למחרת התחלנו את המסע ויצאנו מהמחנה על קלומפיס, הפגסוס שהביא אותנו. אריאל היה במושכות וכיוון אותנו בעזרת אפולו והכוחות שלו. "מצריים," מלמל ומשך שמאלה במושכות. "אז דבר ראשון משיגים את התיבה כנראה" אמר והנהנתי, למרות שכשחושבים על זה הוא בטח לא ראה אותי. אבל מהמחשבות שלו הבנתי שהוא לא מצפה לתשובה כל כך. עפנו בשתיקה כמה קילומטרים. "תגידו, לא אמורה להיות לנו ספינה?" קייטי שאלה. קימטתי את המצח. "את צודקת." אמרתי ונשמתי נשימה עמוקה. בחזיונות תמיד היינו על ספינה, וגם הבנתי שהתחילה המנהיגות שלי. לעזעזל. "בואו נקרא לפוסידון," אמרתי וקייטי  התכווצה. "אבל אני בת זאוס. וחוץ מזה, מה הקשר?" היא שאלה. "הוא יוכל להביא לנו ספינה" אמרתי בהתלהבות והיא הבינה. "מגניב! בואו ננחת," היא אמרה ואריאל הנהן והנחית את קלומפיס. "זה לא אומר שלא נצטרך אותך," הוא אמר לפגסוס בחיבה וזה צנף. אריאל צחק וטפח לו על הגוף והוא המריא ונעלם. ליאון בהה בו. "אממ, למה זה נראה כאילו הבנת את הפגסוס?" הוא שאל והוא חייך. "אני מבינה את הסוסים כמו פרסי," אמרה והוא הנהן בהלם. "מגניב," מלמל בזמן שאני סקרתי את הסביבה. לא היינו במקום מיוחד- אבל היה ים מולינו, שזאת התחלה טובה. "אוקיי, אני קוראת לו" אמרתי ועצמתי עיניים. "איך היא תקרא לו?" קייטי שאלה. שמעתי שהם הלכו מסביבי. "יש לה כל מיני כוחות," אריאל מלמל. קייטי השתתקה כי הבינה ואני בינתיים קראתי לפוסידון. לא היה לי מושג איך לקרוא לו, אבל היה לי רעיון לנסות. חשבתי מה פרסי עשה בתקוות האולימפוס, ועשיתי כמוהו. 'לורד פוסידון', חשבתי. 'אני זקוקה לעזרתך.' חשבתי ומיד תיקנתי: 'אנחנו זקוקים לעזרתך'. פתחתי את העיניים וראיתי גבר עם קלשון ביד מולי. חייכתי אליו וקייטי לידי פערה את הפה וליאון בהה בו. אריאל היה היחיד שלא נראה מופתע. תהיתי למה. "שלום, בת קריוס" פוסידון אמר וחייך אליי. באמת היה לו שיער שחור ועיניים ירוקות כמו הים כמו בספרים, רק שהוא לבש חולצה כחולה. חייכתי אליו ולחצתי לו את היד וככה כל האחרים. "אנחנו זקוקים לספינה," אמרתי במבוכה, כי נזכרתי שאני ביישנית כששוב ראיתי מישהו זר והוא הנהן. "כך חשבתי. כולם קוראים לי כשהם זקוקים לכך." הוא אמר וקרץ. צחקתי במבוכה. "אז תזמן לנו?" שאלתי והוא הנהן והסתובב לים. פתאום ראיתי ספינה מולינו- היא הייתה בצבע בז', מדהימה וגדולה. פערתי את הפה וכמוני כל האחרים.

