רק לא להיכנס ללחץ


חזרנו לספינה, ואני הלכתי הלוך ושוב על הסיפון. קייטי עקבה אחריי הולכת וליאון וריין כרגיל הסתכלו על הים. חשבתי שוב ושוב על האדס, מה שהוא אמר על ביאנקה ועל הנבואה הקודרת עליי. בלעתי רוק, הסתכלתי לשמיים וחזרתי ללכת וחוזר חלילה. בסוף קייטי ניגשה אליי ועצרה אותי עם ידיים על הכתפיים. "מספיק. אולי תשתפי אותנו במה שקרה לך? את משגעת אותי." אמרה. ליאון הסתכל עלינו. נשמתי עמוק. "אני...לא יכולה. אסור לדעת את העתיד." מלמלתי. ריין הסתכל הפעם גם. "שהוא?" שאל ונשען עם הגב למעקה. ליאון הנהן ועלה באש. הוא כיבה את עצמו וחייך. בלעתי רוק שוב והתרחקתי מקייטי, ששילבה ידיים. "אתם תגלו מתישהו," מלמלתי. קייטי הסתכלה על הים וריין עליה. הניד בראשו וחזר להסתכל גם על הים. חזרנו לשוט בשתיקה מבורכת כמה ימים עד שהספינה נעצרה ביבשה. הספינה צפרה בצופר, אבל זה היה קול חלש כל כך שהסתכלתי עליו בהפתעה. הצופר הבהב מאדום ללא דולק. 'זה קשור אליי?' תהיתי. 'הספינה מנסה להזהיר אותנו? חתיכת ספינה.' קייטי הסתכלה פעם אחרונה על הים ואז על ליאון וריין ואז התחילה לרדת בסולם הקסום שהופיע. נשארתי אחרונה בסיפון, שטופת זיעה קרה. "את באה האנה?" שמעתי את קייטי על הקרקע. היינו בחוף ים נטוש. "מצטרף לשאלה!" אמר ריין והצלחתי לחייך. "גם אני שואל!" שמעתי את ליאון. הרוח התגברה והרגשתי שהיא דוחפת אותי קדימה. עשיתי פרצוף והתחלתי ללכת. "מספיק קייטי! אני באה." צעקתי והתחלתי לרדת ברעד שניסיתי להסתיר.

התפללתי שאני לא אגיע למטה אף פעם, אבל לשם שינויי האלים לא נענו לי. הגעתי לחול ועשיתי פרצוף לשחף ושילבתי ידיים. היא חייכה וליאון התחיל ללכת קדימה. התחלנו ללכת, אני מלאת בחילה. הלכנו לרוחב האי והרגשתי שאנחנו מקיפים אותו. הסתכלתי לכל הכיוונים ולא ראיתי שום דבר- אפילו לא אנשים. התאפקתי מלשים יד על סופי, כי ראיתי שקייטי עוקבת אחרי כל תנועה שלי. היא עדיין רצתה לדעת מה קורה לי. ריין הושיט יד לקשת שלה וירתה על החול. עצרנו בבת אחת והלב שלי דפק. "למה עשית את זה?" קייטי שאלה. ריין עצם עיניים עם מבט לכתף שלו ונראה כמו בו אפולו ראויי לשמו, עם יד על הקשת. "חשבתי שהרגשתי משהו." אמר והסתכל עלינו. "אתם לא מרגישים את זה?" שאל. קייטי בהתה בו, אבל ליאון שפשף את הראש ושלף את החרב החדשה שלו. נרתעתי לאחור ממנו. "האמת שכן. שנחזור לספינה?" שאל. 'תגידו כן!' חשבתי בתקווה והסתכלתי על ריין בתקווה. קייטי הנידה בראשה. "נמשיך ללכת. אם לא יקרה משהו-" אמרה, וברור שאלות הגורל הקשיבו לה. תוך רגע שמענו צעדים ענקיים שהרעידו את האדמה וריין הסתכל מיד קדימה, מחזיר את יד שמאל שהחזיקה בקשת לצד הגוף. ראינו משהו שנראה כמו בן אדם ענק ושמן במיוחד וכחול כולו הולך לקראתינו ומחזיק משהו שנראה כמו נשק. "שנרוץ עכשיו או אחר כך?" ליאון מלמל והתחלנו לרוץ לספינה. 

Bạn đang đọc truyện trên: AzTruyen.Top