שטנו. ושטנו. באיזשהו שלב התחלתי להסתובב בשיעמום בכל הספינה ואפילו שקלתי לצאת לשחייה קצרה כמו החבר של לובר, ואז נזכרתי שאני לא יודע לשחות. עשיתי פרצוף. ריין הסתכל שוב על הים, ליאון הלך לישון בחדר מיטות וקייטי התאמנה בחרב ובתעופה ושרה תוך כדי. הסתכלתי עליה מתאמנת והתיישבתי, בוהה בשמיים. מתישהו התחלתי להרגיש נוכחות של מפלצות ונשכתי שפתיים. קייטיט הפסיקה להתעופף וריין בא אלינו. "אתם-" התחיל להגיד אבל קייטי הרימה יד ונהיה קריר בבת אחת. הצטמררתי מהרוח. "אנחנו מרגישות בזה." אמרה קייטי וליאון בא מנומנם לסיפון והדליק אש בידיו. חייכתי אליו והוא חייך אליי חיוך ישנוני. השיער שלו צמח בזמן האחרון ונהיה יותר מתולתל, ממש כמו ליאו ואלדס. בלעתי את הצחוק. אבל לא היה לליאון שלנו מבט שדוני. סתם מבט רגיל. "מה קרה פה?" שאל ליאון והסתכלנו עליו. הוא מצמץ. "נלחמתם במשהו?" שאל בזהירות ועשינו פרצופים מבולבלים. הוא נשם עמוק. "אני מבין שלא. אני מרגיש-" "שקט!" ריין צעק וקפצנו בבהלה. לליאון נכבתה האש בידיים- ענני סערה הגיעו בגלל קייטי והתחיל לטפטף. חייכתי. אני אוהבת גשם. ריין זז באי נחת. "מה שהאנה אמרה לי עם אלות הגורל פעם." גמגם. צחקתי. "זה רק אם אומרים משהו כמו..." היססתי. "כמו מה שעמדת להגיד אז. לא אם מרגישים משהו." הסברתי והוא מצמץ. "אה." מלמל וליאון הבעיר שוב אש בידיו. "בסדר. הפעם אני ממש מרגיש בזה. כלומר, יותר מידי." אמר ורעד. אולי כי התחיל לרדת מבול ועשיתי פרצוף זועף לקייטי, שמצמצה והסתכלה עליי בחוסר הבנה. "תרגיעי את הגשם," אמרתי והיא הסתכלה לשמיים כאילו רק עכשיו קלטה שיורד שיטפון. "אבל זאת לא אני," אמרה בבילבול וקפאנו. ריין הסתכל עליה פעור פה והשיער שלו עלה באש. "מה זאת אומרת 'זאת לא את?'" דרש לדעת ונשמע רעם. קייטי משכה בכתפיים במבוכה. "מצטערת. זאת לא אני שזימנתי את הגשם." אמרה, עדיין בקול מבולבל.