"תודה," מלמלתי בלב דופק והוא הנהן. "בהצלחה," הוא אמר ונעלם. קייטי זזה מרגל לרגל. "אז זאת הספינה מהפלשבקים. הידד." אמרה והצטמררה. צחקתי. לקייטי יש מחלת ים. "קדימה, בואו" אמרתי והם באו אחריי לעלות לספינה. היה לה סולם מתכת. שהופיע ברגע שהתקרבנו לספינה בקסם. חייכתי לעצמי וטיפסתי. מעולה. הגעתי לספינה ועזרתי להם לעלות עליה. כשכולם היו על הסיפון הספינה עשתה רעש של צופר והתחילה לשוט בעצמה. 'לפחות לא נצטרך לעבוד קשה,' חשבתי. חייכתי לאחרים שהסתכלו על הים. קייטי החזיקה את הבטן. "אויי," מלמלה. חייכתי אליה. "אמרתי לך להביא כדורים נגד הקאה," הזכרתי לה והיא הנהנה במהירות ורצה לשירותים. צחקתי ואריאל חייך. "היא תחליף את הייזל." אמרתי בחיוך ואריאל צחק. "את מי?" ליאון שאל והסתובב אלינו. משכתי בכתפיים. "מישהי מפרסי ג'קסון." אמרתי והוא הנהן. 'טוב, אז הוא לא קרא את הספרים'. חשבתי באכזבה. מעבר לזה שהוא מפספס משהו אדיר, נצטרך להסביר לו כל דבר. אבל אולי הוא ילמד לבד? שטנו לאט לאט ואז אני הלכתי לסקור את הספינה. היה שם חדר עם מקרר, חדר עם מיטות לארבע, (תהיתי איך פוסידון ידע כמה אנחנו) וחדר שירותים ומקלחת. חזרתי לאריאל וליאון. מסתבר שליאון הלך לישון ורק אריאל שמר על הסיפון עכשיו. נגעתי בנשק החדש שקיבלתי לא מזמן מזאוס. אה, כן. כמה ימים לפני המחנה נלחמתי במפלצת, והייתי בפאניקה כי זאת הייתה המפלצת הראשונה שלי. ואז זאוס הופיע. הוא העלים את המפלצת, הביא אותי לאולימפוס ולספינה שעמדנו עליה עכשיו ואז נתן לי את הנשק ואמר לי לבחור לה ולספינה שם. קראתי לנשק 'סופי'- על שם החתולה שלי שנעלמה, וגם כי הנשק מציין את הסוף למפלצות וזה נשמע מגניב. לספינה קראתי לואיזה, על שם חתולה שהייתה לי ומתה צעירה מאוד. כן, אני מאוד אוהבת חתולים כמו שבטח שמתם לב. אריאל חייך לנשק שהוצאתי ובחנתי אותו.

"אז זאת סופי, מה?" שאל והנהנתי. ואז שמתי לב שיש לו קשת חדשה על הגב. "קיבלת קשת!" אמרתי בהתפעלות והוא הנהן והחזיק בה. הייתה לו גם אשפת חיצים חדשה וחייכתי. "מגניב," אמרתי והוא הנהן והחזיר את הקשת למקום. שטנו עוד כמה קילומטרים בשתיקה, ומתישהו בצהריים כבר שחף חזרה לסיפון ונראתה לא משהו. "היי," אמרתי לה והיא מצמצה. "אז אנחנו בספינה כבר," אמרה והנהנו. "וממתי יש לך קשת?" היא שאלה את אריאל והוא חייך והסביר לנו. "קיבלתי אותה מאפולו בכבודו ובעצמו אחרי האימונים שהיו לי במחנה." אמר ושרקתי. הוא צחק. קייטי חייכה. "מגניב," אמרה. "אז אני היחידה בלי נשק כרגע." אמרה במרירות ומצמצתי בהרגשה לא טובה. קייטי לוקחת כל דבר קטן ללב. כמובן שגם אני הייתי ככה פעם, ועדיין, לא רציתי להיות מעודדת של כולם. אבל קייטי הייתה כמו אחותי. אפילו דמיינו שאנחנו אחיות, כי היו לנו כל כך הרבה דברים משותפים שזה כבר הפחיד. "אני בטוחה שיהיה לך בקרוב," ניסיתי לעודד אותה והיא משכה בכתפיים והלכה לחדר עם המיטות. שתקתי בעצב. בסוף הגיע הערב ואני ואריאל עדיין היינו בסיפון. התחלתי להרגיש נוכחות- אחד מהכוחות שלי הוא להרגיש רוחות ודברים כאלה. אריאל תפס לי ביד לבסוף. "את מרגישה משהו?" שאל אותי והנהנתי ושפשפתי את העיניים. "המפלצת הראשונה שלנו. איזה כיף," ניסיתי להתבדח שוב והוא צחק ברעד ונעמד איתי על הרגליים. מיד הפסקתי עם הבדיחות, כי פחדתי מאוד. היינו בהיכון עם הנשקים בידיים, ואז שחף וליאון באו אלינו בריצה. "מה קרה?" צעקתי בבהלה וקייטי  שמה לי יד על הפה. "זאת פעם ראשונה שאני מרגישה את זה כל כך חזק. משהו עוקב אחרינו, וגם ליאון מרגיש בזה" אמרה בלחש והנהנתי והורדתי את היד שלה מהפה שלי. היא מצמצה והתרחקה ממני. חיכינו למפלצת ואז שמענו שאגה. "בבקשה תגיד לי שאתה כבר שולט לגמרי באש, ליאון" אריאל אמר בפחד וירתה חץ על היצור שלא ראינו אותו כל כך בחושך. (בחזיונות ראינו שליאון שולט באש, כבן הפייסטוס) רק הרגשנו בו. ליאון הניד בראשו בפרצוף מפוחד ואריאל נשך שפתיים וירה עוד חץ. הספינה היטלטלה וקייטי שוב רצה לשירותים. חייכתי בהיסוס והחזקתי בסופי חזק.