום הנהון והמשכנו לעוף כשאני מחפשת מערה במבטי ובחושיי הדרקון שלי, שרצה למצוא מקום בטוח לישון בו, רצויי מיד שנייה. עפנו מעל הדשא שוב ברגע שיצאנו מהיער ומעיין המראות וגרגרתי בסיפוק כשהרגשתי את האוויר הצח והטוב. היה יום מושלם לפקניק. רק חבל שעולם האגדות בסכנה. מצד שני כשחושבים על זה, כל יום בעולם האגדות הוא יום מושלם. חזרתי להסתכל באופק מטושטשת מרוב בלבול אנושי ודרקוני. לפעמים זה היקשה עליי לחזור לדמות אדם מרוב שהתרגלתי ואהבתי להיות דרקון, ואז כשחזרתי לרגע שכחתי איך להתנהג כמו בן אדם(תרתי משמע) ורציתי לאכול חציר. זה היה הכי קשה עד גיל עשר, לפני שלוש שנים בדיוק. עכשיו קצת יותר טוב, בזכות ההכשרה שאמא שלי התחילה ללמד אותי. הבאה בתור היא אחותי הקטנה אוריה, שבת שבע ולא מפסיקה להפוך לדרקון סתם כדי להציק. לפניי היה אלישע, שעכשיו בן חמש עשרה וכבר אדיש כמעט לכל עניין הקסם. קינאתי בו. הלוואי שהייתי ככה, אחרת לא הייתי כאן ומתקשה לתכנן איך אחזור לעצמי כשנגיע. אילצתי את עצמי לחזור למשימה שלי- החברים שלי סומכים עליי. ריכזתי את עצמי לרגע רק בדמות הדרקון שלי, שרצה מקום בטוח לנוח בו, אולי למצוא חבר ויחד לנסוק בשמיים. 'שם זה מקום טוב,' חשבתי לעצמי כשהבחנתי בחור גדול לפניי. גרגרתי. עכשיו אהיה מוגנת מאוייבים! אוכל לסמן טריטוריות! אוכל לשמור על מקום קדוש! אוכל- מיהרתי לחזור למחשבות אביגליות כשהגענו לבסוף למערה, חזרתי לעצמי (תרתי משמע), התנשפתי לרגע מסוחררת כשאני רותחת מחום ועדיין מבולבלת ובוהה בשחור מולי. 'רגע, למה אין פה חיטה שאוכל לאכול?' חשבתי בתהייה. הסתכלתי על עצמי והופתעתי לראות שאני בן אדם. התכווצתי באימה. פחדתי מבני אדם. הם תמיד רצו לעקור לי את השיניים כדי להפוך אותם לחיילים לצבא ברגע שיזרקו אותן בשדה שיבולים. ואז חשבתי משום מה על צבע לבן, וזה הזכיר לי קמח, שגרם לי לחשוב על אמא ועל אוכל שאני אוהבת וזה עזר לי להיזכר מי אני וחטפתי כאב ראש והתנודדתי בחוסר משקל בעיניים עצומות. 'אני אביגייל כוהן. יש לי משימה,' התעקשתי. 'אסנת...היא סומכת עליי. כל הדרקונים סומכים עליי.' כשנרגעתי וכבר לא פחדתי סקרתי את המקום בזמן שחבריי נחתו גם, ירדו מאריה, יאיר הרגיע את הפגסוס שהכל בסדר והם באו בעקבותיי למערה הנוספת. "טוב, כשהייתי דרקון הרגשתי שיש כאן משהו" אמרתי כשאני סוקרת את המערה. אסנת בחנה את המקום ויאיר חבש שוב את הכובע שלו, שבטח הסיר בדרך שלא יעוף מהרוח. המערה הייתה אפורה, מדכאת וחשוכה, הרבה יותר מ'היד הסודית' שלנו. חיפשתי ציור של יד, אבל לא מצאתי וזה אכזב אותי כי אז לפחות הייתי מרגישה קצת בבית. עדיין הרגשתי קצת דרקון, עכשיו כשהופיעו עוד בני אדם. אסנת ויאיר הלכו וגם אריה וצעדיהם הדהדו בהד ורעדתי מכל צעד, אז הלכתי במאסף. "שמעתם את זה?" יאיר שאל מתישהו-איבדתי תחושת זמן- והקשבנו. זה נשמע כמו נהמות. התרגשתי. עוד דרקונים! אסנת נרתעה אחורה בבהלה ויאיר קימט את המצח. אריה נהם לכיוון הקולות. "בואו נמשיך," אמרתי בהתרגשות ויאיר הנהן בהיסוס, אסנת בלעה רוק והמשכנו ללכת. לבסוף הגענו לקיר, שריבוע היה מצוייר בו בגיר שהשחיר מרוב שנים. בהינו בו. זה נראה כמו ארון מצוייר- הייתה גם ידית מצויירת. התבלבלנו. "אה...איפה הדרקונים?" אסנת שאלה אותי, והנדתי בראש בבילבול. הדרקון שבתוכי הצטנף בעצב על כך ששוב איבד את משפחתו. דמעה ברחה לי ואסנת התבלבלה אבל חיבקה אותי ביד אחת.

