נשטפתי בגלים והרגשתי אותם במעורפל. 'אני הולכת למות,' חשבתי והרגשתי בחילה למחשבה. "לא את לא," שמעתי קול, אבל לא ידעתי אם זה פוסידון או...משהו אחר. ואז התעלפתי, לראשונה בחיי יש לציין. מסתבר שכשמעולפים רק רואים חושך אבל לא מרגישים כלום, פשוט כאילו ישנים. התעוררתי כעבור לא יודעת כמה זמן במיטה רכה כמו חמאה, אבל לא ידעתי אם זה אותו יום או כמה ימים אחר כך. מצמצתי והתיישבתי. העולם הסתחרר. כשהוא התייצב ראיתי שאני באי כלשהו, שוכבת במיטה שלידה יש עצים. מיד התעודדתי- עצים תמיד עודדו אותי. (במלוא מובן המילה, אני מדברת עם עצים) 'התעוררת!' אחד מהם אמר לי בשמחה ומיד כל העצים עשו לי רוח קרירה. חייכתי לעצמי וניסיתי להתיישב. נאבקתי בבחילה שבאה ונעזרתי בעץ כדי לעמוד כשאני רועדת כולי. הוא הפיל לי פרי משלו לחול, מה שאמר שהוא רוצה לעזור לי. בלעתי רוק והנדתי לו בראש. התחלתי ללכת מאוד לאט, נעזרת בעצים לתמיכה. הסתכלתי מסביב בחשש, תוהה איך הגעתי לכאן תוך כדי. הייתי על אי שנראה כמו האי של קליפסו- מוקף בים, אבל ראיתי בו נמל קטן. אז זה לא האי שלה? מצמצתי ואז מיד קפאתי במקום כי ראיתי גם ענק כשהתקרבתי עוד. נרתעתי לאחור והחזקתי ביד אחת בסופי. היא לא הייתה שם. נבהלתי. איפה אני? הלב שלי דפק בבהלה. הענק הסתובב עם חכה ביד. הוא עשה פרצוף מופתע כשראה אותי. "האנה! אני שמח לראות אותך. מה קרה לך שנשטפת ככה לכאן? ואיפה החברים שלך?" הוא שאל וקימט את המצח. הענק הזה היה הדבר הכי קרוב שבענקים שראיתי שנראה כמו בן אדם- הוא נראה כמו האגריד הזה מהארי פוטר בשילוב של אלף. רק שלא היה לו זקן והוא היה בצבע צהוב לבן. בלעתי רוק. "קליפסו?" שאלתי מטושטשת. לא היה לי מושג לאיזה 'חברים' הענק מתכוון שיש לי, או מה זה אומר שנשטפתי לכאן או מי זאת האנה. עד כדי כך הייתי מטושטשת. אין לי מושג איך כן זכרתי את הספרים של פרסי ג'קסון, אבל זכרתי. אבל זה לא נשמע לי דבר טוב. הענק צחק. "לא. אני בהחלט לא קליפסו. היא רק מיתוס. אבל מיתוס יפה," אמר בקול מהורהר ובהה באופק. קרסתי על הברכיים והעולם שוב הסתחרר. הוא מיהר לתפוס אותי והתעלפתי שוב.

