שוב הרגשתי את מה שהרגשתי במסע צללים עם האדס- קורוצמרמורות, אבל בנוסף גם הייתי תשושה. "קדימה האנה!"שמעתי את קייטי והידקתי את האחיזה ביד של ליאון. בסוף הרגשתי אדמהלחה, הייתה רוח נעימה ושמעתי ציפורים מצייצות. ידעתי שהגענו ועזבתי אותם. קרסתילישיבה באנחה וגם הם. ליאון רץ להקיא באיזה שיח וריין רעד מאוד. קייטי נראתה מאודחיוורת ובקושי ישבה. "א...אני..חושבת...שאני לא אוהבת מסע צללים." מלמלהוהצלחתי לצחוק. ואז גם אני רצתי להקיא. ריין הלך לישון וקייטי טפחה לו על הגבכשחזרתי רועדת והתיישבתי. ליאון גם חזר ונראה קודח מחום, כמו איךשבטח גם אני נראיתי. "הספינה" מלמלתי מטושטשתכוליוקייטי הנהנה והצליחה לעמוד. היא נראתה במצב הכי טובמבינינו- הנחתי שזה כי היא רגילה כבר למחלות ים והסתכלתי עליה. היא עצמהעיניים ומלמלה משהו שלא הבנתי. כעבור חצי דקה שמענו בום! גדול וציפורים עפובשריקות בשמיים. הופתעתי וליאון גם. ריין מצמץ ועברלישיבה, ואז הלך להקיא שוב. בלעתי רוק והלכתי לראות מה היה הרעש הזהשקרה אחרי שקייטי מלמלה. ואז חייכתי חיוך גדול ומחאתי כפיים ורקדתי. "קייטי! הצלחת!הצלחנו!" צעקתי והם באו בריצה. ספינת לואיזה עמדה ונראתה כמו חדשה באמצעהיער. ריין שבא מצמץ ושילב ידיים בזעף."יופי, קייטי. אין כאן ים!" אמר והקול שלו הידהד בכלהיער, מבריח ציפורים. קייטי נרתעה לאחור. "סליחה. לאחשבתי על זה." אמרה ברוגז וליאון הרים ידיים רועדות בהרגעה. הוא עדיין נראהקודח מחום. "היי, בנות. אני בטוח שאם נחשוב על ים גם הוא יצוץ." אמרוחייכתי והנהנתי. עליתי לספינה בזכות הסולם הקסום מברזל שהופיע וצחקתי. כמו בזמניםהטובים. הם עלו אחריי.מיד אחרי זה קרסנו בסיפון והספינה השמיעה קול של צופר. ואזהרגשתיכאילו עשינו עוד מסע צללים, מה שהיה נכון. פתאום ראיתי את הים והופתעתי. קייטי חיבקה אתעצמה בישיבה וריין מצמץ וחיבק אותה. ליאון נשכב עלהגב והתחיל לנחור. חייכתי בהיסוס. הספינה התחילה לשוט והרחתי את הים. כבר לא פחדתיממנו- הוא אפילו שיפר את ההרגשה שלי.הסתכלתיעליו. 'ושוב מתחילים מחדש' חשבתי. אחרי כמה דקות של צפייה בים נמאס לי ממנו שוב ונאנחתיוהלכתי לחדר הספינה עם המיטות. שמחתי לגלות שהוא עדיין כאן והלכתי לישון וכיביתי את האור. בין רגע, כמו תמיד,ראיתי בעיני רוחי את הנערה הקבועה שאני לא מכירה: היה לה שיער שחור קצוץ וקצר,ג'ינס שחור וחולצה אפורה. היא נראתה כמו טומבויי. הסתכלתי עליה בתהייה בזמן שהיאדפקה בכוח על הברזל האדום שהיא הייתה כלואה בו. "תשחררו אותי,אפסים!" היא צעקה ומיד אחרי זה אני כאילו יצאתי החוצה מהמתכת וראיתי יצורמחריד שעמד לידו. הייתה לו עין אחת. "לעולם לא. תצטרכי לחכות שהם יגיעו, וגםאז, נראה אם נשחרר אותך. קודם הנבואה צריכה להתממש" אמר היצור המרושע ואניחזרתי להיות בתוך גוש הברזל האדום ליד הנערה שהייתה במצב רוח רע מאוד."כן,ממש." היא רטנה, התיישבה ושילבה ידיים. בשלב הזה נרדמתי, אבל החלום המשיךבאותו מקום. "שלום," מלמלתי והטומבויי קפצה והסתכלה בבהלה לצדדים."מי שם?" היא צעקה ועשיתי לה שלום עם היד. היא בהתה בי והעיניים שלההתעגלו לאט לאט מסיבה שלא הבנתי. "שיער חום... הנבואה תתממש..." היאמלמלה לעצמה והתחילה לחייך. "אממ מה?" שאלתי והיא הסתכלה עליי. היא אמרהלי שקוראים לה אלכס, ששני קיקלופים כלאו אותה כאן ושהם אמרו לה על איזו נבואהושישחררו אותה אולי כשהיא תתגשם. "זאת את, אני מבינה עכשיו" אלכס אמרהבחיוך גדול ומחאה כפיים. "מי אני?" שאלתי בבילבול. אלכס חייכה."את. תצילי אותי." אמרה בחיוך ומחאה כפיים. לא הזכרתי אותה עד עכשיו מסיבה טובה: חשבתי שאני סתםמדמיינת אותה. והאמת, גם עכשיו חשבתי שאני מדמיינת אותה. אבל היא אמרה 'נבואה.' זהעירער אותי, והסתכלתי עליה בחשדנות.