הייתי חייבת לחשוב. ניסיתי לקרוא בראש להאדס, אבל הוא לא הגיב. נשכתי שפתיים והרמתי את הראש לאישה, שריחפה מעלינו, שיחקה בידיה באושר וזמזמה שיר ביוונית עתיקה או לטינית. לא ממש הבחנתי. ואז זה בא לי פתאום כשהסתכלתי שוב על ליאון, שהתחמק מהמבט שלי. 'קייטי,' חשבתי בכל הכוח. היא הסתכלה לכל מקום ונראתה מבוהלת. היא היחידה שהאישה לא קשרה אותה בחבלים לכיסא- היא יכולה לחלץ אותנו. הלב שלי דפק. חשבתי שוב: 'קייטי!' הפעם היא הסתכלה עליי והעיניים שלה התעגלו. היא חייכה חיוך קטן ומיהרה לחזור למבט רציני. 'מה את רוצה שאני אעשה?' שמעתי את הקול שלה בראש שלי והיה תורי לקפוץ בבהלה. היא לא קוראת מחשבות, ועד כמה שידוע לי רק הם יכולים לעשות את זה ולכן נבהלתי. ליאון הרים מבט מטושטש אליי וקייטי הבליעה צחוק בכל הכוח. 'תחשבי על איך לשחרר אותנו' העברתי נושא במהירות, מובכת כולי. קייטי קימטה את המצח והחנית שלה העלתה ניצוצות חשמל בתגובה לרגשות שלה, כנראה. האישה הסתכלה עליה, כאילו קולטת שקורה כאן משהו. מיהרתי להפסיק לשדר ולחזור למבט ללא הבעה. ליאון חזר לישון עם ראש שעון קדימה. קיוויתי שלא ייתפס לו הצוואר- נצטרך אותו אם מה שקייטי הראתה לי עכשיו בראש נכון. 'בסדר,' שמעתי שוב את הקול שלה. הנהנתי הנהון כמעט בלתי מורגש. קייטי קרצה לי קריצה שגם בקושי ראיתי ואז הסתכלה במהירות על האישה, שבחנה אותנו עם יד על החרב הארוכה והמפחידה שלה מארד שמימי. בלעתי רוק באימה כשהסתכלתי עליה. "הממ." אמרה האישה. "למה אנחנו מחכים?" שאלתי את האישה, אבל באמת זה היה רמז לשחף שתתחיל את התוכנית. לצערי היא בהתה באישה. 'קייטי!' צעקתי לה בראש והיא קפצה. 'אממ, כן. בטח. שנתחיל?' שאלה. 'כן,' עניתי לה בקוצר רוח. היא ספקה כפיים והחזיקה חזק בחנית. לשמחתי האישה לא שמה לב לזה. קייטי עשתה מבט מרוכז. הרוח בחדר התגברה.

"אנחנו מחכים לאנשי הצוות כמובן," ענתה לי האישה פתאום וקפצתי שוב בבהלה. ליאון מלמל משהו שלא הבנתי לשמחתי, כי הרגשתי שהוא כועס. "אנשי הצוות?" ריין שאל. לצערי לא הייתה לי דרך לשתף אותו בתוכנית והסתכלתי עליו בתקווה שיבין אכשהו שאנחנו מתכננים דרך לצאת מפה. האישה הנהנה אליו בחיוך. בלעתי רוק. "שמה הם יעשו?" שאלתי בסקרנות ופחד אמיתיים. האישה הסתכלה עליי. "היה לך חלום על מלך, נכון בת קריוס?" שאלה אותי. רעדתי מהמחשבה על החלום ההוא ומזה שהיא יודעת עליו. "מה זה משנה אם היה לה חלום כזה?" קייטי דרשה לדעת. נשמע רעם בחוץ. הלב שלי דפק. 'בבקשה תעשי את זה כמו שצריך' התפללתי לאביה זאוס. האישה עשתה לה פרצוף כועס. "היזהרי לך, קייטי. מצפה לך הפתעה לא נעימה כל כך בזמן הקרוב." אמרה לה. קייטי נהייתה מבולבלת ואז קימטה את המצח. "מה זאת אומרת? ספרי לי הכל." פקדה. האישה צחקה צחוק מצמרר ומר. ניסיתי להגיע לסופי, שהייתה קשורה מתחת לכיסא שלי, אבל לא הצלחתי. ליאון שם לב מה אני עושה ופער את העיניים משום מה, כאילו קלט שאנחנו צריכים להחלץ מכאן.' 'מזל טוב' חשבתי באומללות. הוא נראה כמנסה לחשוב על תוכנית. "העתיד אפל וקר ושומם." אמרה האישה וחייכה אליי. הלב שלי דפק. "לא אכפת לי. ליאון, עכשיו!" צעקתי והוא עלה באש, העלה את החבלים שלו באש והשתחרר. הוא התנשף. האישה פלטה קריאת הפתעה- נראה שהיא לא ידעה שליאון שולט באש. מוזר. על חלום היא יודעת אבל על הכוחות שלנו לא? הוא מיהר לשחרר את ריין. 