חזרנו לספינה ואני יישבתי על כיסא נוח בסיפון ובהיתי בים. שקעתי במחשבות ואריאל בא גם. קלטתי שאני עדיין מחזיקה את השטיח מהענק והסתכלתי על אריאל. הוא הסתכל על השטיח. "מה זה?" שאל. משכתי בכתפיים. "אני לא יודעת," הודיתי וניערתי אותו. "זה מזכיר מגילה," ליאון בא מאחורינו ואמר. חייכתי בהיסוס ופתחתי את השטיח. הוא היה אדום ויפה- האמת, הוא נראה כמו השטיח שיש לי בבית בסלון רק הרבה יותר קטן. לא היה בו כלום, למרות שהייתה לי הרגשה שברגע הנכון מה שאמור להיות בו יהיה. סגרתי אותו שוב באכזבה. "יופי." רטנתי ואריאל השפיל את המבט. ליאון עדיין בהה בשטיח, כאילו מקווה להוציא את מה שיש בו בכוח המבט שלו. הנחתי את השטיחון על הרצפה, והיא התחילה לרעוד. מיהרתי להרים אותו והרעידות הפסיקו. "מוזר," ליאון אמר והנהנתי. טפחתי על השטיח והיה גל. שחף צעקה והספינה היטלטלה. נשמתי נשימה עמוקה. "אני אתלה אותו או משהו בחדר שלנו," אמרתי והם הנהנו בהלם. "אדיר!" קייטי אמרה וחייכתי והלכתי לחדר. שמתי את השטיחון ליד הקיר של המיטה שלי ובחנתי אותו עוד קצת ואז חזרתי לסיפון. שחף עפה בכל הסיפון ואריאל צחק. ליאון חייך. עדיין היו גלים בים וחששתי. "הים לא סוער קצת יותר מידי?" שאלתי בזהירות. קייטי הפסיקה לעופף ונחתה. היא בהתה בי ואז בים, שוב בי ושוב בים. ליאון הנהן והועף קצת אחורה כי הספינה היטלטלה. שחף החזיקה במעקה הספינה. "כן," אמרה והבטן שלי התהפכה. "נראה לכם שזה בגלל השטיח?" אריאל שאל והסתכל על הרצפה, איפה שהשטיח היה מקודם. הנדתי בראש. 'אויי לא,' חשבתי באימה. לא רציתי להיות מקרה-טיטאניק- שתיים, ועוד אני לא יודעת לשחות. חיפשתי קרחון במבטי אבל לא מצאתי. כמעט נשמתי בהקלה עד שנזכרתי באלות הגורל, אז נשמתי נשימה עמוקה. היה רעם בשמיים ואז ברק. קייטי צעקה שוב. השמיים נהיו אפורים ונהיה קריר. הצטמררתי.

ליאון השתעל כשגל בא וכמעט הפיל אותו לים. הוא התרחק מהמעקה וירה אש לגל הבא, לא שזה עזר. הוא שטף אותו שוב. קייטי ניסתה להרחיק את העננים והברקים בכוחות שלה, וליאון המשיך לירות אש לים. אריאל החוויר ורעד. הספינה היטלטלה. "מה קורה כאן? קיץ עכשיו!" קייטי צעקה תוך כדי תנועות הרחקת עננים. הנהנתי בהסכמה וקימטתי את המצח. נזכרתי בקים- או יותר נכון, קימופוליאה, בת פוסידון ואלת הסערות. מה אם היא עושה את הסערה הזאת כמו בדם האולימפוס? הלכתי למעקה. תהיתי אם לקפוץ לים ולדבר איתה. פעם אחת כשטבעתי היה נדמה לי שנשמתי במים- לפחות שתי דקות עד שאח שלי משך אותי במים ושאל אותי איך זה לטבוע. רק משכתי בכתפיים כי לא ידעתי מה לענות לו. הרי נשמתי במים. "האנה מה את עושה?" אריאל צעק כששמתי רגל אחת על המעקה- מתכוננת