"אולי זה נפתח בקסם?" יאיר הציע בקול רועד בפחד. אסנת הנהנה והתקרבה אל הארון כשהיא מושיטה אליו את הטבעת, שהתחילה לזהור לפתע. היא נרתעה אחורה בהפתעה ונרתעתי גם כדי שלא תפגע בי. עצרתי בה מללכת עם יד על הגב שלה עוד והיא רעדה. "זה באמת קסום אם הטבעת שלי זוהרת," אמרה בפחד. בהיתי בטבעת. "תנסי להתקרב אל הידית איתה," יאיר הציע ואסנת נשמה עמוק והצמידה את הטבעת לציור של הידית במתואם עד כמה שהצליחה. מיד אחרי זה צעקנו ונרתענו כולנו אחורה- אריה עף בבהלה החוצה כשהוא רוטן משהו ושמחתי שאני לא יאיר באותו רגע- כי נפער חור בצורת ריבוע בקיר המערה. בהינו בו- משהו שחור היה בו. הסתכלנו אחד על השני בהיסוס. ליאן באמת חסרה לנו- היא תמיד עודדה אותנו. אבל נראה שיאיר תפס פיקוד. הוא התקרב כשהוא רועד כולו מנעליים ועד כובע ונגע בהיסוס בפתח הריבוע. לא קרה כלום אבל מיד אחרי זה הוא קפא במקום בהלם. "אנשים?" אמר בפליאה. התקרבנו בהיסוס ואסנת נתנה לי יד וגררה אותי איתה, כי עדיין הייתי מבוהלת- הדרקון בתוכי סירב להעלם הפעם משום מה. "מה יש שם?" אסנת שאלה. "פסל של דרקון," יאיר אמר ומיד הבנתי למה אני עדיין מרגישה דרקון. הפסל משפיע עליי! "ופתק." יאיר הוסיף ולקח משם שני חפצים: האחד עשויי מתכת כסופה בצורה של דרקון ישן ומלא אבק והשני פתק עתיק שנראה קרוע ממגילה עתיקה. יאיר נתן את הפסל לאסנת והיא החזיקה אותו ברעד ופתח את הפתק כשהוא קורא בקול:

'אל מי שזה לא יהיה מעולם האגדות, שלום. כשתקרא את הפתק הזה, בוודאי כבר יהיה מאוחר מידי מלעצור אותנו. אנו, משמידי האש, לא נהסס לפגוע בך בהנחה שהחלטת לצאת למנוע ממנו לממש את תוכניתנו ברגע שתיקח את הדברים שהשארנו כאן במערה של הדרקון פייטר הזקן. אנו מניחים שמצאת את הפסל. מצויין. הבא אותו אלינו. יש לו מטרה. ההודעה תשמיד את עצמה בעוד...' " ופרצנו בצחוק המום ומבוהל שהפך לפחות המום עם הזמן כשיאיר התמלא פחם. הוא השתעל והתנער וניער גם את הכובע שלו בפרצוף חמוץ. "הודעה קסומה," רטן והמשיך להתנער מידי פעם. "אז מסתבר שאני שונא את זה. משמידי האש?" שאל ואני ואסנת הפסקנו לצחוק באחת. "משמידי הדרקונים," אמרתי בהיסוס. יאיר הנהן במצח מקומט. "ולפסל יש מטרה." הוא הסתכל על אסנת, שבהתה בדרקון הישן בצורת שבלול. אולי דמיינתי, אבל נדמה שהעיניים שלו זוהרות באדום לפעמים, כאילו שהוא פותח אותן ואז חוזר לישון. "אני חושבת שהוא לא תמיד ישן," אמרתי. "נראה לי שכשהוא יגיע למטרה שלו הוא יעוף וישאג אש." יאיר בלע רוק ושיחק עם הכובע שלו אחרי שהוריד אותו, כאילו מתאבל עלינו מראש. זה לא מצא חן בעיני. הסתכלתי על אסנת, שהפסיקה באחת לשחק בדרקון אחרי מה שאמרתי ובהתה בו באימה. "אם הוא קשור אכשהו לאבא שלי..." אמרה בלחץ ונראתה כרוצה לזרוק את הדרקון החוצה מהמערה. יאיר נהיה רציני ולקח אותו ממנה. היא הסתכלה עליו והטבעת שלה זהרה שוב, אבל היא הסתכלה עליו כל כך הרבה זמן שכחכחתי בגרון ושניהם קפצו בבהלה. 'נפלא,' חשבתי לעצמי. 'אני הולכת להישאר לבד פה.' המחשבה העציבה אותי. לרוב הבנות בשכבה כבר היה חבר לפחות פעם אחת, ורק לי עדיין לא. אני ואסנת תמיד ניחמנו אחת את השנייה, אבל..."בואו נמשיך בדרך," אמרתי והתאפקתי מלהקליק באצבעות כשהם שוב החליפו מבטים ואסנת נתנה ליאיר מבט חוקר ואז הלכה בעקבותיי לאריה, שחיכה בפתח המערה והסתכל לאופק. יאיר רץ אליו. "מה קורה, חבר?" שאל. אריה צהל משהו בסוסית ויאיר חייך בעקבות זה, אז לא נלחצתי.

בינתיים התקרבתי לאסנת, שנראתה מהורהרת ולחוצה. "מה קורה בינך ליאיר?" דרשתי לדעת בלחש והיא קפצה בבהלה ואז הסתכלה עליי. "כלום," אמרה. כשראיתי שהיא לא מסמיקה, הרמתי גבה. עכשיו היא הסמיקה. "ראיתי משהו בבריכה של מעיין המראות." מלמלה ולא הפסיקה לזוז במקום. "מה?" שאלתי, שוכחת סוף סוף מהדרקון שבתוכי. נראה שהיא לא יכולה לדבר והיא שלחה לי מבט מתנצל. הנהנתי במצח מקומט וחזרנו ליאיר, שדיבר בשמחה עם אריה. אני הרהרתי. אפשר בכלל להתאהב בגיל שלנו? 'נראה שכן,' השבתי לעצמי בלחץ.