מי הם?" שאלה קייטי. ליאון הנהן בהסכמה. היססתי, אבל בינתיים הספינה הגיעה אלינו ולא הספקתי להסביר להם. "מגנוס" שראיתי בחלום הסתכל עלינו. הוא הנהן בסיפוק והבטן שלי קפאה. "שלום. מי כאן האנה בת קריוס?" שאל וקימט את המצח. עשיתי פרצוף. ברצינות, למה כולם פונים אליי? התאפקתי מלהאנח והרמתי יד רועדת. ליאון הסתכל על האיש, שחייך בחום. "שלום לכם. בואו, עלו לספינה שלי וניקח אותכם לשלכם" אמר וקייטי מצמצה ונרתעה לאחור וכמעט נפלה, מה שגרם לרפסודה להיטלטל. לשמחתי אף אחד לא נפל הפעם. "איך אתה יודע שזה מה שקרה?" שאלה. האיש קרץ אליה. "אני שומע דברים. כעת, אתם באים איתי או שאתם ממשיכים לשוט ב..." הוא הסתכל על הרפסודה/שטיח שלנו. הנהנתי והסתכלתי על האחרים. קייטי משכה בכתפיה והושיטה ידיים קדימה. האיש חייך באושר שלא הבנתי אך לא מצא חן בעיניי ומשך את קייטי לספינה. אחרי זה הוא משך את ריין, ואז את ליאון ואני הייתי אחרון. הסתכלתי על הרפסודה, שנשארה במים. "מה עם-" התחלתי לשאול ו"מגנוס" הסתכל עליי. "רוצים שנעלה אותה לספינה שלנו?" שאל וכולם הנהנו בהקלה. הוא הנהן ומשך את הרפסודה במאמץ ושם אותה בסיפון. היא הרטיבה אותו קצת אבל מיד התייבשה, ואז הפכה לשטיח. נרתעתי לאחור בבהלה. האיש חייך לעצמו כאילו ידע שזה מה שיקרה וגלגל את השטיח, ואז שם אותו על הספסל הקטן שהיה ליד המעקה של הספינה השחורה. "כמה יכולות יש לשטיח הזה?" תהיתי בקול רם. האיש הסתכל עליי והצוות שלי הנהן בהסכמה. "זה שטיח קסום." מה אתה אומר. החמצתי פנים. "הרמס יצר אותו בעצמו לטועים בדרכים." הסביר ואני וקייטי קפאנו והסתכלנו אחת על השנייה בתדהמה. קייטי הנידה בראשה וליאון הסתכל עליה בשאלה. ריין נראה עייף מכדי להתייחס למה שקורה.

"א-לו-ה-ים." קייטי אמרה ביראה. הצלחתי לחייך בהיסוס. "האמת שאלים." תיקנתי אותה והיא צחקה ברעד. ליאון גם הצליח לחייך וריין זחל לספסל שבו היה השטיח ונרדם עליו. ליאון גרר את עצמו לספסל שהיה ממולו ושם את הראש בידיים. האיש הסתכל עלינו בדאגה, ועכשיו האיש השני שראיתי-זה ששחה בחלום- עלה במדרגות אל הסיפון וקפא בדרך כשראה אותנו. "לובר? מי?" הוא שאל וקימט את המצח. מגנוס, שעכשיו גיליתי סוף סוף שקוראים לו לובר, חייך. "יש לנו אורחים, אדוארד. תתנהג יפה." אמר בחומרה, כאילו אדוארד מתפרע הרבה, אדוארד חייך לעצמו, נופף לנו שהנהנו בנימוס וירד שוב במדרגות. הסתכלתי על לובר בשאלה, והוא צחק. ליאון התעורר והסתכל מטושטש על הים. "אנחנו שטים כבר שעות," מלמל. ריין עדיין ישן. קייטי התמתחה. אני הסתכלתי על הים בדאגה ובציפייה לראות את הספינה שלנו, אבל זה לא קרה והדבר עשה לי כאב בטן כאילו אכלתי ארוחה שלמה עם גלוטן עכשיו. "כן. אתם בטח תשושים. לכו לישון קצת." אמר לובר וקייטי הנהנה. לובר שם לי יד על הכתף וקפצתי. "אני בטוח שהספינה שלכם בסדר." אמר והסמקתי והנהנתי. ירדנו במדרגות והוא הוביל אותנו לחדר עם ערסלים ומיטות. בהיתי בערסל צבעוני. "טוב...אז זה שלכם" אמר. הנהנתי בעייפות ונשכבתי בערסל. שחף גם נשכבה בערסל וריין וליאון במיטות. נרדמנו וקמתי כעבור כמה שעות.