'היי!' חשבתי בכעס. אחרי זה הוא בא אליי בזמן שריין דיבר עם קייטי. "בואו!" אמרה קייטי והכניסה ברק לאישה בבטן. היא צווחה בפחד והתעלפה כשהברק פגע בה בלי רחמים. שלחתי מבט מבועת לקייטי. היא חייכה לעצמה ורצנו החוצה מהחנות. עדיין היה לילה וקצת מכוניות נסעו פה ושם. התעשתתי והסתכלתי על ליאון בכעס. הוא נרתע ממני. "מה חשבת לעצמך ככה להסגיר אותנו?" התנפלתי עליו והפתעתי את עצמי, כי אני לא כזאת בדרך כלל. נראה שגם אותו הפתעתי כי הוא הסתכל עליי במבט שמבקש רחמים והלך עוד ועוד אחורה על המדרכה. התעלמתי ממנו. "אני..מצטער..." הוא גמגם ורעד. גלגלתי עיניים. "מה שתגיד." רטנתי, מנסה לא לכעוס יותר מידי כי אנחנו אמורים להיות צוות ולסמוך אחד על השני. הוא בלע רוק ואני הסטתי ממנו את המבט ונשמתי עמוק בניסיון להרגע. סך הכל הוא באמת לא אשם, הוא פחד והייתי עושה אותו דבר. ריין פלט לפתע קריאת הפתעה וקפצנו. "תסתכלו!" אמר והצביע קדימה. הסתכלנו וראינו עדר קנטאורים. הסתחררתי. 'הפונים הפרועים'? הם אמיתיים? הלב שלי דפק באושר וליאון הגניב אליי מבט ואז גם הסתכל. הם חייכו אלינו. "שלום!" אמר אחד הקנטאורים. בלעתי רוק. קייטי התקדמה. "אתם האנשים של כירון?" שאלה. זה שדיבר הנהן.

"כן. רוצים טרמפ?" שאל. היססתי. "חשבתי שאתם לא אמיתיים," הודיתי. קייטי הסתכלה עליי. הקנטאור צחק. "אני מרגיש אמיתי מאוד עכשיו." אמר בחיוך. האדמתי. "התכוונתי...אני...לא חשוב." מלמלתי והלכתי לטפס עליו. הוא התיישב על ארבע כדי שאוכל לעלות. נראה שהם לא יודעים על הספרים. 'משונה שהדמויות כן,' חשבתי לעצמי בחיוך בעודי עושה שיהיה לי נוח על הקנטאור. לא היה לו אוכף ודי נלחצתי מזה. קייטי מצמצה והלכה לעלות על קנטאור משלה וכך גם ריין וליאון. "לאן אתם רוצים שניקח אותכם?" שאל קנטאור כלשהו. משכתי בכתפיים. "לשום מקום. אבל נשמח למקום בטוח לישון בו" אמרתי. האחרים הנהנו בהסכמה. הקנטאור חייך והם התחילו לדהור. החזקתי חזק בצוואר הקנטאור שלי. הייתה לו רעמה מפוארת, הוא נראה בצבע לבן אפור(עד כמה שזה נראה בחושך) ועם זנב אפור. שמעתי את קייטי צועקת- לא הבנתי אם מפחד או בגלל שכיף לה או שניהם. "זה שונה לגמרי מפגסוס!" שמעתי אותה אומרת מיד אחרי זה. הצלחתי לחייך קצת. "כן!" ריין ענה לה בצעקה. כל הקנטאורים דהרו בקצב אחיד ולא דיברו בינהם או איתנו תוך כדי הדהרה, כך שחוץ מרעש הפרסות לא שמענו כלום מלבד אולי מכוניות צופרות רחוק מידי פעם. החזקתי חזק כדי לא ליפול- אף פעם לא אהבתי סוסים, ולא נהניתי מהחוויה הזאת בכלל. 'שייגמר כבר,' חשבתי בעצב. כעבור שעה רכיבה שבה הקנטאורים האטו מידי פעם את הקצב(תודה לאלים) הגענו למה שנראה כמו יער. בהינו בו בפליאה. קיוויתי שזה לא ג'ונגל כמו זה שהיינו בו. "אין מה לדאוג. אנחנו מוקפים בקסמים ממש כמו במחנה שלכם," אמר הקנטאור שלי וכמו קרא את מחשבותיי. מצמצתי. "אוקיי," אמרתי בביישנות. "תודה." מיהרתי להוסיף וירדתי ממנו. היה מוזר שוב לדרוך על הרגליים. הסתחררתי קצת והחזקתי בראשי, שכאב. הקנטאורים האחרים כבר התחילו להקים אוהלים ומדורות בעזרת ריין קייטי וליאון, שהיה פעיל מאוד בתחום האש עכשיו. חייכתי קצת. הוא אסף עצים והדליק אש בעזרת ידיו בלבד ליד כל אוהל ואוהל.