אחזתי בסופי, ריין בקשת שלו וקייטי בחרב העשוייה מארד שקיבלה מזאוס. ליאון עמד בהיכון עם אש בידיים וחיכינו. כבר לא ראו את השמיים בכלל- היו ענני גשם אפורים וממש כבדים, שהתנשמתי כאילו סחבתי אותם. חשמל עמד באוויר. ראיתי באופק ביניין קטן שחור וצמצמתי עיניים. ריין כבר התייאש והחזיר את הקשת למקום, וקייטי שיחקה עם החרב/חנית שלה וסובבה אותה. התרחקתי ממנה. "אתם רואים את זה?" שאל ליאון והצביע לים. עוד רעם נשמע, אבל לא הרגשתי אותו דבר כמו עם האחים שהסתבכו עם פוסידון- שקיוויתי שהסתדרו וחזרו לארמון. זאת הייתה הרגשה שונה. "אהא," ריין אמר והתקרב לחרטום הספינה, שצפרה פתאום. קפצתי בבהלה. "הגענו," קייטי אמרה והספינה נעצרה כשהבניין היה ממש מולינו. בהיתי בו, והסולם הקסום מברזל אפור הופיע. ירדנו בו. הייתה לי הרגשה מוזרה, חוץ מהגשם. 'אל תלכי לשם!' שמעתי את הקול של זאוס בראש והלב שלי דפק. 'למה?' שאלתי אותו והוא השתתק. בלעתי רוק וקייטי דפקה בדלת הבניין ושמה ידיים על המותניים. ריין נראה מתוח וליאון עדיין היה בהיכון. יצור ענק פתח את הדלת ונרתעתי לאחור. הוא היה בגובה שני מטר לפחות, והייתה לו עין אחת. הוא הסתכל עלינו. "מי אתם?" שאל. קייטי חייכה ותוך כדי כך הגשם הפסיק בבת אחת. 'עכשיו נזכרת,' חשבתי בעגמומיות. "שלום. צוות לואיזה בבקשה," אמרה קייטי ושמעתי צעקה מבפנים של ילדה. הלב שלי דפק שוב כשזיהיתי את אלכס. אבל זה לא...זה לא יכול להיות. איך הספינה ידעה להביא אותנו אליה? הקיקלופ הרים גבה אחת. "בסדר. היכנסו." אמר והזמין אותנו פנימה. החלפנו מבטים מתוחים אני וריין, אבל הוא משך בכתפיים ושלושתם נכנסו. לא רציתי להישאר לבד בחוץ אז נכנסתי, בחשש גדול. הקיקלופ סגר את הדלת והפחד שלי התגבר. בפנים היה חמים ונעים ואש בערה באח. אבל עד כאן למראה הביתי. הכל היה אדום- כמו בחזיונות שלי על אלכס. והיה ארון ברזל, ששמעתי ממנו בעיטות וקללות. בהיתי בו והקיקלופ חייך אליי. "אה, אל תשימו לב לזה. זה סתם קישוט." אמר וטפח בידו בארון. הקול השתתק. בלעתי רוק באימה. אלכס בפנים, ידעתי את זה.

ריין בהה בארון במבט מוזר. ליאון כיבה את האש ובהה באהבה באש שבערה באח. "אה, אתה בן הפייסטוס?" הקיקלופ שאל והתיישב בכורסא אדומה. ליאון מצמץ והסתכל עליו בחוסר הבנה. הקיקלופ חייך לעצמו. "מי עוד יכול להסתכל על האש ככה?" שאל. .ליאון זז באי נחת ולשמחתי לא אמר דבר. אם הקיקלופים יודעים מי אנחנו, לא רציתי שהם ידעו בביטחון עכשיו. ריין שילב ידיים בזעף. "אני," אמר. הקיקלופ הזדקף. "למה?" שאל. ריין חייך חיוך חמוץ. "אני בת אפולו ושולטת באש." אמר ושוב אלכס התחילה לצרוח-כנראה עכשיו ידעה בביטחון שאנחנו אלו שנכנסנו. התכווצתי ופקדתי על עצמי לא להגיד לה כלום. הקיקלופ עשה פרצוף ובא לארון. "חכו שנייה." ביקש. "תהיי בשקט!" הוא נזף בה ודפק בארון בכוח כזה שדאגתי לאלכס כי שמעתי אותה מטלטלת. היא השתתקה, וכשהקיקלופ הסתובב חזרה אלינו נרתעתי ממנו. הוא נראה זועף ומפחיד. "אתה....אתה..." לא ידעתי מה לומר. קייטי הסתכלה עליי, ואז על הארון ונראה שמשהו מתחבר לה במוח כי העיניים שלה התעגלו. "אה!" אמרה בקול ואז מיהרה לשים לה ידיים על הפה. ריין גם נרתע לאחור, כמעט עד האש. "תשחרר אותה!" דרשה בת אפולו והקיקלופ נראה מופתע מכך שאנחנו יודעים על אלכס. שמעתי אותה בוכה בארון, ושמתי יד על סופי, רועדת כולי.