מצמצתי נגד השמש. הייתי לבד על הסיפון חוץ מהשטיח שלנו. הסתכלתי עליו בזעף. "אז מה," דיברתי אליו. כן, דיברתי לשטיח. אבל היה לי רעיון, וכיוון שהייתי עם חצויים נוספים, לא פחדתי להראות פסיכית על כל הראש. "כיוונת אותנו לכאן, שטיח?" שאלתי. אין תשובה. לא מפתיע. חייכתי לעצמי, ואז לובר עלה במדרגות. הוא הסתכל עליי. "לא יפה להתגרות באלים." נזף בי. וצחקקתי. הוא שילב ידיים. "אני רציני. פעם נזפתי בהם, ו-" הוא השתתק וכחכח בגרון והסתכל על הים. בהיתי בו. "הרגשת בי בחלום, נכון?" שאלתי והוא הנהן, עדיין מסתכל על הים. "ידעתי שאת שם." אמר. "אני מרגיש דברים כאלה." הוא מרגיש דברים כאלה. ממש כמוני. גם הוא בן קריוס? כחכחתי בגרון. "אמרת שנזפת באלים ואז השתתקת. מה קרה?" שאלתי אבל קייטי עלתה לסיפון וקטעה את השיחה, דווקא בשיא המתח. עשיתי פרצוף חמוץ לעברה, מה שכנראה לא היה חכם. היא חזרה למתחת לסיפון אחרי מבט נעלב אליי ושמעתי את הערסל שלה זז. לובר שפשף את העיניים. "לא עכשיו, בסדר? הבת שלי-" הוא מיהר להשתתק והסמיק וירד במדרגות. בהיתי בו. 'הבת שלי?' משכתי בכתפיים והסתכלתי על הים. כעבור כמה שעות ראית גוש בצבע בז' באופק וצמצמתי את העיניים. קייטי שוב עלתה לסיפון בריצה, וגם ליאון ואפילו ריין, שנראה כמו חדש. "הספינה שלנו!" אמרתי באושר והצבעתי עליה. הם מיהרו להסתכל וליאון רקד. צחקתי עליו והוא חייך, קרץ לי והמשיך לרקוד כשהוא צוהל באושר ומוחא כפיים כמו אינדיאני. עכשיו גם קייטי צחקה עליו וריין חייך חיוך מתוח. לובר עלה במדרגות וחיבק את כולנו. "היה נעים להכיר, צוות לואיזה" אמר בעצב בעוד הספינה התקרבה אלינו בקול צופר, כאילו אומרת 'התגעגעתי אליכם!' בסוף היא הגיעה אלינו ונדהמתי. "היא מכירה אותכם" לובר אמר וחייך למראה המבטים המופתעים שלנו. קייטי נרגעה ורצה לספינת לואיזה, אבל אני חשבתי מוטרדת על מה שפוסידון עשה מהספינה הזאת. זה מדהים. קייטי צפרה בצופר וצחקה ואני קפצתי בבהלה מהרעש ואז מיהרתי לעלות לספינה גם, נבוכה. ריין חייך וחיבק את לובר. "תודה על הכל," אמר. הוא הנהן במבוכה וחיבקתי אותו גם. ליאון לחץ איתו יד וחזרנו ללואיזה. שטנו שוב בים, הרבה יותר מאוחדים.