""אבא שלך הוא קריוס, לא?" ליאון שאל בחשש והנהנתי בהשלמה עם העניין. "כן. האבא הנחמד בעולם." אמרתי וקייטי חייכה בהיסוס. "אוקיי. אז אותו צריך להרוג. לפחות יש תוכנית," היא אמרה ונשמה בהקלה. נבהלתי ונרתעתי לאחור והספינה היטלטלה בהתאם. "מה קרה?" קייטי צעקה. אריאל הכין את הקשת לירייה בידיים רועדות. אכשהו הופיעו לו חיצים נוספים מאז אתמול בערב. הוקל לי קצת ושלפתי את סופי מהנדן ובחנתי אותה. מהממת כרגיל. חייכתי חיוך גדול. איזה כיף שהכל אמיתי! אריאל הסביר לשחף את מה שאני הסברתי לה מקודם עם אלות הגורל בינתיים. "..ואז הן עושות דווקא." סיימה וקייטי  הנהנה בפה פעור. "אה," מלמלה. ליאון הכין אש בידיו. "למדת לשלוט באש," אמרתי בקול נדהם בזמן שהנחתי את סופי על הסיפון. הוא הנהן בחיוך. "מגניב," מלמלתי והחזקתי חזק בסופי. חיכינו למפלצת שתבוא, אבל היא לא באה. בסוף אחרי כמה דקות התייאשתי. "איפה היא?" רטנתי והסתכלתי מסביב. ליאון כיבה את האש שהייתה בידיו והסתכל איתי. "אני לא יודע." מלמל. "אולי היא הלכה?" קייטי שאלה בתקווה ואריאל הניד בראשו. "אני עדיין מרגיש בה. בואו פשוט-" בן אפולו התחיל להגיד והספינה היטלטלה והחזקתי חזק בדופן. 'כצפויי,' חשבתי בכעס. לא כעסתי על אריאל, כעסתי על אלות הגורל. מיד שמענו שאגה והיה גל. 'אוקיי, אז המים תואמים לרגשות שלי.' חשבתי ועשיתי תנועה חדה ביד והיה עוד גל. "תמשיכי ככה האנה! אני אהדוף אותם בתעופה וברקים." קייטי אמרה והמריאה לאוויר. הסתכלתי עליה בפליאה. מה, היא כבר יודעת להשתמש בכוחות שלה? אבל הנהנתי והמשכתי לזמן גלים, ולאט לאט נחלשתי. המשכתי להילחם רק בזכות זה שלא נלחמתי למען עצמי וחשבתי על פרסי ג'קסון ועוד כל מיני דברים מצחיקים. ליאון ירה אש ואריאל ירה פעם חיצים והפעם הוא גם ניסה לזמן אש, ללא הצלחה. משום מה במציאות ילדי אפולו שולטים באש- אף על פי שזה בעצם אמור להיות מובן מאליו. הרי אפולו הוא גם אל השמש, שעשוייה מאש. תהיתי למה ריק ריירדן לא כתב על זה. ואז חשבתי שאולי פשוט אין להם את הכוח הזה אלא רק ריפויי. המשכנו להילחם באומץ, והיו רעמים ועננים התחילו להגיע בגלל שחף. חייכתי כשנזכרתי בג'ייסון. קיבלתי כוח מהמחשבה עליו כי הוא הדמות האהובה עליי מהבנים בשבעה ויריתי גלים בעוצמה יותר על המפלצת. כן, אני שונאת את פרסי. הוא תמיד נוטש אחרים ולא מקיים הבטחות. ג'ייסון כל כך ההפך ממנו.   לבסוף המפלצת שקעה במים והתייאשה מאיתנו, מה שאמר שהתחזקנו מאוד כי היא אפילו לא 'נתנה' לנו לשלוח אותה לטרטרוס.
 

.

"אנחנו מעניינים מפלצות," אריאל המותש מלמל והחזיר את הקשת למקום. הנהנתי ומחיתי זיעה מהמצח, גם אני התעייפתי מאוד. קרסתי לישיבה וגמעתי אוויר בכוח. יש לי מום לב מתוקן, אז אני מתעייפת יותר מאנשים בלי מום בלב. ליאון התנשף וכיבה שוב את האש. קייטי נחתה והתנשפה, גם כן בעייפות. "הלכתי לאכול," מלמלה והלכה לחדר האוכל. חייכתי בהיסוס ואריאל הושיט לי יד ללחיצה. בהיתי בו. "תענוג להילחם לצידך, בת קריוס" אמר בצחוק וצחקתי ולחצתי לו את היד. קרצתי וליאון צחק. "גם אני הולך לאכול. מי שומר?" הוא שאל וקימטתי את המצח. בגיבורי האולימפוס תמיד עשו משמרות, וחשבתי שכדאי שנעשה כמוהם. "האמת שתורך לשמור, אני ואריאל כבר שמרנו פעמיים" אמרתי והוא הנהן. "אז אני אביא לפה אוכל. חכו שנייה," הוא אמר ורץ לחדר אוכל. כעבור שתי דקות בערך הוא חזר עם גבינות, בקבוק תנובה של שוקו קטן ולחם. "זה באמת היה שנייה" אמרתי וצחקתי. הוא גיחך והציע לי גבינה. לקחתי, אבל בלחם היססתי. "היא אלרגית," אריאל מיהר להגיד ולקח לו פרוסת לחם וסכין למרוח גבינה. ליאון קימט את המצח. "למה?" הוא שאל. "גלוטן." מלמלתי במבוכה. עוד משהו שאני יוצאת דופן בו. "או במילים אחרות, שיפון, שעורה, שיבולת שועל וחיטה, שזה כל מה שיש בלחם הזה בערך." אמרתי והצבעתי על הפרוסות לחם לבן שליאון החזיק ביד. הוא הנהן בהבנה. "הבנתי. בטוח יש משהו בלי גלוטן," הוא אמר, הניח את האוכל ורץ שוב לחדר אוכל. התפלאתי ואריאל צחק אבל מיד הפסיק המום כשליאון חזר המום גם הוא עם כיכר לחם. "טוב, לא תאמיני בת קריוס, אבל כתוב על הלחם הזה 'בלי גלוטן'" הוא אמר והראה לי. לקחתי את השקית עם הלחם ונדהמתי. "נכון!" אמרתי ואריאל התפלא גם הפעם. "נראה לכם שפוסידון ידע גם למה אנחנו אלרגים?" הוא שאל והנדתי בראש ומשכתי בכתפיים תוך כדי. "אני לא יודעת," מלמלתי אבל זה הטריד אותי. עזבתי את זה ואכלנו על הסיפון שלושתינו. קייטי כנראה הלכה לישון. או שלא, כי היא רצה אלינו בכעס כעבור שנייה אחרי שחשבתי את זה.

""אתם אוכלים כאן ולא חשבתם לקרוא לי?" היא התלוננה וחייכתי בהתנצלות. "חשבנו שאת ישנה," מלמלתי כסליחה. וליאון הנהן בפה מלא לחם עם גבינה וירקות. לא נראה לי שזה עזר. קייטי נאנחה לשמיים ולקחה לה גם. חייכתי ואכלנו בשלווה. בסוף אני ואריאל הלכנו לישון וליאון וקייטי  שמרו בסיפון. "היה כיף," אריאל אמר לי בדרך לחדרים והנהנתי בעייפות. קרסתי במיטה. לזמן גלים זה מתיש, והערצתי את פרסי שעשה את זה בכזאת אגביות פתאום. 'מדהים,' חשבתי בישנוניות ונרדמתי לעוד חלום על אבא.