לקפוץ למים. הוא זימן אש ביחד עם ליאון עכשיו, וקייטי התקדמה והצליחה להרחיק קצת את העננים- אבל הם מיד חזרו. "יש לי רעיון איך להציל אותנו!" צעקתי מעל הרעש של הרוח. אריאל בהה בי המום ואז הועף לאחור מגל, מה שכנראה שינה את דעתו שצריך מישהו בעל תוכנית, גם אם יש לה רק סיכויי קלוש להצליח. "אוקייי! תיזהרי!" צעק וחזר לזמן אש. הנהנתי ועשיתי סימן של 'לייק' ביד. חשבתי: 'על החיים ועל המוות,' וקפצתי למים. צעקתי, אבל הפגיעה במים הייתה כמו לקפוץ על מזרון קריר. הופתעתי. המים היו קרירים, אבל כשהסתכלתי למעלה ראיתי את הסערה, שהתגברה עוד אם זה אפשרי בכלל. הסתחררתי כשקלטתי שאני נושמת במים. 'אוקיי, אז זה הצליח.' חשבתי לעצמי. 'עכשיו... למצוא את קים'. "יש כאן מישהו?" צעקתי. אין תשובה. הקול במים שלי היה רגיל, אבל ההד שלי ענה לי: 'יש כאן מישהו?' שתקתי. "קים?" צעקתי שוב. 'קים?' ההד ענה לי. הבטן שלי קפאה בפחד. 'אוקיי, אז לא קים.' חשבתי מבואסת. יכל להיות נחמד לפגוש אותה.

חשבתי מה לעשות. למטה היה אור, וראיתי צלליות שהזכירו בני אדם...לפחות קיוויתי ככה. שמחתי ושחיתי אליהם, נעזרת בזרמי המים כדי להתקדם. התפלאתי שאני יודעת לשחות פתאום, אבל זה נראה כמו דבר שולי לעומת הסערה. כשהגעתי ראיתי שאלה שני ענקים קטנים שמחזיקים חניתות בידיים. כל פעם שאחד מהם סובב חנית, נשלח זרם מים שטלטל את הספינה. הבנתי שהם אשמים. "היי!" קראתי ונופפתי להם. אחד מהם הסתכל עליי בשיעמום. יצור מספר שתיים עשה עוד תנועה בחנית, וטלטל עוד את הספינה. יצור מספר אחת פיהק ועשה גם זרם מים בחנית. "בת קריוס. לא יכולת לבוא אחר כך?" מלמל. יצור מספר שתיים הניד בראשו ועשה זרם מים. "אתה יודע שלא, אחי." והסתכלה עליי. הקול שלה נשמע כמו בת. "אתם..." היססתי. "אתם אחים?" שאלתי והתקרבתי עוד. הם הנהנו ושלחו ביחד זרם מים לספינה. "כן. ואת בת קריוס, ואני לא אוהב ילדי קריוס כלל וכלל" אמר האח ושלח עוד זרם מים- הפעם יותר חזק מהרגיל. בלעתי רוק. "ואם אני נחמדה?" ניסיתי והוא צחק צחוק מר. "כן, בטח. כאילו ש'קריוס' ו'נחמד' מתחבר." ושלח עוד מים. אחותו דווקא הפסיקה לשלוח מים למעלה והסתכלה עליי בסקרנות. "מדוע את כאן, הבת של קריוס?" שאלה אותי. נשמתי נשימה עמוקה. "כי החברים שלי למעלה בספינה, ואתם די עושים להם סערה" אמרתי ונזכרתי בג'ייסון וחייכתי לעצמי. האח והאחות החליפו מבטים. "אנחנו יודעים. אתם די מפורסמים כאן," אמרה האחות ושלחה עוד מים. התכווצתי ומיהרתי לחזור לעצמי. "תוכלו להפסיק בבקשה?" ביקשתי והם הנידו בראשם כאיש אחד.... או ענק אחד, לא חשוב. "אני חוששת שלא," אמרה הענקית וחייכה. הלב שלי דפק. האח צחק ושלח עוד מים.