כעבור כמה זמן התעוררתי שוב במיטה הרכה והנעימה, אבל הרגשתי הרבה יותר טוב- כבר לא הייתי חלשה כל כך. אפילו התחלתי להיזכר במסע ובחברים שלי. התחלתי לדאוג וקמתי. כמה זמן אני כבר כאן? מי יודע מה עבר עליהם. הם בטח דואגים לי מאוד. השעון הדיגיטלי הוורוד שלי הראה ארבע אחרי הצהריים. התפלאתי שהוא שרד את הים- הוא לא חסין למים עד כמה שידוע לי. הלכתי שוב לענק, שעדיין דג דגים. חייכתי אליו והוא חייך אליי גם. "שמח שהתעוררת. כבר התחלתי לדאוג," אמר וצחקתי. כן, בהחלט הרגשתי הרבה יותר טוב. כשאני חולה אני לא עושה כלום. וגם הרגשתי בת שוב...מי שלא ג'נדרפלואיד לא יבין כמה טוב להרגיש כמו שהגוף שלך נראה- זה כאילו שאתה שלם שוב. עד הפעם הבאה. הענק צחק גם. "אני דג דגים. רוצה גם?" שאל בחיוך וניער את החכה. היססתי. פוסידון שמע את התפילה שלי. אז לדוג דגים... הענק צחק שוב. "אל תדאגי. לא יקרה לפוסידון כלום אם נדוג דגים," הבטיח אבל עדיין היססתי. "והוא מרשה גם מרשה לדוג. אז את באה?" הוסיף והנהנתי בהרגשה יותר טובה. הוא חייך ונתן לי חכה. שתקנו כמה דקות. "אז מה קרה שנשטפת לאי? ואיפה החברים שלך?" הוא שאל שוב. היססתי. ואז חשבתי שאם הוא הבריא אותי, הוא בטח ענק טוב. סיפרתי לו על התיבה ועל החברים שלי- ליאון, קייטי ואריאל, שליאון בן הפייסטוס, קייטי בת זאוס ואריאל בן אפולו. אמרתי 'בן' ולא בת, למרות שלא הייתי בטוחה מה אריאל היה רוצה שאעשה. הוא הנהן ונראה מוטרד. אמרתי לו גם שאני לא יודעת איפה הם, ואז הוא הסתובב והסתכל על משהו מאחוריי הגב שלי. הוא חייך חיוך גדול. "נראה לי שאת עומדת לשנות את דעתך, בת קריוס" אמר והצביע. הסתובבתי גם והלב שלי דילג באושר. אריאל קייטי וליאון הלכו בחוף ונראו המומים. טוב, אריאל וליאון נראו המומים. קייטי נראתה אדישה, אבל ניחשתי שהיא חלמה על המקום הזה. "אריאל!" צעקתי באושר והוא צחק. ליאון גם צחק וגם קייטי. הענק גם.

"האנה! איפה היית? דאגנו לך," אמר אריאל ורץ אליי וחיבק אותי. הענק חייך. "היא הייתה בידיים טובות," הוא הרגיע אותו והוא מצמץ והתנתקנו. הוא הסתכל עליו במבט מוזר, וידעתי שהוא מזהה אותו מהפלשבקים. התפללתי לאביו אפולו שישתוק. הענק חייך אליו. "בהצלחה, בת אפולו, תזדקקי לה," אמר ואריאל הנהן בהשפלת הראש לחול, כנראה בגלל הפנייה אליו כבת. או שהוא פחד מהאיחול. ליאון חייך בהיסוס. הענק נתן לי משהו שנראה כמו שטיחון מגולגל לידיים וחיבק אותי. "תשמרי על זה," הוא לחש לי. "טוב," לחשתי לו חזרה והתנתקנו. הסתכלתי עליו פעם אחרונה והוא חייך. ראיתי שגם הוא עצוב מהפרידה. "בהצלחה, בת קריוס" אמר ומצמץ. חייכתי בהיסוס ונופפתי ביד. חזרנו לספינה. אריאל רץ לידי וליאון היה מקדימה. קייטי הייתה שקועה במחשבות מאחורה. "איפה הספינה?" שאלתי את בן אפולו והוא הצביע קדימה. ראיתי גוש קטן מרחוק וחייכתי. "לא רחוק מכאן. זה היה אדיר! הפלשבק התגשם," אמר באושר ואני הנהנתי בעצב. הוא מצמץ וחיבק אותי שוב. התאפקתי מלבכות. יש ענקים טובים, מסתבר. עלינו בסולם הקסום לספינה לואיזה, והיא צפרה בצופר והתחילה לשוט. אריאל החזיר לי את סופי, וחייכתי אל בן אפולו ושמתי אותה בנדן. "שכחת אותה," אריאל אמר וצחקתי. שטנו לאופק.