לאט לאט נרגענו ואריאל(ריין. אני אצטרך להתרגל.) הלך לחדרים לישון. קייטי שמרה וליאון גם. אני הלכתי למאחוריי הסיפון ונתתי לעתיד לבוא. ראיתי בעיני רוחי את האיש עם העיניים האדומות. נשכתי שפתיים. הצבא שלו גדל, והסיכויי שלנו מולו הלך ונהיה קטן יותר ויותר. לשמחתי בימים הבאים לא נלחמנו בדבר, אבל בסוף הלכנו לעוד אי, סתם לנוח. הספינה נעצרה וירדנו לחול הצהבהב. הלכנו כשכל אחד שקוע במחשבותיו, ואז הרגשתי נוכחות. "חכו," מלמלתי והם נעצרו וקייטי סובבה את הראש אליי. שמתי יד אחת על סופי, ואז ראיתי משהו לבן יוצא מהיער שהיה על האי לידינו. הלבן נראה כמו...הזומבי. נדהמתי ומיד עזבתי את סופי. "מה קורה פה?" שאלתי בתדהמה וריין משך בכתפיו גם בהלם. "שלום, בת קריוס" אמר הזומבי והרים גבה. שתקתי, ואז ראיתי גם מישהו עם שיער שחור וחלק עד הכתפיים, עור לבן, גלימה, ו...עיניים אדומות עומד ליד בן זאוס לשעבר. הבטן שלי התהפכה וקפאתי במקום. "אתה לא מצטרף אליו?!" ריין שאל בקול המום וקייטי נרתעה לאחור כמעט עד הים, לא ידעתי למה. אפילו לא הייתי בטוחה אם היא מכירה את הזומבי. ליאון בלע רוק והזומבי הרים שוב גבה והנהן. "חוששני שכן. ההצעות שלו מפתות במיוחד." אמר בן זאוס לשעבר והאיש עם העיניים האדומות חייך. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו במציאות ולא בעיני רוחי, אבל לא שמחתי על כך."כן. "מה היה בעסקה? עולם בלי כירון. בלי חצויים. שקט." אמר וצחק. הזומבי הצטרף אליו, אבל הרגשתי שהצחוק מאולץ. קמצתי ידיים לאגרופים והסתכלתי על בן הזאוס בכעס. "איך אתה מסוגל לזה כשאתה יודע מה הוא רוצה לעשות? גם אתה היית חצויי פעם!" צעקתי והצבעתי עליו ביד רועדת. הוא נרתע לאחור ומצמץ, שוכח לרגע שהוא כבר מת ולא יכול להיפגע ממני. "אני...אני יודע. אבל כבר לא אכפת לי מכירון. זה לא שהוא כל כך מועיל בשבילי, קטנטונת." אמר ומיד נזכרתי בליה בת אפרודיטה. "ומה עם ליה?" דרשתי לדעת. "ממנה אכפת לך? מה קרה לה?" הפצצתי אותו בשאלות וריין הסתכל עליי בחוסר הבנה. זה בערך בין הדברים היחידים שלא סיפרתי לו עליהם מהחזיונות. קייטי שתקה, אבל כקוראת מחשבות הרגשתי שהיא מתכננת משהו..

הבלעתי חיוך ומיד כמעט שהפסקתי לפחד. סמכתי על קייטי. הזומבי נאנח והסתכל על האיש עם העיניים האדומות, ונראה כשוקל מחדש את צעדיו לרגע. האיש עשה פרצוף ושם יד אחת על החרב שלו. שמתי גם על שלי, וריין החניק צעקת בהלה ושם יד על הקשת בהיכון. קינאתי בו, באיך שהוא לא מראה כמעט שום פחד ואמיץ ככה. אני אפילו לא הצלחתי להתאפק מלבכות קודם על הענק הכחול. 'ממש גיבורה,' חשבתי. 'בספרים...' מיד התנחמתי במחשבה על ספרי ריק ריירדן. טוב, גם בספרים הגיבורים בכו לפעמים. אז אני בסדר, נכון? אפילו ג'ייסון, החצויי האהוב עליי, לא תמיד היה אמיץ. בזמן שאני שקעתי במחשבות קייטי נראתה לא איתנו ולא התכוננה בכלל, אבל קיוויתי שזה בגלל שהיא מתכננת תוכנית מילוט. ליאון הכין את ידיו לאש. נדרכנו. צורך להיות מוכן לירות אש אומר מלחמה קרבה, ככה למדתי מליאון מהזמן הקצר שהכרתי אותו. ",אתה צודק." אמר הזומבי, למרות שלא שמעתי את האיש מדבר בכלל. ואז נזכרתי שגם הזומבי קורא מחשבות והבטן שלי קפאה. מה אם הוא שמע את קייטי? והוא שידר לי. "אני נשאר כאן." אמר והסתכל עליי. שתקתי והעיניים שלי הוצפו דמעות. אחרי כל מה שעברנו והוא בוגד בליה...