אני המשכתי לחפש במבטי את בן הארס, אבל הוא נעלם. נאנחתי ואז נבהלתי כי תקפו אותי בחנית על הראש. אבל הרגשתי את המכה לפני שהיא קרתה כי היה לי חיזיון קטן על העתיד, וברחתי בדיוק כשהחנית פגעה במקום שהייתי בו לפני רגע. רעדתי לרגע במקום ואז נלחמתי בקנטאור הרשע עם סופי. הייתה לו חנית כמו של קייטי, רק שהוא לא היה בן זאוס. חייכתי לעצמי בהקלה, כי זה אמר שאין לו כוחות של ילדי זאוס- הוא יכול רק להילחם בי איתה כמו בחרב. תקפתי אותו שוב ושוב. "מה קרה? פוחדת?" הוא שאל כשהתחלתי ללכת אחורה והסתכלתי לצדדים תוך כדי כדי לחפש את בן ארס שוב והנדתי בראשי לקנטאור וחזרתי להילחם, ממשיכה לחפש את האיש. "איפה חבר שלך?" החלטתי לנסות גישה חדשה והתחמקתי מהחנית שלו, שבאה ישר מעליי הצידה. הוא משך בכתפיו ונלחם. "ברח, כמו תמיד." השיב ותקף. נשמע רעם ושנינו קפצנו והוא השמיט את החנית בבהלה. צחקתי ושמתי לו את סופי בתוך החזה, מופתעת מעצמי אבל לא מראה לו את זה. העיניים שלו נפערו והוא הרים ידיים באוויר ונאנק. "לא. בבקשה! רחמים," מלמל ועשיתי פרצוף קשוח והרגתי אותו. אם הייתם אומרים לי לפני חצי שנה שאני אהרוג ככה יצורים, הייתי שולחת אותכם לבית משוגעים. אבל עכשיו זה לא היה נכון. הסתכלתי על בת זאוס הג'ינג'ית המבוגרת שנלחמה בברקים ובחנית כמו של קייטי והקנטאור בהתפעלות והיא חייכה לעצמה כששמה לב אליי והמשיכה להילחם ולזמן ברקים כדי להשוויץ. ביתה התקרבה אליה ונלחמה. ניחשתי שהיא נצר זאוס, כי לא ראיתי אותה משתמשת בכוחות שלה כמעט חוץ מפעם אחת. התקרבתי אליהן. "לכי מכאן! אנחנו מסתדרות," מלמלה הבת ועשיתי פרצוף ושלפתי שוב את סופי. הקנטאור מזמן נשכח ממני, למרות שהיא עדיין הייתה מלאה בדמו. ניערתי אותה היטב כדי לנקות אותו ממנה. "גם אני שמחה להכיר אותך. עזרה לא תזיק," אמרתי והיא נאנחה וגלגלה עיניים. נלחמנו שתינו, הודפות אויב וקנטאורים על ימין ועל שמאל. נזהרתי לא להרוג חצויי אוייב, רק לפצוע אותו שלא יוכל להילחם. זכרתי את מה שפרסי עשה ב'תקוות האולימפוס', ועשיתי כמוהו..

ואז שמעתי רעם ממש חזק, ואני והבת אטמנו את האוזניים. בן ארס הופיע מאחוריי ומרוב בהלה שמטתי את סופי, והילדה נצמדה לאמא שלה. 'כבר לא כל כך אמיצה עכשיו, אה?' חשבתי לעצמי כשראיתי את המבט המבוהל שלה. היא מיד חזרה למבט קשוח. "לך מכאן!" אמרה לאיש האדום ונשמע רעם. הוא צחק וגיחך, מזמן רוח. הילדה הועפה לאחור ונבהלתי. אמה עזרה לה לקום והאיש צחק. עשיתי לו פרצוף כועס. "אה, כן? בוא נגמור עם זה." אמרתי והוא הרים גבה. "אוקיי, שיהיה, בת קריוס." אמר ומשך בכתפיו. הוא שלף את החרב האדירה שלו וגולה נעמדה לי בגרון. קייטי וריין מיד באו לעזור לי. "נילחם כולנו." קייטי וריין אמרו בו זמנית וחייכתי קצת. ליאון גם הצטרף ועוד ילד שזיהיתי מהחזיונות שהיו לי, לפני מחנה החצויים. "קולין!" פלטתי והוא הרים גבה. לקולין היה שיער חלק ובלונדיני, עור לבן ושזוף ושיריון של אל שלא זיהיתי. הוא בא אלינו. "איך הכרת אותי?" שאל כשהגיע והסמקתי. "לא חשוב עכשיו!" ריין אמר והצביע על בן ארס, שהפיל את חלק מהחצויים לברכיים באנקות כאב. הנהנתי בהסכמה. "אני אסביר אחר כך." הבטחתי והוא הנהן ומשך בכתפיים. "חלומות, אני מניח?" שאל והסמקתי עוד יותר. קייטי גיחכה ועשיתי פרצוף חמוץ. "אולי," מלמלתי וקולין חייך והסתכל על קייטי..

"אוקיי, אז מה נעשה איתו? מישהו צריך לגמור את העניין כאן," אמר ובדיוק כשהוא אמר 'כאן' כירון בא ודקר את האיש האדום בגב, שבא אלינו. האיש נעשה מופתע כשהבין מה קרה. ואז מצמצתי. זה לא היה כירון שהרג את האיש- זה היה אחד מהקנטאורים הרעים. כל החצויים איתי נרתעו לאחור כולל אני, ששמתי יד על סופי וריין הכין את הקשת וקייטי את החנית הקסומה שלה. הקנטאור (הרשע, כביכול) היה עם המבט מפחיד ביותר שראיתי על מישהו אי פעם בחיי ובלעתי רוק באימה. משום מה חשבתי 'בבקשה אל תהרוג אותי!' ומצמצתי שוב. האיש האדום קרס לאחרונה בחייו, וכל המחנה הריע, צחק וקרא קריאות הידד. כירון הגיע והסתכל במבט מרוכז על האיש האדום שאפילו לא ידעתי את שמו. הוא נשך שפתיים וידעתי מה הוא מרגיש- צער על כך שנטש את האיש האדום בלי לדעת. אולי אם הוא לא היה נוטש אותו, כל זה לא היה קורה. התקרבתי לכירון, עוברת מעל הגופה של בן ארס. לראשונה בחיי לא הייתי צריכה להסתיר את העובדה שאני קוראת מחשבות- כולם כאן כמוני. "זאת לא הייתה אשמתך, כירון" אמרתי בעדינות ושמתי לקנטאור יד על הכתף. הוא הניד בראשו בעיניים עצומות וקולין מצמץ ובהה בי. הרגשתי שגם הוא קורא מחשבות, אבל התעלמתי ממנו במופגן. קייטי מצמצה גם. "כן. זאת הייתה אשמתו ואשמתו לגמרי." הדגישה. כירון הניד שוב בראשו, ועוד חצויים הגיעו אלינו והסתכלו פעם על האיש האדום ופעם על כירון. "תודה, בת קריוס. אבל דבר לא ישנה את העובדות." אמר בקול כבד והלך משם בדהרה. נשארנו המומים ועצובים מאחורה, וצוות לואיזה החליף מבטים. קייטי הרימה גבה ומשכתי בכתפיים והסתכלתי על בן ארס המת.