כעבור שבוע של ספירת הימים לחזרה למחנה הרגע סוף סוף הגיע, וההורים שלי הסיעו אותי למיניבוס. "ביי," אמר אבא שלי- או כמו שכיניתי אותו 'הבן אפולו המעצבן בעולם שקשה להאמין שהוא האח של וויל' ונפרדתי מאמא בחיבוק. היא מחתה את העיניים וחייכתי אליה, ואז עליתי למיניבוס עם המזוודה. וויתרתי על התיק הפעם כי הוא סתם מכביד עליי. ראיתי שריין וקייטי לא באו הפעם, והצטערתי על זה. ישבתי שני מושבים מאחורי הנהג והסתכלתי בחלון כהרגלי. הנהג המעצבן עצר בכל תחנה לכל חצויי, אבל לשמחתי אף אחד לא דיבר אלא שמע מוזיקה באוזניות או היה בפלאפון או קרא. עד כמה שראיתי בינתיים, הדיסלקציה של החצויים זה שקר נוסף. נסענו ומידי פעם בכל זאת דיברו, אבל בשקט. לי לא היה ממש חשק לדבר. הגענו למחנה והלכתי לביתן קריוס. רק אסף היה שם והסתכל עליי שמה את המזוודה ליד המיטה. "טוב לראות אותך שוב," הוא אמר וחייכתי אליו. התיישבתי על המיטה. אסף הבין שאני רוצה להיות לבד והתמתח. "טוב, שמח שבאת. יש מטלות במחנה," אמר והכתפיים שלי נשמטו. "לא הסאטירים עושים את זה?" שאלתי בתקווה והוא צחק צחוק מר, שלא הבנתי. "הגיע הזמן שתצאי מפרסי ג'קסון. יש שם המון שקרים שלא נכונים. לא. אנחנו מטפלים בשיחים והכל." הוא הושיט לי מזמרה. לקחתי אותה בעצב והוא הנהן בכובד ראש והלך. נאנחתי ויצאתי גם מהביתן. חיפשתי שיח שצריך עזרה. 'אני! אני!' העצים אמרו לי ביחד, אבל הרגשתי שהם משקרים וחייכתי לעצמי. 'לא,' אמרתי להם והם התאכזבו. ראיתי נערה עם שיער שחור, חולצת מחנה, וג'ינס מקצצת שיח אחד בהרבה אנחות. הלכתי אליה. "צריכה עזרה?" שאלתי והיא מצמצה והזדקפה. היא סקרה אותי וזזתי באי נחת. היו לה נמשים בפנים ועין אחת ירוקה ועין אחת שחורה. כמו העיניים שלי. מצמצתי. רק שלי יש עין אחת כחולה ועין אחת ירוקה. הנערה סקרה אותי מלמעלה למטה, ונראתה כחושבת לעצמה 'עזרה תוכל להיות נחמדה.'

"בטח, למה לא" היא אמרה וחייכתי בהיסוס ועזרתי לה לטפל בשיח, שנאנק בכאב עם כל גזימה. מלמלתי אליו במחשבה דיברי הרגעה. הנערה הסתכלה עליי בחשדנות. "את מדברת עם עצים?" שאלה. קפאתי. "את קוראת מחשבות?" החזרתי לה בשאלה והיא חייכה בשובבות. "כנראה שכן. אני מבינה שגם את," אמרה והנהנתי. היא צחקה וחייכתי והצטרפתי אליה. הרגשתי שנהיה חברות טובות. "איך קוראים לך?" שאלתי כשנרגעתי. היא נשמה עמוק. "נייג'ה." אמרה והסתכלה עליי בזהירות, כאילו מפחדת שאני אצחק עליה בגלל השם. "את...לא מישראל, נכון?" שאלתי והתעלמתי מהמבט. היא הנהנה. חייכתי. "אז מאיפה?" שאלתי. 'ואיך אני מבינה אותך,' חשבתי לעצמי. היא חייכה בעצב. "ברזיל." אמרה ולא פירטה. "אני משתכנת בארץ עם הורים מאמצים. אני בסדר, לא צריך לדאוג לי" היא אמרה את זה כמעט בצעקה ונרתעתי לאחור. היא מצמצה ונשמה נשימה רועדת. "מצטערת. את מכאן? ואנחנו מבינות אחת את השנייה כי..." היא השתתקה. "מי ההורה האלוהי שלך?" שאלה לבסוף והסתכלה עליי. היססתי ואמרתי לה שקריוס, אבל גם האדס. העיניים שלה אורו. "אני בת האדס! את מבורכת שלו. הבנתי! בגלל זה אנחנו מבינות אחת את השנייה. טוב, אם נתעלם מקריוס, את אחותי" אמרה וחייכה. צחקנו צחוק משחרר וחזרנו לעבוד. "את גם קוראת מחשבות?" שאלתי כעבור כמה דקות שבהן היא זמזמה שיר בשפה שלא הבנתי. חייכתי לעצמי. היא הנהנה והגבירה את השירה. הצטרפתי אליה בזיופים והיא צחקה. "תפסיקי, בת קריוס. עדיף שלא תשירי." אמרה בחיוך וצחקקתי. החלפנו כיפים. אחרי זה הלכנו במחנה בשתיקה, עייפות מהעבודה לחדר אוכל.

התיישבנו אחת ליד השנייה, אפילו שאנחנו לא אחיות. אכלנו בתיאבון בריא. "אז... מה הכוחות שלך?" שאלתי את בת האדס. היא חייכה בערמומיות, חיוך שהזכיר לי את האדס עצמו. התאפקתי מלהירתע לאחור. "זימון זומבים. מסעות צללים. עיצבון אבא. אם זה נחשב." אמרה וצחקנו. "יפה," אמרתי. היא חייכה וחזרה לאכול. "ושלך?" שאלה ונאנחתי. "להתחיל לפרט?" שאלתי והיא חייכה בשובבות והנהנה. מניתי באצבעות. "קריאת מחשבות. שליטה ביסודות. לעוף. אממ...." השתתקתי. "כל הכוחות של כל האלים." לחשתי כי לא רציתי שישמעו ויקנאו. אני נחמדה, תראו אותי. למרות זאת נמלאתי סיפוק כשראיתי את נייג'ה פוערת את הפה. "א-דיר." אמרה ביראה וחייכתי.