ריין הסתכל עליי ואז ירה חץ (בלי הקשת, רק עם היד) על הזומבי, שהתחמק במהירות מפתיעה שגרמה לי להרתע לאחור וקטל אותו עם החץ שלו עצמו. הוא עשה פרצוף מופתע ואז קרס אחורה לים. נדהמתי והסתכלתי המומה על הזומבי, שנהיה אדיש. אבל הרגשתי שהוא מרגיש לא בסדר עם מה שהוא עושה, ומיד ידעתי שהוא לא באמת בצד של האיש עם העיניים האדומות אלא מעמיד פנים בגלל סיבה שעוד לא ידעתי אותה. קרצתי אליו והוא חייך אליי מהצד וקרץ חזרה, אבל מיד חזר למבט כועס ותוקפני. לא ידעתי אם שכנענו אותו לעבור לצד של כירון או שמראש הוא העמיד פנים שהוא עם האיש האדום. שיתפתי פעולה במשחק שלו, מה שלא היה קשה- ריין קייטי וליאון האמינו עדיין שהוא בוגד בנו לפי איך שהם נראו. "שקרן. רמאי." הטחתי בו עלבונות וראיתי שהוא מבליע חיוך. "בת קריוס. בוגדת. לעולם לא תנצחי אותנו," אמר וקרץ בלי שהאחרים ראו. נאנחתי כביכול בחוסר אונים. השפלתי מבט כדי להסתיר את החיוך שלי ואז תפסתי בידיים של שלושת האחרים וברחנו כשהזומבי מזמן רעמים וגשם. 'נשארו לי כמה כוחות מהימים שהייתי בחיים' המילים שהוא אמר לי בג'ונגל הדהדו לי בראש. לא יכולתי להתאפק יותר וצחקתי, מה שבטח הפתיע לגמרי את חבריי. אבל המשכנו לברוח. האיש עם העיניים האדומות שאג ורדף אחרינו. עכשיו באמת התחלתי להיבהל. הכוחות שלו זה להחליף צורה לכל האנשים בעולם ולכל חיה שקיימת, כמו פרנק ז'אנג רק הרבה יותר טוב. בלעתי רוק ונפלתי כי יש לי בעיות ברכיים ומסוכן בשבילי לרוץ. אבל לא היה זמן לבכי וכאבים ומיהרתי לקום אדומה כולי ולהשיג אותם אכשהו, למרות הכאב שהלך והתפשט בכל הגוף שלי. אלא שמשהו לכד אותי ביד ענקית על הכתפיים. קפאתי באימה בידיו. מה לעשות? חברים שלי כבר רחוקים מאוד. אבל לא היה לי רעיון יותר טוב. "ארי- ריין!" צעקתי בכל כוחי והוא הסתובב וצעק בבהלה כשראה מה קרה לי. "קייטי!" קרא וגם ליאון ובת זאוס הסתובבו. "בת קריוס. מעדן טעים," אמר הענק וליקק שפתיים. רציתי להיקבר באדמה. למה כולם רוצים דווקא אותי? למה לא את ליאון או קייטי?

האיש עם העיניים האדומות בינתיים חזר לדמות אדם והסתכל עליו. "תעשה בה כרצונך." אמר והענק הנהן והרגשתי שהוא שמח. שלחתי מבט זועם לאיש עם העיניים האדומות והוא משך בכתפיים, כאומר 'זאת אשמתך שבאת לכאן.' ניסיתי לנשוך אותו אבל הוא התחמק וצחק. "אני אטפל בקטנות ובקטן." אמר והשתנה לצבי. הוא גרם לאריאל לעצור ולרדוף אחריו. ליאון התבלבל וקייטי חיכתה להוראות ממנו. הענק בינתיים גרר אותי למין מערה חשוכה עם ווילון ענק, ומשום מה נזכרתי בקיקלופ שחטף את גרובר ב'ים המפלצות'. חייכתי וצחקתי. הענק בעט בי. "מה מצחיק כל כך?" שאל בכעס ושם אותי על כיסא עץ, כמו איך שאריאל היה חטופה. הרגשתי רוח נעימה, למרות שהעצים לא זזו וידעתי שהרוח מונעת ממנו לקשור אותי בחבלים גם ברגליים ובפה. זאוס איתי. הייתי קשורה רק בידיים מאחוריי הגב. "כלום," אמרתי בחיוך ערמומי והמשכתי לצחוק למרות שהרגשתי לבד ומדוכאת. אבל להראות את זה לא יעזור כל כך. "האנה!" שמעתי את אחת מהבנות צועקת והענק נהם ויצא החוצה תוך כדי שהוא סוגר את הווילון בפראות. הזומבי הספיק להיכנס ולהסתכל עליי במבט שקוע במחשבות. "למה עשית את זה?" שאלתי וניסיתי להשתחרר. זה הכאיב לי בכל הגוף אז הפסקתי די מהר. התחלתי לפחד באמת. "בואי לא נשחק יותר משחקים. עכשיו אני שומר עלייך, אם אני רוצה ואם לאו. את שבוייה שלנו." אמר ויצא החוצה. הייתי המומה, וידעתי אכשהו ששאר צוות לואיזה התייאש מלחלץ אותי וחזר לספינה בלעדיי. כנראה זאוס אשם בכך. בכיתי בשקט. מי יחלץ אותי הפעם? קייטי וליאון מתרחקים ממני וריין לא יכול לעשות את זה לבד. שנאתי שכועסים עליי, אבל לא היה לי מה לעשות עם זה שהמסע בחר בי כמנהיגה- אני באמת אצטרך לדבר על זה עם קייטי מתישהו. אבל בינתיים... נתקעתי במערה.